תלמידים יהודים ומורה (אוחז מקל) ליד חדר לימוד של הקהילה היהודית במוסול, עיראק (צילום של בן-ציון ישראלי, 1934)
יהדות מוסול היא קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה בעיר מוסול שבצפון עיראק, החל משנת 721 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-20. הקהילה היהודית במוסול הייתה קטנה מהקהילה היהודית המרכזית בבגדאד הבירה, אולם מספר אנשיה, שהגיע בשיאו לכ-8,000 אנשים, נשמר באופן עקבי לאורך שנים ויצאו מקהילה מספר דמויות חשובות בהיסטוריה של יהדות בבל. קהילת יהודי מוסול הייתה מהקהילות היהודיות החשובות בבבל והיא שמרה לאורך השנים על ייחודיותה ועל דתה למרות ששהתה כמיעוט בעל דת שונה בתוך קבוצת רוב, ולמרות היותה מנותקת מהמרכזים החשובים של היהדות ולאחר מכן הציונות. מרבית יהודי מוסול עזבו את העיר בין השנים 1950–1955, ועלו לישראל.[1]
ראשית הקהילה בעת העתיקה
יהודים התיישבו לראשונה במוסול, שנבנתה בסמוך לחורבותיה של נינווה העתיקה, ששימשה כאחת מבירותיה המאוחרות של ממלכת אשור, לאחר ששלמנאסר מלך אשור (730–712 לפנה"ס) כבש את ממלכת ישראל, החריב את בירתה שומרון, הגלה את תושביה בשנת 722 לפנה"ס בימי מלכותו של הושע בן אלה, ופיזר את אנשיה בצפון בבל (עיראק של ימינו), פרס ומדי.[2] עדויות שונות קושרות את נינווה עם ראשיתה של הקהילה היהודית הגולה, כאשר על-פי המסורת לנינווה הוגלו המלך הושע ומנהיגי דן ושומרון.[2] כמו כן, בספר טוביה, חיבור יהודי מתקופת בית שני שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים, נאמר כי המלך האשורי סרגון השני הגלה חלקים משבט נפתלי לנינווה, בשנת 721 לפנה"ס.[3]
עדות פיזית להשערה שיהודי מוסול הם אכן צאצאיהם של גולי שומרון, היא מיקומו הגאוגרפי של הרובע היהודי בעיר, שנבנה מעברו המזרחי של נהר החידקל, ומהווה את רובע המגורים הקדום יותר באזור, זאת בניגוד למרכזה של העיר מוסול, שהתפתח מאוחר יותר בצידו המערבי של הנהר.[2] לאחר שבמהלך תקופת הגלות, מרכז החיים היהודיים עבר למסופוטמיה, הייתה העיר נינווה מוקד פעילותם של שני נביאים מקראיים, יונה ונחום, שהזהירו את תושבי העיר ממעשיהם הרעים, ושעל-פי המסורת, קבורים בעיר.[3]
הקהילה בימי הביניים
החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ועד למאה ה-13, הונהגה הקהילה היהודית במוסול על-ידי מנהיגים מקומיים שכונו "נשיאים", שהיו על-פי המסורת בעלי ייחוס לבית דוד, עובדה שהעניקה להם את הלגיטימציה לעמוד בראש הקהילה. הייחוס לבית דוד התבסס על כך שבשנת 571 לפנה"ס, הוגלו מלכי יהודה לבבל על-ידי נבוכדנצר השני, והקימו צאצאים המכונים ראשי הגולה. אישים אלה שימשו כסמכות קהילתית ופוליטית של יהודי בבל.[3]
ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-9 אל-בלאד'רי (820-892) מספר שכשהמוסלמים כבשו את העיר, בסביבות שנת 637 לספירה, במקום כבר היה רובע יהודי מבוסס, ותיאור דומה ניתן על-ידי בן דורו, הגאוגרף אבן אל-פקיה (סביבות 902).[4] בשנת 770, מינה הח'ליף העבאסי אל-מנסור (712-775) למשרת מושל העיר מוסול כולה את מוסא בן מוסעב, שעל-פי תיאורו של הכרוניקן מיכאל הסורי (נ' 1199) היה יהודי.[5]
בספרו של החוקר עזרא לניאדו, "יהודי מוצל" נכתב כי: "תקופה ארוכה לאחר מכן שוב לא נודע דבר על יהודי מוסול פרט לכך, שבאמצע המאה ה-10, מוזכר הפילוסוף היהודי אבן סעיד אל-מוצלי, שפנה על-ידי יהודי אחר, אל פילוסוף ערבי נוצרי, בבקשה ליישב כמה שאלות פילוסופיות שהתעוררו אצלו. שמו אל-מוצלי מעיד על כך שישב במוסול (ערבית: אל-מוצל) או מוצאו ממנה. שאלותיו מעידות על ידע עמוק בספרות הפילוסופית היוונית".[6]
בתחילת המאה ה-10, מוסול הייתה מרכז לימוד יהודי בולט והקהילה שמרה על קשרים הדוקים עם יהודי בגדאד. כאשר ראש הגולה, הרב דניאל בן-חסדאי, שישב בבגדאד, מת בשנת 1174 מבלי להותיר אחריו יורש זכר, מונה אחד משני נשיאי גלות מוסול, שעל-פי המסורת היו מצאצאיו של יאשיהו מלך יהודה, למשרת ראש הגולה וכיהן במסגרתה בין השנים 1175-1190.[3] תחת הנשיאים, בקהילה היהודית בעיר הונהגה מערכת של חוקים שבה כל יהודי שילם מס בגובה דינר אחד לשנה, מחציתו לשלטונות המוסלמים וחציו השני לנשיאים. בבעלות הנשיאים היו שדות וכרמים ואף ניתנה להם הסמכות לכלוא עבריינים.[5] מספר קברים ואתרים קדושים הקשורים לנביאי המקרא שנמצאים במוסול ובסביבתה, הפכו לאתרי עלייה לרגל הן ליהודים והן למוסלמים. קברו של הנביא נחום ובית הכנסת הצמוד אליו בעיירה אלקוש הסמוכה למוסול, היוו אף הם יעד מסורתי לעלייה לרגל, במיוחד בחג השבועות.[3]
לאחר נפילתה של הח'ליפות העבאסית במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-12, נאלצו יהודי מוסול להתמודד בכוחות עצמם עם שליטים מקומיים (אַטַבֶּגִים), ולעיתים קרובות אף שימשו להם כיועצי חצר וכאנשי כספים. תקופה זו היית רצופה טלטלות פוליטיות משמעותיות שנגרמו משילוב של גורמים, וביניהם השיבוש של נתיבי הסחר במזרח התיכון על-ידי מסעות הצלב; ועלייתם של השושלת הסלג'וקית ושושלות טורקיות אחרות שאיתגרו את הריבונות העבאסית. אולם האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הקהילה היהודית במוסול הייתה הופעת התנועה המשיחית של משיח השקר היהודי, דוד אלרואי במאה ה-12, שמשכה אליה יהודים מרחבי הח'ליפות, לרבות ממוסול. טענותיו המשיחיות של אלרואי קראו ליהודי הקווקז והארצות הסמוכות למרוד בשלטון המוסלמי, ואף להתקבץ למטרת כיבוש ירושלים. כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר הסלג'וקי ששלט בח'ליפות העאסית, הורה הסולטאן לכלאו. ראשי הקהילה היהודית של מוסול, רבי זכאי הנשיא ורבי יוסף בורהאן אל-מולק, ששימש כאסטרולוג של השליט המקומי, מסרו מכתבים מראש הגולה ומגאוני בגדאד לאלרואי בדרישה ממנו לחדול ממעשיו החתרניים, עקב דרישת השליט המוסלמי, והאיומים שהשמיע בדבר הריגתם של יהודים בתחומי הח'ליפות אם אלרואי לא יעצר.[3] למרות שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שאם באמת נכלא, עלה בידיו להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמדיה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, אך הדבר הביא לתגובה קשה מצד השלטונות הסלג'וקיים, ולהריגתו של אלרואי בערך בשנת 1163. לפי גרסאות רבות, המושל של אזור מוסול, סיף א-דין גאזי הראשון, שיחד את חמיו של אלרואי, וזה חדר למצודת עמדיה, שיכר את חתנו, והרגו במיטתו לאחר שנרדם.[6]
תחת השליט הסלג'וקי, אטבג זנגי (1127-1146) ובניו, שביקשו לאחד את הממלכות הקטנות בסביבת מוסול, להתפשט דרומה לסוריה, ובהמשך לבצע מתקפה משותפת על הצלבנים בארץ ישראל, גדלה הקהילה היהודית בעיר. למעשה, יהודים רבים שסבלו מהצלבנים בארץ ישראל הגיעו למוסול והעמידו עצמם תחת חסות השליטים המוסלמים, שנמנעו מלפגוע בהם.[7] על אף שלא ביקר בעיר, ב-1165 דיווח הנוסע בנימין מטודלה (1130-1173), כי "במוסול חיים כ-7,000 יהודים ובראשם עומד רבי זכאי הנשיא שטען כי מוצאו משושלת דוד".[8] הנוסע היהודי מהמאה ה-12, רבי פתחיה מרגנסבורג, שביקר במוסול כעשר שנים מאוחר יותר, מצא יותר מ-6,000 יהודים שהונהגו בידי שני נשיאים: דוד ושמואל, שני בני דודים לבית דוד. כזכר לתנועתו של אלרואי, תיאר רבי פתחיה את "המשך השכיחות של הציפייה המשיחית בקהילה היהודית".[9] שבעים שנה לאחר מכן, המשורר-הנוסע האנדלוסי, יהודה אלחריזי (1165-1225), ציין כי "בעוד שיהודי מוסול היו משגשגים ומקפידים כלפי חוץ, החיים היהודיים שם הצטמצמו לפורמליזם בלבד וחסרי מרץ אינטלקטואלי ורוחני".[3]
הפלישות המונגוליות במאה ה-13 החריבו את האזור ושיבשו קשות את חיי היהודים במוסול. לאחר תקופה קצרה של שגשוג במהלך שלטונו של מייסד השושלת האילח'אנית, הולאגו ח'אן (1218-1265), ותחת הווזיר היהודי סעד אל-דוולה (1240-1291), חלה הידרדרות מהירה בחיי הקהילה, לאחר שזו הייתה נתונה למגבלות קשות שהביאו אותה לכדי עוני. טימור לנג (1336-1405), שכבש את העיר בסוף המאה ה-14, גרם נזק רב לתושביה המוסלמים, אולם איפשר למיעוטים הדתיים שחיו תחת שלטונו לנהל את חייהם באופן שליו יחסית.[3] לראיה, לא ידוע על קיומו של מרד נוצרי או יהודי כלשהו נגד טימור או שושלתו במאות ה-14 וה-15. שלטונו של טימור השפיע על יהודי פרס ומרכז אסיה במובן שהיעדר היררכיות חברתיות נוקשות תחת המוסד השלטוני גרם לכך שלא הייתה קטגוריה מיוחדת עבור היהודים, זאת בניגוד ליהודים במערב הנוצרי או במדינה הממלוכית. יהודי האימפריה של טימור יכלו להחזיק בתים ואדמות, האוריינטציה המקצועית היהודית המשיכה להיות בדרך כלל כמו שהייתה בתקופת הח'ליפות הערבית. היהודים עדיין עסקו במסחר, ברפואה ובתרגום, עבדו כצבעים, סנדלרים, חקלאים, ולמעשה מילאו תפקידים שאינם מנהליים, כלכליים, משפטיים או צבאיים.[10]
במאות ה-16 וה-17 הייתה משפחת ברזאני, שמקורה במוסול, משפחת הרבנים המפוארת ביותר באזור. הרב שמואל ברזאני (1560-1633), שהיה מוטרד ממצבם התורני הירוד של יהודי האזור ומהמחסור במנהיגים רוחניים ופוסקי הלכה, הקים מספר ישיבות, לרבות במוסול עצמה, כדי לטפח בהן תלמידי חכמים שיוכלו לשמש את הציבור כרבנים, חזנים ושוחטים. הישיבות הללו התקיימו מתרומות של נדבנים יהודים תושבי האזור. כחלק מהמאמץ לשמר קשרים עם הקהילה היהודית בבגדאד, נישאו בני הזוג ברזאני עם בני משפחת מזרחי, אחת ממשפחות הרבנים המפורסמות ביותר של בגדאד. אסנת ברזאני (1590–1670), בתו של רבי שמואל ורעייתו של רבי יעקב מזרחי, שקברה בעיר הפך לימים לאתר עלייה לרגל, הוכרה כתנאית כהוקרה על למדנותה, ואף ניהלה את הישיבה במוסול לאחר מות אביה ובעלה.[2]
הקהילה בתקופה העות'מאנית
הכיבוש העות'מאני של מוסול ב-1535 הביא שינויים מיידיים מעטים בלבד עבור יהודי העיר, אולם מלחמה כמעט מתמדת בניסיונות פלישה מצד כוחות השושלת הצפווית ממזרח הפכה את מוסול לעיר גבול, והבליטה את תפקידם של היהודים כמממנים של פעולות צבאיות. לדוגמה, במהלך מסעות המלחמה העות'מאניים לכיבוש הערים המדאן ותבריז באיראן (1725–1730), ארגן פקיד בשם דאוד אל-יהודי את הגבייה והחלוקה של הכנסות ממסים עבור המושל הצבאי העות'מאני. כמו כן, ידוע כי יהודי העיר התחמשו באותה עת כדי להתעמת עם שבטים נוודיים שתקפו עיירות וכפרים באזור.[2]
רפורמות הטנזימאט העות'מאניות שהונהגו לשם ריכוז וייעול השלטון במחצית המאה ה-19 הוחלו במחוזות העיראקיים של האימפריה בשלב מאוחר יחסית, רק בשנות ה-60 של המאה. עבור יהודי מוסול הוקם המנהל הקהילתי תחת חכם באשי (הרב הראשי), ואף הוקמו ועדות לעניינים רוחניים ולסוגיות הנוגעות למעמד אישי. נקודה חשובה היא שרבים מיהודי העיר היגרו לבגדאד בערך בתקופה זו, לאו דווקא באופן תגובתי למהלכי התקופה, אלא גם מכיוון שהקהילה בבגדאד הייתה מבוססת יותר. לדוגמה ב-1895 היה רק בית-ספר יהודי אחד בכל מחוז מוסול, בעוד שבבגדאד היו מספר בתי-ספר. בעיר מוסול לא היה בית ספר של חברת אליאנס עד 1906, בעוד בית ספר דומה בבגדאד נפתח כחצי מאה לפני כן.[2] יהדות מוסול הפגינה שמרנות פוליטית ניכרת בעידן הרפורמה, במיוחד בהשוואה לקהילה בבגדאד. ייתכן שהדבר נבע מהעובדה הפשוטה ששיעורם של יהודי מוסול בקרב תובי העיר היה נמוך מאוד ביחס לשיעורם של היהודים בבגדאד ומסיבה זו הרגישו פחות בטוחים ביחס צעדי רפורמה.
בנימין השני (1818-1864), שביקר בעיר ב-1848, דיווח כי במוסול חיות כ-450 משפחות יהודיות, תחת הנהגה של שלושה "זקנים" שפיקחו על נושאים משפטיים ואזרחיים. על-פי בנימין השני, יהודי העיר עסקו בייצור בדי מוסלין (אנ') לייצוא לאירופה ולבשו את אותם בגדים כמו המוסלמים בעיר, כולל תכשיטים ורעלות לנשים.[1] לפי ספרו של הנוסע פיטרמן, שביקר במוסול בין השנים 1854–1870, נמצאו בעיר 200 משפחות יהודיות בין 4500 תושבים שאינם יהודים. העיר הייתה מחולקת ל־36 רבעים ש-32 מהם היו מיושבים על-ידי מוסלמים, שלושה רבעים על-ידי נוצרים ורובע אחד על-ידי היהודים, היא שכונת היהודים.[3] לפי דברי הנסען אוברמאייר, שביקר במוסול בשנת 1877 עלה מספר יהודי מוסול ל־300 משפחות.[4] הנוסע מ. אדלמן, שאף הוא ביקר במוסול בשנת תר"ם (1880) כותב, שהעיר מוסול "תכיל שישים אלפים יושבים בעלי עמים ואמונות שונות, מהם אלפיים בתי אבות מאחב"י (מאחינו בני ישראל), הגרים ברובע מיוחד בקרן דרומית מזרחית של העיר ורובם, יבלו ימיהם בעוצר רעה ויגון, כי לא שמן חלקם בארץ החיים וההצלחה פנתה להם עורף ולא פנים".[5]
במהלך המאה ה-19 סבלה העיר ממספר אסונות שהשפיעו על העיר כולה, ובתוכה גם הקהילה היהודית. מגפות שגבו קרבנות רבים אירעו בשנים 1820, 1828, ו-1831. כמו כן, תקופות של בצורת קשה ופגעי מזג אוויר שהתרחשו בשנים 1826, 1835, 1878 ו-1880, הובילו לתקופות של רעב קשה בעיר שלא פסח על הקהילה היהודית.[6] מפקד האוכלוסין העות'מאני לשנים 1881 עד 1893 מונה 164,593 מוסלמים, 7,200 נוצרים ו-4,286 יהודים, לפחות שליש מהם היו עניים וזקוקים לסיוע. יהודי העיר היו ברובם דוברי ערבית, אך באזור הכפרי הפרובינציאלי, יהודים דיברו ארמית חדשה וחיו כאיכרים תחת שליטתם של ראשי השבטים הכורדים. יהודי העיר היו תלויים בסופו של דבר בפקידים אימפריאליים כדי להתערב ולהגן עליהם מפני מוסלמים מקומיים עוינים. הם המשיכו לעסוק בעיסוקיהם המסורתיים כסוחרים, חלפנים ובנקאים, אך מעמדם היה משני ביחס לקהילה העסקית הנוצרית. בעוד שחלקם התעשרו כסוכנים של בנקים אירופיים, רובם נותרו עניים.[2]
במאה ה-20 לא חל שיפור במצבם של יהודי מוסול. תחת שלטונה של האימפריה העות׳מאנית היהודים נחשבו כאזרחים מדרגה שנייה, ואף חויבו בתשלום כופר גבוה ביותר במקום שירות צבאי. מס זה נגבה מהקהילה היהודית בצורה כוללת וגובהו נגבה על-ידי השליט המקומי מטעם האימפריה.[6] על הקהילה היהודית באותה תקופה נאמר כי אינה עולה על 50 משפחות המתגוררות בשכונה נפרדת, "בדלות מעוררת רחמים, מפרנסיה עוסקים רובם ככולם בסנדלרות או בצחצוח נעליים".[6] בנוסף, נאמר כי מצבה הביטחוני של הקהילה היה מעורער באותה תקופה ושהיא הייתה נתונה לאירועי שוד ופרעות מצד שכניה המוסלמים, שבמקרים רבים חמקו מאימת הדין לאחר שפגעו ברכושם או בנפשם של היהודים.[6]
המאה ה-20 ואילך
השינוי המרכזי שהביא עימו תמורות בתנאי חייהם של היהודים בעיר היה הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, שבסופה הודח הסולטן העות׳מאני עבדול חמיד השני. בניגוד לנוצרים המקומיים וליהודי בגדאד, יהודי מוסול נמנעו מכל קשר עם התנועה החוקתית של הטורקים הצעירים מחשש לתגובה אלימה מצד הקהילה המוסלמית שהלכה שבי יותר ויותר אחרי צעדים וביטויים לאומניים שבאו לידי ביטוי בהפיכה שביצעה התנועה החדשה.[2] כתוצאה מהמהפיכה בוטל, בין היתר, הפטור מגיוס ליהודי האימפריה. פרט זה מהותי שכן כעבור 6 שנים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חויבו כל הגברים בגילאי 18–60 בגיוס לצבא לקראת המלחמה. לאחר שכל פרנסי הקהילה גויסו למלחמה מצאה עצמה הקהילה היהודית בעיראק כולה ובמוסול בפרט, בקשיים כלכליים כשמחירי המזון האמירו וערך הכסף הלך ופחת. מהעיר מוסול גויסו כ-6000 חיילים שביניהם נמנו גם חיילים יהודים רבים. תופעת העריקוּת שהתפתחה בקרב הקהילה היהודית בעיר בעקבות הגיוס ההמוני, הביאה לפיקוח קפדני מצד השלטונות על השכונה ועל העריקים שהסתתרו בתוכה.[6] שנותיה האחרונות של מלחמת העולם הביאו את קיצה של האימפריה העות׳מאנית, אולם 'פרפורי גסיסתה' הורגשו היטב בקרב יהודי האימפריה כאשר לאחר תבוסתו של הצבא העות׳מאני בכל החזיתות, גויסו לצבא גברים נוספים שגיוסם יצר מחסור חמור בכוח אדם חקלאי מקומי. השלטונות העות׳מאניים, בתורם, החרימו בכוח את מלאי החיטה והשעורה שנמצא בקרב התושבים. האוכלוסייה האזרחית נותרה ללא מזון כאשר רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לרכוש תוצרת חקלאית. על-פי עדויות שונות "הרוב הגדול של הציבור המצלאווי וביניהם יהודים רבים מהשכבות העניות והבינוניות רעבו ללחם וימים שלמים לא בא מזון לפיהם. הם אכלו צמחי בר וכל דבר שיכלו להשיג... מראה מחריד של גופות מתים מוטלות בחוצות היה שכיח באותם ימים".[7]
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה נכבשה מוסול על-ידי הבריטים ב-1919. הכיבוש הבריטי הביא בשורה חיובית ושיפור מסוים בחיי היהודים במוסול, כאשר המנדט ניסה לטפל ברעב שפשה בקרב האוכלוסייה באמצעות פתיחת אסמי התבואה וחלוקת חיטה, לצד בניית פרויקטים ציבוריים שסיפקו עבודה לאנשים רבים שלאחר המלחמה נותרו חסרי כל. אמנם השכונה היהודית תוארה כ"גטו עקלקל ועצוב עם סמטאות צרות ובתים בלתי מאווררים ולעיתים גם לא מוארים אשר השתכנו בהם משפחות רבות בתנאים אלה", אך נאמר גם כי הקהילה גדלה ממניין של כ-3000 נפשות טרם המלחמה לכ-5000 נפשות.[6] בנוסף, עדויות שונות מתארות תמונה שבה עם בואם של הבריטים "נסללו רחובות ראשיים... ולאורכם נסללו מדרכות רחבות מרוצפות שיש. משני עברי הרחובות נבנו בתים מפוארים בני ארבע וחמש קומות... הרחובות מוארים כל הלילה". אלא שאותה עדות מסתיימת באמירה כי "המצב הכלכלי של בני עדתנו (היהודים) לא נשתנה בשנות 1919–1920 שבאו אחרי הכיבוש הבריטי. שנים אלה אשר הביאו בעטיין שגשוג גדול, השאירו את אחינו בני ישראל בשולי הקדמה, כפי שהיו לפני המלחמה".[6]
סופו של המנדט הבריטי בעיראק הביא עימו חששות רבים בקרב יהודי מוסול. ב-1921 הומלך המלך פייסל הראשון והמחוזות העות'מאניים לשעבר של בצרה, בגדאד ומוסול שולבו ב-1921 ויצרו יחד את ממלכת עיראק. כך נוצרה מסגרת פוליטית שבתוכה נוצר פער אינהרנטי בין הצפון העני והפחות משכיל, המורכב מכורדים וטורקים לבין מרכז ודרום המדינה שהיוו את עמוד השדרה הפוליטי של הממלכה – המרכז השלטוני הערבי. פרט זה היה מהותי עבור יהודי מוסול, שכן השלטון הערבי הגיע יחד עם רגשות לאומניים ערביים גוברים ועם ביטויים אנטי-יהודים.[2] בניסיון למחות כנגד הליך העצמאות העיראקי והשלכותיו האפשריות, שלח חכם אליהו ברזני, הרב הראשי של יהודי מוסול, מכתב לשלטונות הבריטים שבו הביע את מורת רוחה של הקהילה מכוונתה של בריטניה לסיים את שלטונה בעיראק. הקהילה היהודית בעיר טרם הספיקה לשכוח את שאירע לה תחת השלטון המוסלמי-עות׳מאני ולכן הביעה את התנגדותה ואת חששה מהעזיבה הבריטית. אף על-פי כן, המלך פייסל הראשון ביצע מספר צעדים שהטיבו עם הקהילה היהודית בעיראק בכלל, כשהוקם במוסול בית-ספר יהודי של חברת כי"ח שנחנך על-ידי בנו של המלך, כשיהודים רבים נתקבלו למשרות ממשלתיות ונפתחו ביניהם שערי הפקולטות ללימודים. האספה המכוננת הראשונה של עיראק שהתכנסה לראשונה ב-1924 כללה שישה נציגים יהודים, ביניהם נכבד ממוסול.[6]
מספרם של היהודים בעיר נותר יציב, ועל-פי מפקד האוכלוסין של 1947, חיו בעיר 5,688 יהודים.[8] הקהילה היהודית של מוסול נותרה סגורה ברובה בתוך הרובע היהודי ורוב אוכלוסייתה הייתה עניה ולא משכילה, ורק מעטים מבניה שימשו כסוחרים. בתי ספר של רשת אליאנס שהוקמו בשנת 1906 (לבנים) וב-1912 (לבנות), נסגרו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.[8] בשנת 1930 הוקמו בעיר בתי ספר לבנים ולבנות על-ידי הנדבן אליעזר כדורי (1867-1944), אך מאחר שלא היה בעיר תיכון יהודי, מספר ילדים למדו בבתי ספר ממשלתיים ורק חלק קטן מאוד רכש השכלה גבוהה.[8] אף על-פי כן, ניתן לתאר את מצבה של הקהילה היהודית במוסול בעשורים שאחרי שנת 1921 כמצב של דעיכה הדרגתית, שהובילה בסופו של דבר להגירה שלילית המונית שכמעט ולא הותירה שריד יהודי בעיר. במהלך שנים אלו רבים מיהודי צפון עיראק הובאו לדין בשל חשדות בעוון פעילות מחתרתית ציונית או קומוניסטית, והורשעו לרוב בלי ראיות ממשיות נגדם. הרבה מהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות עם עבודת פרך, או לגלות קשה בסביבה עוינת. ב-10 במארס 1951 התכנס הפרלמנט העיראקי לישיבה דחופה וסודית, ובה אימץ בן לילה חוק להקפאת רכושם של יהודי עיראק שוויתרו על נתינותם. כל מקרקעי היהודים, בתיהם, כספם, רכושם וזכויותיהם הפכו באחת לרכוש הממשלה העיראקית. על יהודי נאסר למכור את ביתו, את רכושו, לממש זכות ולגבות חוב. בתי עסקים בבעלות יהודים הוחתמו בשעווה בלילה, ונאסרה על בעליהם היהודים הכניסה אליהם.[6]
בשלהי 1949 איש לא צפה שתוך שנתיים תתרוקן עיראק מיהודיה ורק פחות מעשרת אלפים יהודים יישארו בה. אך בתקופה זו התחוללו מספר אירועים שמילאו תפקיד חשוב בהנעת תהליך היציאה. בדצמבר 1949 בוטלו חוקי החירום ששררו בעיראק מאז אמצע מאי 1948, כשצבא עיראק הצטרף לצבאות הערביים שיצאו למלחמה נגד מדינת ישראל. החוק האזרחי הושב על כנו ויציאה בלתי חוקית מעיראק, שבתקופת החירום הייתה כרוכה בעונשי מאסר כבדים, חזרה להיות עבירה על חוק הדרכונים שעונשה המרבי היה שישה חודשי מאסר וקנס של 100 דינר. עתה החלה בריחה המונית של יהודים שנפגעו פוליטית וכלכלית בשנה וחצי שקדמו לכך. בריחה זו לוותה בהעברת כספים בהיקף ניכר. יהודים שהתרוששו החלו למכור רכוש כדי להתקיים ואחרים החלו להבריח כספים לאיראן. יציאתן של קבוצות אלה והברחת הכספים ערערו את הסדר הקיים והגבירו את חוסר השקט בעיראק.
הפתרון שהציעה ממשלת עיראק היה "חוק הוויתור על הנתינות", חוק שאיפשר ליהודים לצאת מעיראק באופן חוקי. החוק אושר על-ידי הפרלמנט העיראקי ופורסם ב-9 במארס 1950, ואלה עיקריו: מועצת השרים רשאית להחליט על שלילת האזרחות העיראקית מכל יהודי עיראקי שיעדיף מרצונו לעזוב את עיראק באופן סופי...[10]
לחוק זה היו שתי מטרות:
לשים קץ לבריחה הבלתי-לגאלית של יהודים מעיראק לאיראן ומשם לישראל; לפקח על היוצאים ועל סדרי היציאה; לפקח על הוצאת הון ולמנוע הברחות מטבע חוץ; וגם להיפטר מאלמנט מתסיס שהיה פעיל במיוחד במפלגה הקומוניסטית וכן לחסל את ארגון המחתרת הציוני.
להחזיר את תחושת הביטחון ליהודים שיישארו בעיראק. הממשלה צפתה שרוב היהודים יעדיפו להישאר ובכך יביעו נאמנות לעיראק והסתייגות מהציונות. כתוצאה מכך ישופר היחס אל היהודים, יוחזרו תחושת הביטחון והיציבות ואלה יובילו להתאוששות כלכלית. כמו כן ישופר דימוייה של עיראק בעיני ארצות המערב. בתום שנה התברר שיותר מ-105,000 יהודים, רובה המכריע של קהילת יהודי עיראק, ויתרו על אזרחותם, עלו על הרכבת האווירית שהתנהלה בין בגדאד ולוד והגיעו למדינת ישראל.
העזיבה המהירה והפתאומית של אחוז גבוה כל כך של יהודי העיר את בתיהם ואת ארצם הותירה שרידים פיזיים ותרבותיים מעטים יחסית המעידים על חיי הקהילה העשירים בעבר. מספר מבנים שימשו את הקהילה היהודית במוסול כמו בתי כנסת ובתי קברות, אולם רבים מהם ניזוקו עקב הזנחה, נזק ואפילו הרס מכוון. בין הדוגמאות לכך ניתן לציין את בית הכנסת הגדול של מוסול, שנבנה במאה ה-18, ניזוק בשנות ה-50 ונהרס כליל במהלך שנות ה-90; בתי קברות יהודיים שניזוקו ונפגעו בידי אלמונים; וציון הקבר של הנביא יונה שמסביבו נבנה מסגד נבי יונס, שלאחר פלישת ארגון המדינה האסלאמית לעיר בקיץ 2014 פוצץ והוחרב.[11]
למרבה הצער, חלק ניכר מהמורשת התרבותית התוססת של הקהילה היהודית במוסול אבדה. עם זאת, נעשים מאמצים לתעד ולשמר את שרידיה של הקהילה. לאחר נפילת משטר הבעת' בשנת 2003, יזמה ממשלת עיראק כמה מאמצי שיקום באתרים יהודיים בעיר. פעולה מוגבלת זו שימשה כנקודת מוצא פוטנציאלית להכרה נוספת ולשימור ההיסטוריה העשירה של הקהילה במוסול.
הערות שוליים
^ 12ישראל יוסף בנימין, ספר מסעי ישראל, בית הדפוס של צבי הירש פעטצאלל, 1859, עמ' 34
^ 123456789Ariel I. Ahram, Mosul, Encyclopedia of Jews in the Islamic World, 2010
^ 123456789h. petermann, Reisen im Orient pt. 2, Leipzig, 1865, עמ' 326-328
_%D7%9C%D7%99%D7%93_%D7%97%D7%93%D7%A8_%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%9C,_%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A7.png)
