לאחר המלחמה, שוורץ למד תיאטרון ברוסטוב על הדון. ב-1921 עבר עם להקת תיאטרון בפטרוגרד, והיה פעיל ב"אחוות סראפיון", קבוצת סופרים רוסים שכללה את איבנוב, מיכאיל זושצ'נקו, שקלובסקי וקברין. ב-1923 עבר לבַּאכמוּט והחל לפרסם שירה סאטירית וביקורות בעיתון מקומי. ביחד עם מיכאיל סלונימסקי וניקולאי אולייניקוב, ייסד וערך את כתב העת הספרותי "טבח" (Забой) ב-1925.
חייו המקצועיים
ב-1924 שב שוורץ ללנינגרד והחל לעבוד בגוסאיזדאט, מחלקת ספרי הילדים בבית הוצאה לאור, בניהולו של סמואיל מרשק. הוא חיבר את כתבי העת לילדים "קיפוד" ו"סיסקין". הוא אף כתב ספרי ילדים, בכללם "סיפורה של בללייקה ישנה" (1924), "הרפתקאותיהם של שורא ומארוסי" (1937), "נערה זרה" (1937) ו"מי יגיע ראשון" (1949). במהלך תקופה זו, גם התחבר עם חברי הקבוצה הספרותית האוונגרדית OBERIU (איגוד האמנות האמיתית).
ב-1929 החל שוורץ לעבוד בשיתוף פעולה עם במאי ומעצב התיאטרון ניקולאי אקימוב מתיאטרון הקומדיה של לנינגרד, שביים את כל מחזותיו והחל לכתוב מחזות המבוססים על מעשיות וסיפורי הילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן. אלו כוללים את "בגדי המלך החדשים" (1934), "כיפה אדומה" (1936), "סינדרלה" (1938), "מלכת השלג" (1938), "הצל" (1940), "הדרקון" (מחזה מקורי שלו, 1944) ו"נס רגיל" (1956).
בראשית מלחמת העולם השנייה כתב את "מתחת לעצי הטיליה של ברלין" (1941) ביחד עם זושנקו. במהלך המלחמה כתב את "לילה אחד" ו"הארץ הרחוקה".
בתום המלחמה שוורץ כתב את "נס רגיל" ו"סיפור על חיילים אמיצים". עיבודיו של שוורץ ל"מלכת השלג" ו"הצל" הופקו לסרטים ב-1966 ו-1971.
[1]
הוא גם השלים את כתיבת התסריטים "סינדרלה", "מי יגיע ראשון", "דון קישוט" ו"נס רגיל".
סרטו האחרון והידוע ביותר היה "דון קישוט", שזכה ב-1959, שנה לאחר מותו של שוורץ, להצלחה גדולה במערב.
שוורץ הלך לעולמו בלנינגרד.
יצירתו
יצירותיו של שוורץ עוסקות בשני נושאים עיקריים: האחד - האלהת האהבה. הוא מימש אותה דרך סיפורם של גיבורים שונים, חלקם פרי דמיונו ואת חלקם שאל מאגדותיו של הנס כריסטיאן אנדרסן. הדמויות הן ריאליסטיות שמשובצות בעלילה אגדתית.
הנושא השני הוא פוליטי - הוקעת הטוטליטריות ודיבור בזכות המחשבה והרצון החופשיים. בנושא השני החל לעסוק בשנת 1933, במחזהו "המלך ערום", המבוסס על שלוש מאגדותיו של אנדרסן. הבמאי ניקולאי אקימוב תכנן הפקה גרנדיוזית שיועדה לעלות בתיאטרון בלנינגרד. השלטונות מנעו את יציאתה לפועל בתואנה שהוא אמנם מטפל בבעיות יסוד בעלת חשיבות היסטורית-עולמית, אולם עושה זאת על דרך ההלצה.
ביצירותיו הוא מתאר את העריץ האכזר וכביר הכוח כטיפוס שרלטן, ופגיע מבפנים. בכך הוא עסק גם במחזותיו החשובים ביותר - "הצל" ו"הדרקון" ואף במחזותיו לילדים כגון "כיפה אדומה".
בתקופת השלטון הסובייטי יצירותיו אמנם יצאו בדפוס והוצגו, אבל במידה מועטה, ולא נכללו ברפרטואר הסובייטי.
הכיפה האדומה: מחזה; עברית: ריקל לב; (השירים: חנן שדמי; השער והציורים: יוחנן סימון; המוזיקה: יזהר ירון), ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל – המחלקה לעלית ילדים ונֹער: בהוצאת קריית ספר, תשי"ב.
פלא רגיל: מחזה-אגדה בשלוש מערכות ופרולוג; עברית: דב אסא, תל אביב: אִגוד בימות החובבים, [תש"-/תשכ"?].
הדרקון: מחזה בשלוש מערכות; עברית: נתן זך, תל אביב: התיאטרון הקאמרי, 1966.
