חרדון סִינַי (שם מדעי: Agama sinaita לשעבר בסוג Pseudotrapelus) הוא מין חרדון ממשפחת החרדוניים הנפוץ במדינות השוכנות לחופי ים סוף ושלוחותיו. בישראל הוא נפוץ באזורים סלעיים בנגב, בערבה ובבקעת ים המלח. שמו המדעי ניתן לו מאחר שזוהה לראשונה בחצי האי סיני.
אורכו של חרדון סיני מגיע עד 25 ס"מ, זנבו מגיע עד שני שלישים מהאורך הכולל. מין חרדון זה מותאם במיוחד לטיפוס על סלעים ועל קירות סלע. הגפיים והזנב ארוכים ודקים ומקנים לו כושר ריצה וטיפוס טובים. בניגוד לחרדונים אחרים, האצבע השלישית (האמצעית) ברגליו היא הארוכה באצבעותיו ולא האצבע הרביעית.
החרדון פעיל ביום וניזון מחרקים ושאר פרוקי-רגליים ואף מצמחים.
צבעו של החרדון חום עד אפור בהיר. באביב ובקיץ, בעת הייחום, צבעו של הזכר הופך לכחול עז. הצבע מתפשט מאזור הראש והכתפיים ונחלש לכיוון הזנב. הצבע משמש את הזכר למשיכת תשומת הלב של הנקבה ממרחק, ובנוסף לכך הזכר מתמקם על סלע בולט. כל זכר חולש על טריטוריה גדולה וייאבק בזכר אחר אם זה ייכנס לטריטוריה שלו. הנקבה, לעומת זאת, משנה את גזרתה והופכת מלאה יותר בשל הביצים המתפתחות בשחלותיה. צבעה משתנה אף הוא, ועל גבה מופיעים כתמים בולטים בצבע חום-אדמדם. לצורך ההזדווגות נכנסת הנקבה לטריטוריה של הזכר, שם נערכים החיזור וההזדווגות המהירה. מזמן ההזדווגות ועד ההטלה מכחיל גם ראשה של הנקבה ומסמן שהיא אינה מטרה לחיזורים נוספים.
יש התולים את מקור ביטוי הסלנגראש כחול או סרט כחול באפיון הבולט של חרדון זה שראשו הכחול בתקופת הייחום[2].
חרדון סיני הוא בעל חיים יחידאי, כל פרט (זכר ונקבה) חולש ומגן על טריטוריה ששטחה כמה מאות מ"ר.
