דרייפוס מופיע בסרטו של טאו רוספולי "להיות בעולם" (אנ') משנת 2010 והיה בין הפילוסופים שראיין בריאן מגי לסדרת הטלוויזיה "הפילוסופים הגדולים" (1987) של הBBC.[2]
הדמות יוברט ג'. פארנסוורת' מהסדרה המצוירת פיוצ'רמה נקראת בחלקה על שמו (אריק קפלן (אנ'), אחד מכותבי הסדרה, היה סטודנט לשעבר של דרייפוס).[3]
קורות חיים
יוברט דרייפוס (משמאל) מחוץ לביתו בברקלי, בשנת 1976.
דרייפוס נולד ב־15 באוקטובר 1929, בטרה הוט, אינדיאנה, לסטנלי ס. ואירן (לדרר) דרייפוס.[4][5]
הוא למד באוניברסיטת הרווארד משנת 1947.[6] עם עבודת גמר בכירה בנושא סיבתיות ותאוריית הקוונטים (שעבורה וילארד ואן אורמאן קוויין היה הבודק הראשי) הוא זכה בתואר ראשון בהצטיינות בשנת 1951[5] והצטרף ל-פי בטא קפא.[7] הוא קיבל תואר שני בשנת 1952. הוא היה עמית הוראה בהרווארד בשנים 1952–1953 (כפי שהיה שוב בשנת 1954 ו-1956).[8] ואז, במלגה של הרווארד שלדון, למד דרייפוס באוניברסיטת פרייבורג בשנים 1953–1954. במהלך תקופה זו היה לו ראיון עם היידגר. שון ד. קלי רשם כי דרייפוס מצא את הפגישה 'מאכזבת'.[9] אזכור קצר לכך נאמר על ידי דרייפוס במהלך הראיון שלו ב-BBC ב-1987 עם בריאן מאגי בהערות החושפות את האופן בו היידגר (וגם דרייפוס) העריכו (באופן שלילי) את עבודתו של סארטר.[10][2]
בשנים 1956–1957, על מלגת פולברייט, התחייב דרייפוס למחקר בארכיון הוסרל באוניברסיטת לוון.[7] לקראת סוף שהותו, נכתב מאמרו "Curds and Lions in Don Quijote a Study of Chapter 17, Book II" (יחד עם ג'יימס ברודריק) המנתח את דון קישוט.[9][11] לאחר ששימש בתפקיד סגל זוטר בפילוסופיה באונברסיטת ברנדייס (1957–1959),[5][8] הוא השתתף באוניברסיטת אקול נורמל, בפריז במענק ממשלתי בצרפת (1959–1960).
משנת 1960, לימד דרייפוס פילוסופיה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT).[5] בשנת 1964, עבודת הדוקטורט שלו, פנומנולוגיית התפיסה של הוסרל, הוגשה בהרווארד.[7] באותה שנה פורסם התרגום המשותף שלו (עם אשתו הראשונה) ל-Sense and Non-Sense מאת מוריס מרלו-פונטי.[4]
בנוסף בשנת 1964, ובעודו ב- MIT, הועסק כיועץ על ידי מכון ראנד כדי לבחון את עבודתם של אלן ניואל והרברט סיימון בתחום הבינה המלאכותית (AI).[6] זה הביא לפרסום, בשנת 1965, של האלכימיה והבינה המלאכותית. מה שהתברר כראשון מתוך סדרת מאמרים וספרים התוקפים את טענותיו והנחותיו של תחום ה-AI.[12][13] המהדורה הראשונה של "מה מחשבים לא יכולים לעשות" פורסמה בשנת 1972 והביקורת הזו על AI ביססה את המוניטין הציבורי העולמי של דרייפוס. עם זאת, כפי שציין עורכי ספר היובל שלו: "המחקר והפרשנות של פילוסופים קונטיננטלים... היו בעדיפות אצלו, בהתאם לעניין וההשפעות הפילוסופיות שלו."
בשנת 1968, אף על פי שקיבל כהונה, דרייפוס עזב את MIT והיה פרופסור חבר לפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.[5][7] וזכה באותה השנה, בפרס הרביסון להוראה מצטיינת.[3] בשנת 1972 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. אף על פי שדרייפוס פרש מכסאו בשנת 1994. הוא המשיך כפרופסור לפילוסופיה בבית הספר לתארים מתקדמים (וקיים, החל משנת 1999, מינוי משותף במחלקת הרטוריקה). והוא המשיך ללמד פילוסופיה בברקלי עד השיעור האחרון שלו בדצמבר 2016.
דרייפוס נבחר לעמיתו של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים בשנת 2001.[14] כמו כן הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד על "עבודתו המבריקה והמשפיעה ביותר בתחום הבינה המלאכותית" ופרשנותו לפילוסופיה הקונטיננטלית של המאה העשרים על ידי אוניברסיטת ארסמוס.[3]
דרייפוס היה נשוי לז'נייב דרייפוס, ולהם שני ילדים, סטפן וגבריאלה.[15] אחיו הצעיר, סטיוארט דרייפוס (אנ') עימו שיתף פעולה מספר פעמים, היה פרופסור אמריטוס להנדסה תעשייתית ולחקר ביצועים, גם הוא באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
ביקורת על AI
הביקורות של דרייפוס על תחום האינטליגנציה המלאכותית (AI) נסובה סביב ארבע הנחות בהן אוחזים חוקרי AI לדידי דרייפוס:
ההנחה הביולוגית - המוח מעבד מידע בפעולות בדידות על ידי סוג של משוואות ביולוגיות בינאריות המקבילות למתגי On/Off.
ההנחה הפסיכולוגית - ניתן לראות את התודעה כמכשיר הפועל על ביטים של מידע בהתאם לחוקים פורמליים.
ההנחה האונטולוגית - העולם מכיל עובדות עצמאיות, שניתן לייצג בסמלים עצמאיים.
ההנחנה הביולוגית היא שהמוחאנלוגי לחומרת מחשב והתודעה אנלוגית לתוכנת מחשב. וההנחה הפסיכולוגית היא שהתודעה פועלת כהצגת חישובים בדידים (בתצורת חוקי אלגוריתמים) על ייצוגים או סמלים בדידים.
דרייפוס טען כי הסבירות (לכאורה) של ההנחה הפסיכולוגית, נשענת על ההנחה האפיסטמולוגית ועל ההנחה האונטולוגית. ההנחה האפיסטמולוגית היא שכל פעילות יכולה להיות מוצרנת באופן מתמטי בתצורת חוקים או כללים הניתנים לחיזוי. ההנחה האונטולוגית היא שהמציאות מורכבת כולה ממערך הדדי של עובדות עצמאיות ואטומיות (בלתי ניתנות לחלוקה). בשל ההנחה האונטולוגית, חוקרים בתחום האינטליגנציה המלאכותית טענו כי אינטליגנציה היא אותו הדבר כמו מעקב פורמלי אחרי כללים, וכן, בשל הנחה זו טענו כי הידע האנושי מורכב כולו מייצוגים פנימיים של המציאות.
על בסיס שתי הנחות אלו, חוקרי AI טענו כי קוגניציה היא המניפולציה של סמלים פנימיים על כללים פנימיים, וכי ההתנהגות האנושית היא במידה רבה חסרת הקשר (ראו קונטקסטואליזם (אנ')). לכן, פסיכולוגיה מדעית באמת היא מן האפשר, כזו שתפרט את הכללים ה"פנימיים" של התודעה האנושית, באותו האופן בו חוקי הפיזיקה מפרטים את החוקים ה"חיצוניים" של העולם הפיזי.
אולם, דרייפוס דוחה את הנחות המפתח הללו. הוא טען כי איננו יכולים כיום (ולעולם לא נוכל) להבין את התהגותינו באותו האופן בו אנו מבינים אובייקטים. למשל, בפיזיקה או בכימיה, כלומר, על ידי החשבת עצמנו כדברים שהתנהגותם יכולה להינתן לחיזוי באמצעות חוקיים מדעיים "אובייקטיביים" וחופשיים מהקשר. לפי דרייפוס, פסיכולוגיה נטולת הקשר היא סתירה במושג.
טענותיו של דרייפוס כנגד עמדה זו, שאובות מן המסורות הפנומנולוגית וההרמנויטית (במיוחד מעבודתם של מרטין היידגר ומוריס מרלו-פונטי). היידגר טען, בניגוד לתפיסות הקוגניטיביות (עליהן התבססו בדיעבד חוקרי AI) כי הווייתנו היא בעיקרה תלוית הקשרים, ולכן, לדעת דרייפוס, שתי ההנחות ההפוכות (האפיסטמולוגית והאונטולוגית) שגויות. דרייפוס מתנגד לכך שניתן לבחור לראות את הפעילות האונושית כמונהגת על פי חוק ('law-governed') באותו האופן בו ניתן לראות את המציאות כמורכבת מעובדות אטומיות בלתי ניתנות לחלוקה (אילו רצינו בכך). כך או כך, מתקיימת קפיצת מדרגה ענקית מן ההנחה לקביעה, כי בגלל שאנחנו רוצים או בוחרים לראות דברים בדרך זו, אלו הם אכן פני המציאות באופן אובייקיבי. למעשה, דרייפוס טוען שאין זה (בהכרח) המקרה, ולפיכך כל תוכניות המחקר שמניחות זאת יתקלו במהרה בעיות תאורטיות ומעשיות עמוקות. ולכן, המאמצים הנוכחיים של העובדים בתחום נידונים לכישלון.
דרייפוס טוען שכדי להצליח לייצר מכשירים בעלי אינטליגנציה דמוית אנוש, ידרש מהמכשירים להתהוות כאדם-בתוך-העולם (human-like being-in-the-world) להיות בעלי גופים פחות או יותר דומים לשלנו, וההתאמה חברתית (כלומר חברה) פחות או יותר כמו שלנו. השקפה זו משותפת לפסיכולוגים של קוגניציה גופנית (אנ') וקוגניציה מבוזרת (אנ'). דעותיו דומות גם לאלה של חוקרי רובוטיקה כמו רודני ברוקס ולחוקרים בתחום החיים המלאכותיים.
דניאל קרוויאר (אנ') כתב: "הזמן הוכיח את הדיוק ואת חדות העין של חלק מהטענות של דרייפוס. לו היה מנסח אותן בפחות אגרסיביות, היו ננקטות פעולות קונסטרוקטיביות שהציע הרבה יותר מוקדם."[16]
פילוסופיית וובקאסט
כאשר UC ברקלי ואפל החלו לייצר מספר הרצאות לרשות הציבור באופן חופשי כפודקאסטים בסביבות שנת 2006, הקלטה של דרייפוס בהוראת קורס שנקרא "אדם, אלוהים, וחברה בספרות המערב - מאלים לאלוהים ובחזרה". דורג כשידור ה-58 הפופולרי ביותר ב- iTunes.[17] הקלטות אלה משכו את תשומת ליבם של רבים, לדרייפוס ולתחום הנושא שלו.
1991. Being-in-the-World: A Commentary on Heidegger's Being and Time, Division I.Cambridge, Massachusetts: MIT Press.
1992. What Computers Still Can't Do: A Critique of Artificial Reason. Cambridge, Massachusetts: MIT Press.[18]
1997, Disclosing New Worlds: Entrepreneurship, Democratic Action, and the Cultivation of Solidarity, (co-author, with Fernando Flores and Charles Spinosa)
Dreyfus, H. L. and S. D. Dreyfus (2005). Existential Phenomenology and the Brave New World of The Matrix. Philosophers Explore the Matrix. C. Grau. Oxford, Oxford University Press: 71-97
^Magee, Bryan (1988). The Great Philosophers: An Introduction to Western Philosophy. Oxford, New York: Oxford University Press. p. 275. ISBN9780192822017. OL2043183M. Sartre started out as a Husserlian, and as a phenomenologist he wrote a good novel called Nausea, which is a first-person description of a person's world breaking down. Then he read Heidegger and was converted to what he thought was Heideggerian existentialism. But as a Husserlian and a Frenchman he felt he had to fix up Heidegger and make him more Cartesian. So he starts with the individual conscious subject, but writes about Death, Anxiety, lnauthenticity, Being and Nothing - all the things that Heidegger talks about. The result, Being and Nothingness, is a brilliant misunderstanding of Being and Time. If the story that we've been telling is right, Heidegger was precisely trying to free us from our Cartesian assumptions. When I went to visit Heidegger he had Being and Nothingness on his desk, in German translation, and I said, 'So you're reading Sartre?, and he responded, 'How can I even begin to read this muck?' (His word was 'Dreck'.) That's pretty strong, but I think accurate, since if you treat Heidegger as if he were talking about subjects you turn him back into Husserl.
