לאורך השנים הועלו סימני שאלה בדבר הלגיטימיות של מדינת ישראל מצד מדינות וגורמים שונים. בפרט עלתה השאלה האם מדינת ישראל צריכה להתקבל כישות פוליטית לגיטימית והאם יש לה זכות קיום.
רקע
ישראל הוקמה על בסיס החלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, והיא חברה בארגון מאז ה-11 במאי 1949, אך נכון לשנת 2019, 30 מהמדינות החברות באו"ם אינן מכירות בישראל. בנוסף לכך מספר מנהיגים ערבים ובפרט פלסטינים ניהלו לאורך השנים קמפיין לדה-לגיטימציה של ישראל, הקורא למדינות אחרות לחדול לתמוך בלגיטימיות של ישראל או בזכות קיומה.
נורמליזציה דיפלומטית והלגיטימיות של הישות המדינית
מנקודת מבט בינלאומית, ישראל עומדת בסטנדרטים הבסיסיים ללגיטימציה כמדינה. אף על פי כן 23 מדינות החברות באו"ם לא מכירות בה, כולל 15 מתוך 21 המדינות אשר חברות בליגה הערבית. מצד שני, ישנן חברות בליגה הערבית שכן מכירות בישראל: מצרים, ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מאוריטניה והרשות הפלסטינית. בנוסף לכך, רוב חברות הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי מכירות בישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20 תנועות מוסלמיות ותנועות שמאל בירדן תקפו את הלגיטימציה של הסכם השלום בין ישראל לירדן. קבוצות מסוימות בירדן דורשות את ביטול הנורמליזציה של היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. בשנת 2002 אימצה הליגה הערבית בפה אחד את יוזמת השלום הערבית בפסגת ביירות. יוזמת השלום הערבית קראה לנורמליזציה מלאה של יחסי ישראל-ערב בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו ביוני 1967.[1] חבר משפחת המלוכה הסעודית תורכי אל-פייסל כי במסגרת התוכנית מדינות ערב יכירו בלגיטימציה של ישראל באזור ויכוננו נורמליזציה מלאה עמה, וישימו קץ לסכסוך הישראלי-ערבי.[2][3] בעקבות הסכם אוסלו א' הכירו ישראל והרשות הפלסטינית בזכות של כל אחד מהם לשלוט על אזורים מסוימים. הדבר חיזק את סמכותה המשפטית של ישראל ואת הלגיטימיות שלה בעולם. החמאס, לעומת זאת, אינו מכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל וכפועל יוצא גם לא בלגיטימיות של הסכמי אוסלו.
רטוריקה
בעקבות הבחירות ברשות הפלסטינית ב-2006 וההשתלטות של החמאס על רצועת עזה המונח "דה-לגיטימציה" הפך נפוץ ברטוריקה סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כנגד העיסוק בסוגיית הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כישות מדינית נטען למוסר כפול אשר מבדיל בין הלגיטימיות של ישראל ליתר מדינות העולם. לטענת ראש הסוכנות היהודית נתן שרנסקי כאשר זכות היסוד של ישראל להתקיים נשללת - לבד בין כל העמים בעולם - גם זו אנטישמיות".
דורי גולד, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, סבור שה"קמפיין לדה-לגיטימציה של ישראל" מבוסס על שלושה עקרונות - "שלילת זכותה של ישראל לביטחון", "תיאורה של ישראל כמדינה פלילית" ו"הכחשת ההיסטוריה היהודית".[4] אלן דרשוביץ ציין טיעונים מרכזיים בנרטיב של הדה-לגיטימציה אשר כוללים טענות על כך שישראל היא ישות "קולוניאלית", האמונה שהפיכתה של ישראל למדינה הייתה לא חוקית, השוואה בין ישראל לאפרטהייד, והצורך ביישום של פתרון המדינה האחת.[5] לטענת המשפטן הקנדי ארוין קוטלר מספר ההחלטות האנטי-ישראליות שהועברו על ידי האו"ם לאורך השנים מהווים דוגמה לניסיונות דה לגיטימציה של ישראל מצד מדינות שונות.[6]
שר החוץ הקנדי לשעבר, ג'ון ביירד (אנ'), אפיין את הדה-לגיטימציה של ישראל כאנטישמיות החדשה.[7]
ראו גם
הערות שוליים
