כיבוש בגדאד

כיבוש בגדאד

מערכה: המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים	8 במרץ 1917 – 11 במרץ 1917 (4 ימים)
מקום	נהר דיאלא, בסמוך לבגדאד, מסופוטמיה בשטחה של עיראק המודרנית
תוצאה	ניצחון בריטי
הצדדים הלוחמים הודו הבריטית הודו הבריטית האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית מפקדים הממלכה המאוחדת פרדריק סטנלי מוד האימפריה העות'מאנית ח'ליל פאשה כוחות הקורפוס ההודי הראשון הקורפוס ההודי השלישי (50,000 איש) הארמייה השישית (25,000 איש) אבדות מעטים, מספר מדויק לא ידוע כ-9,000 שבויים
(למפת עיראק מוגדלת)   מוסול בצרה ארביל כירכוכ פלוג'ה סולימאניה כרבלא נג'ף רמאדי טורקיה סוריה יר. ערב הסעודית כווית איראן המ. הפ. בגדאד (למפת עיראק רגילה)   מוסול בצרה ארביל כירכוכ פלוג'ה סולימאניה כרבלא נג'ף רמאדי טורקיה סוריה יר. ערב הסעודית כווית איראן המ. הפ. בגדאד

כיבוש בגדאד, או נפילת בגדאד (באנגלית: Fall of Baghdad; בערבית: سقوط بغداد) הוא הקרב שבמהלכו כבש צבא הודו הבריטית את בגדאד מידי האימפריה העות'מאנית. הקרב, שהתחולל בין 8 ל-11 במרץ 1917, היה התוצאה של מערכה כוללת שנמשכה כשנתיים.

שלב ההכנה

לאחר כניעתו של חיל המצב הבריטי בעיר כות ב-16 באפריל 1916 בקרב כות הראשון, עבר הכוח הבריטי שפעל באזור מסופוטמיה בדיקה ושיפוץ כלליים, בין השאר כדי להחזיר את המוניטין ואת כוח ההרתעה שלו. ביצוע תהליך זה הוטל על לוטננט גנרל פרדריק סטנלי מוד.

לאחר תום הקרבות באפריל הקדיש גנרל מוד כמעט את כל שאר שנת 1916 לבנייה מחודשת של הצבא. רוב החיילים שלו גויסו בהודו ונשלחו דרך הים לעיר בצרה. בזמן שבו אומנו החיילים, עסקו מהנדסי הצבא בהקמת מערכת של פסי רכבת שהחלה בבצרה וחיברה את החוף עם נקודות בעומק היבשה. הגנרל אף רכש כוח קטן של סירות נהר חמושות וספינות אספקה.

הבריטים החלו את המערכה החדשה ב-16 בדצמבר 1916. הכוח הבריטי מנה כ-50,000 חיילים מאומנים ומצוידים היטב מהגיס ההודי השלישי, שנודע גם בכינוי "גיס החידקל". הכוחות העות'מאניים היו מצומצמים יותר, קרוב ל-25,000 איש על פי ההערכות, בפיקודו של המושל ח'ליל פאשה.

הצעידה לבגדאד

בתום ההכנות התקדמו הבריטים במערכה זו במהירות וללא עצירות. גנרל מוד הצעיד את כוחותיו בזהירות, על שתי גדותיו של נהר החידקל. הכוחות העות'מאניים התבצרו באותה עת במקום שנקרא עיקול ח'דיירי. ב-19 בינואר 1917, אחרי שבועיים של מצור, הצליחו הבריטים לשבור את הביצורים ולכבוש את המקום. הקרב המשמעותי הבא היה על נהר ע'ראף, לאורכו הציבו הכוחות העות'מאניים קו הגנתי חזק. קרב זה נמשך שבועיים עד ל-4 בפברואר גם הוא, ובו שוב ניצחו הבריטים. קרב משמעותי נוסף נערך בעיקול דהרה והסתיים ב-16 בפברואר. לאחריו, ב-24 בפברואר כבשו הבריטים מחדש את העיר כות בקרב כות השני, כמעט שנה אחרי שאיבדו את השליטה בה. המפקד העות'מאני המקומי, מוסה קזם קראבקיר, לא נתן לחייליו להילכד בעיר כות בניגוד למפקד הבריטי, מייג'ור גנרל צ'ארלס טאונסנד, שעשה כן בקרב הראשון. לאחר הקרבות בחודשים ינואר ובפברואר חזרו כוחותיו של מוד לצעוד לעבר בגדאד ב-5 במרץ והגיעו למבואות העיר, על גדות נהר דיאלא, תוך שלושה ימים.

ח'ליל פאשה בחר להגן על בגדאד בכך שניהל את המערכה במרחק של 35 קילומטר מהעיר, בגבולות שבין החידקל לדיאלא. ההתקפה הראשונה ב-9 במרץ נהדפה בהצלחה על ידי הכוחות העות'מאניים. לאחר מכן הפנה הגנרל מוד את כוחותיו צפונה, במחשבה שיוכל לאגף את הכוח העות'מאני ולתקוף ישירות בבגדאד. ח'ליל פאשה בתגובה הוציא את כל הכוחות חזרה צפונה מלבד רגימנט אחד שהשאיר ליד נהר הדיאלא. מטרתו הייתה לאגף את הכוחות הבריטיים מצדו השני של הנהר במין "מהלך מראה". הבריטים הביסו את הרגימנט הבודד במתקפת פתע ב-10 במרץ, תבוסה שהפתיעה וערערה את ביטחונו של ח'ליל פאשה, שהורה לכוחותיו לסגת צפונה חזרה לעבר העיר.

עוד באותו יום הורו השלטונות העות'מאניים על פינוי העיר, אבל גם זה לא הספיק, והמצב יצא משליטתו של ח'ליל פאשה. הבריטים רדפו אחרי הכוחות העות'מאניים הנסוגים וכבשו את בגדאד ללא קרב ביום המחרת. התושבים קיבלו את החיילים הבריטים בברכה ובהתלהבות. שבוע מאוחר יותר ניסח מוד את "הכרזת בגדאד", שכללה בין היתר את המשפט הבא: "אנו באים לעריכם לא ככובשים אלא כמשחררים". הבריטים ניצלו את הבלבול שנוצר בקרב הכוחות העות'מאניים ולקחו כ-9,000 חיילי אויב בשבי.

בסופו של הקרב חששו הבריטים יותר מכל מהאפשרות שהעות'מאנים ינסו להציף את נהר החידקל. בסופו של דבר, לא היה ניסיון כגון זה.

תוצאות

הקרב הסתיים בניצחון חד-משמעי של הבריטים ובתבוסה נוספת של הממשלה העות'מאנית. הקרב עזר להשכיח במידה מסוימת את המבוכה והבושה ששררה בצד הבריטי בעקבות התבוסה בקרב הראשון על כות. הקרב השפיע משמעותית גם על חזיתות קרובות אחרות. האימפריה העות'מאנית נאלצה להפסיק את המערכה שניהלה בפרס כדי לנסות ולבנות צבא שימנע מהבריטים לכבוש את מוסול.

לאחר השלמת הכיבוש הפך מוד למושל מסופוטמיה בפועל, בשלטו על השטח מבצרה ועד בגדאד. הקצין הפוליטי של הגיס השלישי, פרסי קוקס, תכנן לנסח הצהרה על כך שהפרובינציה עברה לשליטה משותפת של בריטניה והודו. הממשל הבריטי בלונדון מנע ממנו את ניסוח ההצהרה ופנה למנהיגים ערבים מקומיים לעזרה בכינון מנהל מקומי בשליטה בריטית.

הממשל הקולוניאלי בהודו החזיק ברעיונות שונים לגבי השטח המדובר. חלקם של ההודים בכיבוש השטח היה משמעותי מאוד, והממשלה ההודית רצתה להעביר את השטח החדש לשליטתה.

מאבקי הכוח הובילו להקמת ועדת המנהל המסופוטמית בראשות הלורד קרזון. על הוועדה הוטל להכריע בשאלת השלטון בפרובינציות בצרה ובגדאד. החלטת הוועדה הייתה דומה לשאיפותיו של הממשל בלונדון. בצרה עברה לשלטון בריטי בלעדי, ללא השתתפות הודית בסמכויות השלטון, ובגדאד הועברה לשלטון ערבי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כיבוש בגדאד בוויקישיתוף