"משלושתנו, הושפע חגי ביותר מהתמוטטות החיים היהודיים בשנות ה-30. הוא עדיין היה נער כשחוקי הגזע נישלו אותו מבית הספר בו למד בתאווה. הוא היה תלמיד מצוין במקצועות מגוונים והיה סקרן וחוקר. אני חושב שהוא נהנה באמת מלימודי היסטוריה וספרות ובעיקר שירה [...] מבית ילדותנו הבורגני, הגיע חגי בתור נער שעדיין לא מלאו לו 16, אל קיבוץ עין חרוד"
בשנת 1940 הצטרף עם חבריו אל "הגרעין האוסטרי" שהשתייך לקיבוץ המאוחד וישב בנהריה, שעה שהוכשר לעלייה לקרקע לשם ייסוד קיבוץ געתון. חברי הגרעין הגיעו לבסוף לקיבוץ נאות מרדכי שבעמק החולה. בין השנים 1942-1951 שירת בכוחות המגן הישראלים. בשנת 1957 נשא את טובה אבריאל לאישה ולזוג נולדו חמישה ילדים. בשנת 1960 הצטרפה המשפחה לקיבוץ משאבי שדה. חגי אבריאל היה ראש המועצה האזורית רמת הנגב כחמש שנים, בין השנים 1964-1969. נפטר בשנת 1972, בן חמישים בלבד, ממחלה ממארת.[1] הוא נקבר בבית העלמין שבקיבוצו משאבי שדה.
מימין: יעקב עורב, מיכה טלמון, חגי אבריאל, וחנה אבריאל בעת ייסוד חוות הבוקרים שהפכה לימים לקיבוץ שדה בוקר, 1952מצפה רמון בשנת 1957מצפור חגי
"היינו סיירים והכרנו את המרחבים הקסומים והנפלאים של הנגב. בהזדמנות הטילו עלינו להכין תיק-שטח של הר הנגב.
לקחנו אתנו פרופסור מהאוניברסיטה, אשר שימשנו לו כאבטחה, ותמורת זאת הוא פירש לנו בערבים, במקומות החניה, את הצמחייה ואת שרידי ההתיישבות הנבטית. בסיור זה הבשיל בנו הרצון להתיישב בהר הנגב, לייסד משק ולחדש את החיים שתמו."
במהלך שירותו בנגב החליט חגי לקשור את חייו עם ההתיישבות בנגב. הוא השתחרר מהצבא בשנת 1951, והחל בייסוד חוות בוקרים קואופרטיבית סמוך לנחל צין. לימים הפכה החווה לקיבוץשדה בוקר, זאת לאחר שהגיע אליה גרעין הצופים הראשון, שהוכשר לפני כן בקיבוץ גבע.[1]
לימים יספר מיכה טלמון, מנהל חבל הנגב של המחלקה להתיישבות, על הנהגתו של חגי בהקמת שדה בוקר:
"שדה בוקר, אשר תחילתה במפעל המים של עין שאביה – הגיעה לאן שהגיעה, הודות לאותה קבוצה של סיירים, אשר חגי היה בראשה. חלוצים אשר טרטרו אותנו, אנשי המוסדות, הלוך ושוב ומה שלא הסתדר בדרך פורמאלית, עקפו והביאו בדרך לא פורמאלית. הארץ כולה והנגב במיוחד, קמו לא רק על החלטות ולא רק על נהלים. להיפך, אילולא היו (ואני קורא לזה: "משוגעים") איני יודע איפה היינו עומדים היום בכל מערכות החיים שלנו"
ב-26 במאי1956 עזב אבריאל את הקיבוץ וייסד עם עוד 13 חברים את "האגודה החקלאית השיתופית מצפה רמון" כדי להקים יישוב קואופרטיבי לצד מחנה העובדים שלצדי הדרך הנסללת בין מכתש רמון לאילת (כביש 40).[2] לאחר סיום הכביש עבדו המתיישבים במפעל במחצבות במכתש.[3] לאחר כשנה פורק הקואופרטיב, תוך שהמוסדות המיישבים לקחו עליהם את חובותיו,[4] ומצפה רמון הייתה לעיירה.[5]
במכתב שכתב חגי באותה עת לטובה אשתו מתאר חגי את פעלו לגיוס חלוצים להתיישבות במצפה רמון:[1]
"חזרתי כעת מלוד, שם נפגשתי עם כמה משפחות אשר חושבות ללכת לרמון. מחר האספה בבאר שבע ויבואו כ- 15 איש. הם צריכים להוות את הגרעין המקצועי ובמידה רבה – החברתי, ליישוב שיקום. בחרתי אותם אחד, אחד, לפי המקצוע וקצת לפי האופי, כפי שיכולתי לעמוד עליו בשיחה קצרה. מובן, המבחר מקרי וטביעת העין שלי אינה קנה מידה, ותעודה או סוג מקצועי או ותק במקצוע, אינם הוכחה סופית. הרבה אמונה צריך כדי להגיד שהם יהיו מספיק טובים. וחסרים עוד מקצועות – בעיקר של בחורות: מבשלת טובה, גננת, מורות. יש ביניהם יקים, יוגוסלבים, פולני, עיראקים ומרוקאים ואין אף יליד הארץ. האם זה מקרה? מילות הקסם: עבודה, פרנסה, קואופרטיב, תעשייה, נגב, לייסד וליצור, על קרקע של חיי הארץ, של קליטה בלתי מושלמת, של מצב עבודה רופף, של שיכון בלתי מספיק – על הקרקע של עם יוצר וכובש ובונה ותוסס, הניעו אותם לשמוע לקריאה ולהציע עצמם ללכת."
הנצחתו
בשנת 1973, במלאת שנה לפטירתו, יצא ספר זיכרון בשם "חגי, פרקי חיים" לזכרו של אבריאל. דברים רבים על פעלו של חגי אבריאל בנגב, מובאים בספרו של זאב זיוון, "מניצנה עד אילת: סיפורו של הנגב הדרומי". מצפה נוף על שמו של חגי אבריאל נמצא על גבעה גבוהה, בצד הכביש מצומת טללים לשדה בוקר. המצפה נקרא "מצפור חגי", והוא משקיף על בקעת שדה בוקר בואכה נחל צין והרי מואב והרי אדום שמעבר לבקעת הערבה.
לקריאה נוספת
חגי אבריאל, חגי, פרקי חיים, הוצאת קיבוץ משאבי שדה, 1973
זאב זיוון, מניצנה עד אילת, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012
