טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס
Ti.Sempronius Ti.f. P.n. Gracchus![]() |
|
לידה |
162 לפנה״ס
רומא, הרפובליקה הרומית  |
|---|
|
פטירה |
133 לפנה״ס (בגיל 29 בערך)
רומא, הרפובליקה הרומית |
|---|
|
מדינה |
רומא העתיקה |
|---|
|
תפקיד |
- סנאטור ברומא העתיקה (ערך בלתי־ידוע–133 לפני הספירה)
- לגאטוס (147 לפני הספירה–146 לפני הספירה)
- אוגור (142 לפני הספירה–133 לפני הספירה)
- טריבון הפלבאים (133 לפני הספירה–133 לפני הספירה)
- קוואיסטור (137 לפני הספירה–137 לפני הספירה)
- triumvir agris dandis assignandis (133 לפני הספירה–133 לפני הספירה)
- לגאטוס (137 לפני הספירה–137 לפני הספירה)
|
|---|
|
מפלגה |
פופולארים |
|---|
|
בן או בת זוג |
קלאודיה |
|---|
  |
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, בן טיבריוס נכד פובליוס (בלטינית: TI·SEMPRONIVS·TI·F·P·N·GRACCVS; ביאור: TI[berius] SEMPRONIUS TI[berii] F[ilius] P[ublii] N[epos] GRACCUS[1]; 163 לפנה"ס - 133 לפנה"ס) היה פוליטיקאי רומאי שכיהן כטריבון הפלבאים. בתקופת כהונתו החל עידן של חוסר יציבות ומאבקים פנימיים ברומא. טיבריוס היה אחיו הבכור של גאיוס סמפרוניוס גרקכוס, ויחד נודעו כ"אחים הגרקכים".
תולדות חייו
גרקכוס, בנו של אציל רומי בשם טיבריוס סמפורניוס גרקכוס שכיהן פעמיים כקונסול ב-177 לפנה"ס ןב-163 לפנה"ס וכקנסור ב-169 לפנה"ס, נולד ב-163 לפנה"ס, קרוב משפחה של בכירים פוליטיים רבים. הקשר הבולט מביניהם היה לבית קורנליוס סקיפיו. בית זה זכה להצלחה המתמשכת ביותר מבין הבתים הרומאים, וגרקכוס היה קשור אליהם דרך אמו, קורנליה אפריקאנה, בתו השנייה של גיבור המלחמה סקיפיו אפריקנוס שהביס את חניבעל בקרב זאמה. אחותו, סמפרוניה, נישאה לסקיפיו איימיליאנוס, שניצח במלחמה הפונית השלישית והחריב את קרתגו.
על מנת ליצור ברית פוליטית נוספת, נישא לקלאודיה, בתו של אפיוס קלאודיוס פולכר שתפקד כראש המשפחה הרומית הקלאודיים שהיו יריביהם של הסקיפיוים.
כמו כל אריסטוקרט בתקופה, גרקכוס התחיל את תפקידו בצבא הרומאי כקצין זוטר. הוא הצטרף לצבא בזמן המלחמה הפונית השלישית נגד קרתגו, אשר התרחשה בין 149–146 לפנה"ס. תחת פיקודו של גיסו, סקיפיו אמיליאנוס. במלחמה זו זכה בכתר החומה על כך שהיה החייל הראשון שהסתער על חומות קרתגו.
בתקופתו של הקונסול גאיוס הוסטיליוס מאנכינוס, אליו התלווה להיספניה בעת מלחמת נומנטיה בשנת 137 לפנה"ס, הפך לקוואיסטור, אחראי כספים.
תפקידו כקוואיסטור בהיספניה וקשריו המשפחתיים אפשרו לו להציל צבא של 20,000 רומאים שהיו תחת פיקודו של הוסטילוס מאנקינוס מאובדן מלא בנומנטיה. הוא הגיע להסכם הפסקת אש עם אנשי השבטים המקומיים. ואולם, אמיליאנוס התייחס אל ההסכם כאקט של פחדנות. אמיליאנוס אף הרחיק לכת ושכנע את הסנאט להפר את ההסכם, ובכך פגע פגיעה גדולה ביוקרתו של גרקכוס. פעולה זו התחילה את הסכסוך הארוך של גרקכוס עם הסנאט, סכסוך אשר הביא בבוא העת למותו שלו.
החוק האגרארי
שירותו בצבא חשף את טיבריוס גרקכוס לחולשתו הנסתרת של הצבא הרומאי. בעוד שמתח את משאביו עד לקצה כדי לשמור על כיבושו של אזור הים התיכון, כוח האדם של הצבא היה במגמת ירידה עקב צמיחתה של אוכלוסייה גדולה של איכרים עניים, אשר לא שירתו בצבא בשל היותם עניים. התפתחות זו נבעה משלושה גורמים מרכזיים:
- אופי הצבא הרומי השתנה, בניגוד לימי הרפובליקה הקדומה הפכו הקרבות לארוכים, רחוקים מהבית והשלל הצבאי לא היה מספיק לחיילים בשובם לביתם. מכיוון שלגיונרים לא יכלו לחזור מהקרב הם נאלצו להשאיר את אדמותיהם אצל נשותיהם וילדיהם, דבר אשר הוביל במקרים רבים לפשיטת רגל ומכירת הקרקעות לאנשי האצולה המבוססים. כאשר חזרו לגיונרים אלו מהקרבות, מצאו עצמם חסרי בית ורבים הצטרפו לכנופיות ברומא. עוד התפתחות שהטרידה אותו הייתה החלפת האיכרות החופשית בעבדים שהיוו סיכון ביטחוני וכבר בזמן זה הובילו מספר מרידות כנגד שלטונה של רומא, כמו כן הוא ראה באוכלוסיית הפרולטרים שזרמה לרומא גורם מהפכני שיכול לסכן את יציבות המשטר.
- אחוזות ענק - המלחמה מצד שני העשירה את העשירים ויצרה פערים בין עניים לעשירים. הכלכלה התבססה על חקלאות ולכן העשירים השקיעו את כספם בקרקעות מה שהוביל להקטנה של משקים קטנים. בנוסף לכך המלחמה הובילה לעודף בעבדים, מחירם ירד ולפיכך העדיפו עשירים לקנות עבדים במקום להעסיק שכירים.
- מס התבואה של סיציליה גרם לשינוי בשוק. סיצליה נכבשה בשנת 241, סוף המלחמה הפונית הראשונה, הפכה לפרובינקיה והייתה צריכה לשלם מס תבואה. מכאן שאיכרים שעסקו בגידולים חקלאים אלו נאלצו לשנות את תחום גידולם. פעולה שכזו הייתה יקרה ורק העשירים הצליחו לעשותה.
טיבריוס גרקכוס נבחר לשרת כטריבון הפלבס בשנת 133 לפנה"ס, ושאף לפתור את בעיית הקרקעות. הצעתו הייתה מקבץ חוקים בשם Lex Sempronia Agraria (לקס סמפרוניה אגראריה). המלצותיו היו שהשלטון יקים לתחייה חוק עתיק ויחרים קרקעות אגר פבליקוס שהיו ציבוריות במקור (שטחים שנכבשו על ידי רומא במלחמות קודמות) אך הוחזקו בפועל על ידי בעלי קרקעות מבוססים, אשר קנו, יישבו, או שכרו אותן בתקופות קודמות, לפעמים אף לפני מספר דורות. הכוונה הייתה לשטחים אשר חרגו מה-500 יוגרה (כ-1.3 קמ"ר) שהותרו להחזקה על ידי אדם אחד ועוד 250 יוגרה לכל בן. את הקרקעות המוחרמות היה צריך לחלק בין עניים (לא ברור מי היה זכאי לקבל וכמה היה מקבל אם היה זכאי) - וועדה של שלושה חברים (טיבריוס, גאיוס, אפיוס) הייתה אחראית על רישום הקרקעות וחלוקתם. מטרת תוכנית זאת הייתה לפתור את שתי הבעיות: לטפל בחיילים המשוחררים, חסרי הבית, ולהעלות את כמות האוכלוסייה אשר ניתן היה לגייס לצבא. בנוסף, אין לזלזל בערך הפוליטי של החוקים הקרקעיים – גרקכוס היה להוט להשיב את הפופולריות שלו שספגה מהלומה קשה כאשר הופר הסכם הפסקת האש עם השבטים הנומאנטים. החוקים פעלו לטובת האוכלוסייה הענייה, וכטריבון הפלבס היה לגרקכוס חשוב לעורר אצלם אהדה.
בניגוד לנוהג המקובל גרקכוס הגיש את הצעת החוק ישירות לאספת הפלבס מבלי להתייעץ בסנאט קודם לכן, ככל הנראה מכיוון שידע שהוא צפוי להתנגדות עזה. דבר זה אמנם לא היה בניגוד לחוק אולם היה בניגוד לנוהג המקובל בפוליטיקה הרומאית. מעבר לכך היו עוד שתי בעיות נוספות להצעה. הראשונה הייתה שטיבריוס הרוויח באופן ישיר מהצעת החוק, עוד פעולה שלא הייתה מקובלת, ככל הנראה פנה לגישה זו כיוון שרצה שהוועידה האגררית תיושם. הבעיה השנייה הייתה שאומנם היה חוק עתיק להחרמת הקרקעות אולם הוא לא יושם במשך מספר שנים ואם כן באופן מצומצם. בפועל המצב יצר מצב בעייתי כיוון שהקרקעות עברו מאב לבן ולכן מחזיקי הקרקע לא דווקא היו אלו שעברו על החוק. יש לציין כי קיים היה החוק, אך כיום אין אנו יודעים מתי הוא החל לפעול וכמה יושם.
על אף שעל פניה הצעתו לרפורמה אגררית הייתה בעלת היגיון וסיכויים גבוהים להצלחה, בישומה בפועל היו בעיות רבות. לא קל היה לשכנע את תושבי רומא, העיר שהייתה מרכזה של איטליה, לעבור לפריפריה, ויש עדות שרוב תומכיו של גרקכוס היו האיכרים הזעירים שקיוו להגדיל את נחלותיהם בעקבות החוק ולאו דווקא הפרולטרים בעיר, שבדרך כלל היו עבדים משוחררים ולכן ברב התקופות לא יכלו להתגייס לצבא[2]. כמו כן ההצעה הייתה שמרנית מטבעה ולא באמת פתרה את בעיית השירות הצבאי הארוך שהיה הסיבה המרכזית שבגללה האיכרות הזעירה איבדה את אדמתה.
ואולם, הצעה זו נתקלה בסירוב נוקשה של הסנאט, אשר שכנע את מרקוס אוקטביוס – אחד הטריבונים – להטיל וטו על ההחלטה (זכות אשר הייתה לכל אחד מעשרת הטריבונים), ובכך למנוע את החקיקה. גרקכוס הפעיל לחץ כבד על אוקטביוס לשנות את עמדתו, פנה לסנט ואף השבית את מוסדות המדינה על רקע זה. אבל אוקטביוס נשאר איתן בהתנגדותו - ומסיבה זו פעל גרקכוס להדחת אוקטביוס, ונערכה הצבעה בעם בנושא זה. כאשר היה ברור שתוצאת ההצבעה תהיה לטובת ההדחה, עצר אותה גרקכוס ופנה לאוקטביוס בבקשה שישנה את עמדתו – אך אוקטביוס סירב, ההצבעה נמשכה, ובסופה הודח. הדחתו של אוקטביוס הייתה צעד חסר תקדים, רבים מהפלבס הרגישו לא בנוח איתו מכיוון שכל עוד הטריבון מכהן הוא בעל חסינות קדושה אולם גרקכוס טען שמכיוון שאוקטביוס פעל כביכול כנגד האינטרסים של הפלבס הוא איבד את הלגיטימיות שלו כטריבון וכתוצאה מזה את חסינותו - היה בכך דבר מהפכני, אמנם אספות העם מינו את המגיסטראטים אולם מרגע מינויים הם פעלו באופן עצמאי יחד עם הסנאט בניהול המדינה, מטענתו של גרקכוס נובע שאספות העם הן אלו שצריכות לפקח על המגיסטראטים ודבר זה היווה פגיעה חמורה בשלטון הסנאט בנוסף הדחתו של אוקטביוס הייתה הפרה חמורה של עיקרון הקולגיות והשוויון בין המגיסטראטים. פעולותיו של גרקכוס עוררו עליו את זעם האריסטוקרטיה וכבר בשלב זה היה חשש לחייו של גרקכוס, והוא חזר לביתו עם ליווי.
לאחר הדחתו של אוקטביוס עברה הצעתו בסנאט, וגרקכוס, ביחד עם אחיו גאיוס ואבי אשתו קלאודיוס פולכר (אשר היה קונסול ב-143 לפנה"ס), היו אחראים על ביצוע המהלכים. אולם הסנאט לא הסכים להעברת התקציבים הנדרשים, ורק כאשר מת אטלוס השלישי מלך פרגמון בשנת 133 לפנה"ס והוריש את ממלכתו ורכושו לרפובליקה הרומית הגיעה ההזדמנות לה חיכה גרקכוס – הוא לקח אחריות על האדמות בשם העם והעבירם לאחראי האדמות. פעולה זו שברה את המסורת ארוכת השנים של אחריות הסנאט על כלכלה וענייני חוץ. בכך איים גרקכוס על כוחו של הסנאט, הסערה סביב פעולותיו של גרקכוס הייתה כה עזה, שהוא אוים בכך שבסוף כהונתו כטריבון הפלבס, כאשר ניתן יהיה להעמידו למשפט, הוא ייתבע על הפרת חסינותו של הטריבון אוקטביוס. הוועידה האגררית צמצמה את פעילותיה ב-129 לפנה"ס, כאשר נאסר על לקיחת אדמות שכורות מאזרחי המדינות בעלות הברית. בשנת 123 לפנה"ס, גאיוס חיזק שוב את פעולת הוועידה.
מותו של טיבריוס
בעקבות האיומים של הסנאט, נלחץ טיבריוס ונקט בפעולה נוספת אשר נחשבה לבלתי חוקית והפרה כל נוהג מקובל לאותה תקופה. ב-132 לפנה"ס הוא הציג את מועמדותו לכהונה נוספת כטריבון הפלבס, זכות אשר לא הייתה פסולה מבחינה רשמית והיא נחשבה באופן כללי מעורפלת אולם הדבר היה הפרה של עקרון הגבלת הזמן של כהונת המגיסטראטים. בסנאט הוביל בן-דודו פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה (הפונטיפקס מקסימוס, אשר היה גם אחראי לחסימת התקציבים) ניסיון לפסול את הפעולה ולשכנע את הקונסול פובליוס מוקיוס סכאובולה לעצור את ההצבעה בכוח – אך סכאובולה התחמק מאחריות בטענה שלמיטב דעתו, לא נעשה דבר לא חוקי. נאסיקה, בתמיכת סקיפיו אמיליאנוס, הפיץ תעמולה שגרקכוס שואף להכתיר את עצמו למלך (דבר שבעולם המושגים הרומאי שווה ערך להקמת משטר עריצות). פלוטרכוס, מציין כי ככל הנראה טיבריוס ידע כי רוצים לרצוח אותו ולכן אנשיו הקיפו אותו והוא הצביע על ראשו. כמובן שלא היה אמת בדבר שאיפות המלוכה של גרקכוס, אולם פעולותיו שנגדו את המסורת והנורמות הרומאיות בהחלט נראו למתנגדיו כניצניו של שלטון עריצות.
בסוף נקבעה להיערך הצבעה בפורום, על אף ששני הצדדים לא היא מרוצים מהמהלך. לגבי השתלשלות האירועים ביומו האחרון של גרקכוס יש חילוקי דעות. על פי גרסת אחת, הגיע גרקכוס להצבעה בבגדי אבל, מלווה בשומרים חמושים – הצהרה שהפסדו יוביל להדחתו ומותו. האלימות פרצה ביו שני הצדדים, ובה גרקכוס נהרג. על פי גרסה אחרת, טיבריוס כלל לא היה מוכן לאלימות, ואילו נאסיקה הוביל את תומכיו מהסנאט (אשר גם הם לא היו חמושים לקראת קרב) לפורום, שם הרגו בעזרת מקלות את טיבריוס וכ-300 מתומכיו. גופתו של גרקוס הושלכה לטיבר ונאסר על משפחתו להביאה לקבורה.
מורשתו
הטריבונאט הסוער של גרקכוס פתח עידן חדש ברפובליקה הרומית, לאחר עידן של שקט פנימי שבו כוחו של הממסד הגיע לשיאו גרקכוס התחיל עידן של חוסר יציבות שהיה רווי במאבקים פנימיים בפוליטיקה הרומאית ואף הביא מספר פעמים לפריצת מלחמות אזרחים שבסופו של דבר יביאו חורבן על הרפובליקה ויסללו את הדרך למשטר הפרינקפס האוטוקרטי. דרך פעולתו הפוליטית של עקיפת סמכות הסנאט על ידי פנייה ישירה לאסיפות העם הפכה לדרך הפעולה האופיינית של הפופולרים.
גרקכוס עצמו הפך לגיבור בעיני חלקים גדולים של העם הרומאי וזכרו בחיבה ובחיוב על ניסיונו להטיב עם המנושלים והמדוכאים, אפילו כמאה שנים לאחר רציחתו הוא נותר דמות פופולרית שהפוליטיקאים הרומאים חששו למתוח ביקורת על פעולותיה. היסטוריונים מודרניים חלוקים בדעתם עליו, תאודור מומזן רואה בטריבונאט שלו את הניסיון הראשון להקים משטר אוטוקרטי ברומא. מנגד דייוויד סטוקטון סבור כי העובדה שגרקכוס נהרג לבדו מצביע על כך שהוא פעל ממניעים אידיאליסטים ולא נרתע ממטרתו אפילו כאשר בני בריתו הפוליטיים נטשו אותו.
למרות רציחתו של גרקכוס הוועדה לחלוקה מחדש של הקרקע המשיכה לפעול, לא ידוע הרבה על פעולותיה אולם ייתכן שאחת מתוצאות פעולותיה היה הגידול בחבר האזרחים כפי שאפשר לראות בנתוני הקנסוס.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ האותיות הגדולות מציינות את דרך הקיצור הנהוגה.
- ^ P. A. Brunt, The army and the land in the roman revolutionThe Journal of Roman Studies Vol. 52, Parts 1 and 2 (1962), pp. 69-86
