זַקּוּם מִצְרִי (שם מדעי: Balanites aegyptiaca, שם אנגלי עממי: Jericho Balsam) הוא עץ סבוך וקוצני מאוד, שגובהו 4 עד 6 מטר ומשתייך למשפחת הזוגניים. תפוצתו הטבעית משתרעת באפריקה, בחצי האי ערב ובישראל. הזקום גדל בעיקר בבתי גידול מדבריים או בשיחיות יבשות, ומתאפיין בהתאמה לתנאי אקלים חמים וצחיחים[2][3]. בישראל הוא נדיר מאוד וגדל במדבר רק לאורך בקעת הירדן, המהווה עבורו ועבור מיני הזקום האחרים גבול תפוצתה הדרומי[4].
באפריקה, עץ זה מהווה מרכיב חשוב בסוואנות, יחד עם מיני השיטה והשיזף. בישראל, הוא נדיר במדבר יותר מהשיזף והרבה יותר ממיני השיטה. זקום מצרי הוכר כצמח מוגן בישראל.
סימני ההיכר של זקום מצרי כוללים עלים המורכבים מזוג אחד בלבד של עלעלים דמויי ביצה או אליפטיים, פרחים קטנים בצבע ירקרק-צהבהב, ופרי ירוק וגדול מסוג בית-גלעין. הפרי דומה לתמר בצורתו ובגודלו, וצבעו ירוק.
מרחוק, זקום מצרי עשוי להזכיר שיזף, אך קיימים הבדלים ברורים בין השניים: לזקום אין ענפים זיגזגיים, וקוציו ישרים ואינם מאונקלים כמו אלה של השיזף. בנוסף לעלעליו של הזקום יש עורק מרכזי מנוצה, לעומת עליו של שיזף מצוי שהם בעלי 3 עורקים בולטים. בעוד פירות השיזף כדוריים ופחוסים, פרי הזקום מאורך ודומה לתמר או לזית גדול.
בית גידול ותפוצה
Balanites aegyptiacaפרי בית גלעין גדול של זקום מצריענפים נושאי פרחים ופירות של זקום מצריהעלה מחולק לשני עלעלים
זקום מצרי גדל בעיקר בבתות ספר חמות, בשולי שטחי חקלאות מושקים, במדרונות סלעיים ולעיתים נדירות בערוצים של מדבריות חמים. בעמק הירדן, זקום מצרי הוא נלווה לרוב לשיזף מצוי, ומהווה יחד אתו את חברת הצמחים העיקרית של נאות הירדן[5].
טיפוס התפוצה של זקום מצרי הוא סודני, והוא חדר לישראל מאפריקה דרך בקעת ים המלח. בישראל הוא מצוי מצפון הערבה וים המלח בדרום ועד מזרחית לכפר רופין שליד בית שאן בצפון. התפוצה הדרומית ביותר שלו הוא באפיק הרחב של נחל גדרון (ואדי אקפיקפיה) בצפון הערבה והתפוצה הצפונית של הצמח בארץ היא בשמורת הטבע זקום כפר רופין ושמורת זקום מעוז חיים. בשמורה גדלים עשרות עצי זקום מצרי בראש מדרגת החוואר מעל גאון הירדן, וכן מספר עצי שיזף מצוי. ריכוז עצי הזקום שבשמורה נחשב לצפוני בעולם, אם כי פרטים בודדים קיימים גם בקיבוץ גשר הצפוני יותר. צפונה יותר, ברמת הגולן, על גבעה קטנה המכונה גבעת הייעור ישנם עצי פרקינסוניה וזקום מצרי, שניטעו בידי אנשי עין-גב שחיפשו תעסוקה בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע (1937). יש לציין כי רוב העצים בעין גדי[6].
זקום מצרי נחשב לעץ נדיר עד פזור לאורך כל בקעת הירדן, נדיר מאוד לאורך ים המלח והערבה, והריכוזים הגדולים ביותר של עץ זה מצויים בדרום ובמרכז בקעת הירדן ובמדרונות שלהם במדבר שומרון.
סיסטמטיקה
הסוג זקוםממשפחת הזוגניים כולל תשעה מינים, מתוכם שניים אינם גדלים בר באפריקה[7]:
המין Balanites roxburghii הוא עץ או שיח שתפוצתו הטבעית היא בהודו. הוא גדל בעיקר בבתי גידול של האזור הטרופי היבש עונתי, המאופיין בתקופות יובש ארוכות המשולבות בעונות גשומות.
המין Balanites trifloraהוא עץ שתחום תפוצתו הטבעי הוא מיאנמר. הוא גדל בעיקר בבתי גידול של אזור הטרופי הלח, המאופיינים בלחות גבוהה, כמות גשמים רבה וטמפרטורות חמות.
המין Balanites wilsoniana הוא עץ שתחום התפוצה הטבעי של משתרע על פני מערב אפריקה הטרופית ועד אוגנדה ומוזמביק. הוא גדל בעיקר בבתי גידול של האזור הטרופי היבש עונתי, המאופיין בתקופות יובש ארוכות המתחלפות בעונות גשומות.
שאר ששת המינים בסוג, ובכללם זקום מצרי, גדלים בבתי גידול של מדבר או שיחיות יבשות. אזורים אלו מתאפיינים בתנאי יובש קיצוניים: במדבר, כמות המשקעים השנתית נמוכה מ-250 מ"מ, בעוד שבשיחיות יבשות כמות המשקעים מעט גבוהה יותר, אך עדיין מוגבלת.
זקום מצרי הוא הצפוני ביותר מבין תשעת המינים, וישראל מהווה את גבול תפוצתו הצפוני. בני משפחתו האחרים, ובייחוד הזוגן, מהווים מרכיב חשוב בצמחיית המדבר של ישראל.
מאפיינים מורפולוגיים
זקום מצרי כולל חמישה זנים המפוזרים ברחבי אפריקה, דבר שמוביל למגוון מאפיינים מורפולוגיים העלולים לעיתים לבלבל. התיאור בפרק זה מתייחס לזקום המצרי כפי שהוא גדל בר בישראל.
זקום מצרי הוא עץ קוצני ומסועף, נשיר חורף. בעצים בוגרים קיים לרוב גזע יחיד, אך לעיתים מופיעים מספר גזעים או אף מופע שיחי. שורשי הזקום לעיתים קרובות מלבלבים על ידי הנצת נצרי שורש בקרבת צמח האם ולכן העצים מופיעים לרוב בקבוצות או בגושים צפופים[6].
גזע הזקום בעל קליפת הגזע של הזקום ירוקה ושעירה בצעירותו, הוא מסתעף לענפים מעוצים. הענפים הדקים יותר ירוקים, מקושתים ונופלים מטה, סבוכים ונושאי קוצים חיקיים ועלים דלילים.
העלים מסורגים, נישאים על פטוטרת צרה ושעירים בצעירותם. הם מורכבים מזוג עלעלים הנראים כשני עלים נפרדים הנישאים על פטוטרת קצרה. העלעלים תמימים, גלדניים ונשירים, דמויי ביצה או אליפטיים, עם קצה קהה. אורכם נע בין 1 ל-3 ס"מ ורוחבם בין 0.6 ל-1 ס"מ. עירוק העלעלים הוא מנוצה.
הקוצים קשים, חיקיים, ואורכם נע בין 1 ל-3 ס"מ ולעיתים אף יותר. הקוצים אינם לוואים, אלא ענפים מקוצרים שיוצאים מחיק רבים מן העלים ומסתיימים בחוד חד.
הפרחים קטנים ודמויי כוכב, אינם בולטים במיוחד, וקוטרם נע בין 0.8 ל-1.2 ס"מ. הם דו-מיניים, בעלי עטיף כפול וסימטריה רדיאלית. הפרחים כמעט יושבים, ונישאים על עוקצים קצרים בקבוצות של 3 עד 5 פרחים בחיקי העלים. צבעם צהבהב-ירקרק.
עלי הגביע הם 5 במספר, ירוקים ושעירים. אורכם כ-4 מ"מ, והם אינם משתיירים לאחר הפריחה.
עלי הכותרת הם 5 במספר, מפורדים זה מזה בבסיסיהם, קירחים, דמוי סרגל ומאורכים, ארוכים בהרבה מעלי הגביע, וקירחים.
במצעית הפרחים טבעת בולטת. המצעית מפרישה כרגיל צוף מתחת ו/או סביב השחלה. הטבעת של מצעית הפרח בשרית וגבוהה, מחורצת 10 חריצים אנכיים. עלי הגביע, עלי הכותרת ואבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד.
במצעית הפרח קיימת טבעת בולטת, בשרנית וגבוהה. הטבעת מחורצת ב-10 חריצים אנכיים. מצעית הפרח מפרישה צוף, בדרך כלל מתחת לשחלה או סביבה.
האבקנים הם 10 במספר, כפול ממספר עלי הכותרת, והם יוצאים מבסיס הטבעת הבולטת שעל מצעית הפרח. זירי האבקנים מפורדים והמאבקים נפתחים באמצעות סדק ארוך[8].
השחלה עילית אך שקועה למחצה בתוך טבעת מצעית הפרח. עלי השחלה מאוחים עם עמוד שחלה יחיד. השחלה מחולקת ל-5 מגורות, כשבכל מגורה נמצאת ביצית אחת.
הפרי הוא בית-גלעין בשרני דמוי ביצה או אליפסואידי, שמכוסה בשכבת שעווה כחלחלה. אורכו 2 עד 4 ס"מ, וקוטרו 1.5 עד 2 ס"מ. הפרי מכיל זרע אחד (גלעין קשיח) וציפה דקיקה עשירה בשמן[8]. בצעירותו, צבע הפרי ירוק ולביד, והוא משנה את צבעו לחום עם ההבשלה.
פנולוגיה - מחזור חיים
זקום מצרי משיר את עליו בקיץ היבש או לפעמים בחורף הקר. גם לאחר מכן נמשכת פעילותו כמו בשאר הרותמיים.
לבלוב העלים של זקום מצרי נמשך מסוף אוקטובר ועד תחילת יולי.
תקופת הפריחה מתחילה בסוף ינואר ונמשכת עד תחילת דצמבר, עם שיא באביב בין תחילת מרץ לתחילת יולי. פריחה דלילה נמשכת גם במהלך הקיץ והסתיו.
חניטת הפירות והבשלתם מתפרשות על פני תקופה ממושכת, מאמצע ינואר ועד סוף אוגוסט, כאשר שיא ההבשלה מתרחש באביב. למרות שהבשלת הפירות מסתיימת בספטמבר, פיזור הזרעים מתחיל רק בתחילת דצמבר ונמשך עד תחילת ינואר. הפירות מתפתחים על העץ במשך חודשים ארוכים, וכאשר הם מבשילים, צבעם משתנה מירוק לחום-צהבהב. בשלב זה, הפירות נעשים מתוקים יותר, אך עדיין שומרים על טעם מריר[4].
הצמח מתרבה מזרעים, אך חלק מאוכלוסיותיו מתרבה עתה על יד התחדשות ענפים משורשים חשפים או חתוכים. תהליך זה מוביל להיווצרות שיבוטים – פרטים הנמצאים בקרבת צמח האם ואשר זהים לו מבחינה גנטית.
מקור השם
השם העברי זקום נגזר משמו הערבי של העץ, الزقوم (אַל-זַקוּם). השם "זקום" במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 110 ואושרר במילון צמחי ארץ ישראל משנת 2003.
שם הסוג Balanites מקורו ביוונית עתיקה, מהמילה balanos" (βάλανος)", שמשמעותה "בלוט" או "פרי דמוי בלוט". השם מתאר את צורת הפרי של מיני הסוג זקום, בעל מראה המזכיר בלוט.
מהשם היווני נגזר גם שמו של השמן בלנוס, הנקרא באנגלית "Balanos oil" ובלטינית "Oleum Balanos". בעברית, שמן זה מוכר בשם "צורי הגלעד".
בתקופה האחרונה התפתחה מסורת הגורסת שה"צרי" הוא השמן המופק מפירות זקום מצרי שגדל בבקעת הירדן, ואותו מכרו המקומיים לצליינים השם המוטעה "צרי הגלעד". אולם כפי שמעיד שמו המדעי, עץ זה גדל גם במצרים ולא סביר שנזקקו בעת העתיקה להביאו למצרים מארץ ישראל כפי שמעיד המקרא[9].
רבי סעדיה גאון זיהה את "הלענה", הנזכרת במקרא, במקום אחד עם זקום מצרי, שנזכר בקוראן כצמח מקולל שפירותיו ניתנים לרשעים. אם כי, בכל המקומות האחרים רס"ג תרגם "לענה" בשם "עלקם" המזוהה בימינו עם הלענה (artemisia)[9].
שימושים
פרי הזקום שימש כמזון לעבדים באפריקה, והעץ זכה לכינוי "תמר העבדים" בשל מראהו הדומה לתמר ירוק. מפירותיו נהגו להכין גם משקה משכר[5].
הזרעים של הזקום עשירים בשמן, המשמש בסודן כמקור מזון וכחומר סיכה. בימי קדם, מפירות הזקום הופק שמן שכונה בידי נזירי מדבר יהודה "צורי הגלעד", אשר שימש לתעשיית סבון ולרקיחת תרופות.
העצה החזקה של הזקום מהווה חומר גלם חשוב באזורי תפוצתו העיקריים (הסוואנות של צפון אפריקה). העץ משמש לבנייה, להקמת גדרות ולחרושת העץ[5].
בישראל, זקום מצרי משמש בעיקר כעץ נוי. הוא מותאם לאור מלא, רגיש לקרה, אך עמיד לשרב, לקרקעות גיריות ולמליחות. העץ מתאים במיוחד לאזורי השפלה והבקעה וגדל היטב על סוגי קרקע מגוונים. הריבוי מתבצע באמצעות זרעים, בעיקר בעונות הקיץ והחורף[8].
הזקום המצרי ברפואה העממית
מפירות הזקום המצרי ניתן להפיק שמן, הנחשב ברפואה העממית כתרופה לכאבי פרקים ושרירים. שמן הזקום המצרי נמכר בעבר בשם "צרי גלעד", המוזכר בתנ"ך בספר ירמיהו[10]. העלים ידועים כמחטאים פצעים מוגלתיים, ואכילת הפירות הבשלים נחשבה לתרופה נגד תולעים ועצירות קשה.
הזקום בתרבויות האזור
במצרים הקדומה הזקום נחשב כבעל תכונות המביאות לחיי נצח. פירותיו נמצאו בקברי מלכים וכהנים. לעומת זאת, באסלאם הזקום נחשב לעץ השאול שמבעיר את מעי החוטאים במרירותו (סורא 37 וסורה 44). הבסיס לדימוי זה היא טעם הלוואי המר של הפרי שניתן להוציאו בבישול (קריספיל, ילקוט הצמחים, ב, תשמ"ג, עמ' 196–200). ראו הרחבה בערך זקום (אסלאם).
ויקטור גרן לועג לצליינים הבורים שזיהו את הצמח עם העץ שזכאי טיפס עליו כדי לחזות בישו, אף שעץ זה היה שקמה[11]. הזיהוי הזה מתועד במקורות נוספים ונעשה מחמת דמיון השמות.
