ויקטור הוגו מתאר את דמותו של ז'אבר לא כדמות נבל פשוטה, אלא כדמות טרגית הנמצאת במרדף מוטעה והרסני אחר צדק. הוגו כותב כי ז'אבר "היה מורכב משני עקרונות, פשוטים וטובים כשלעצמם, אבל ההפרזה בהם הפכה אותם למרושעים: הכבוד לסמכות והשנאה כלפי המרד". הוא קפדן, חסר פשרות, נוקשה. האבסולוטיזם הקנאי הזה מאפשר לו למצוא את "הדרך הישרה דרך כל מה שהוא מפותל בעולם".[1]
לז'אבר יש השכלה בינונית; הוגו כותב כי "ברגעי הפנאי שלו ... על אף שהוא שנא ספרים, הוא היה קורא". להרהר במחשבות היה "דבר נדיר עבורו, ואף כואב להפליא"; זה נובע מהעובדה שמחשבות, באופן בלתי נמנע, כוללות בתוכן "כמות מסוימת של מרד פנימי", שז'אבר לא אוהב.[1]
לז'אבר אין הרגלים מגונים, אולם הוא משתמש לעיתים בטבק הרחה. חייו הם חיים סיזיפיים חסרי רגש "של מחסור, בידוד, הכחשה עצמית, צניעות – ולעולם לא שעשועים".[1]
כמי שנולד בכלא (אמו מגדת עתידות ואביו משרת במטבח הכלא), ז'אבר תופס את עצמו כמי שאיננו נכלל בחברה הנורמטיבית, אשר "באופן בלתי הפיך, סגרה את שעריה בפני שני מעמדות של גברים – אלו שתוקפים את החברה, ואלו ששומרים עליה". על בסיס ה"שנאה הבלתי-נלאה כלפי הגזע הבוהמי אליו הוא משתייך", ועל בסיס "הצדק, הסדר והיושר" שבו, הוא בוחר להקדיש את חייו בקריירה של קצין ברשויות אכיפת החוק[1] (בתחילה, הוא משמש כסוהר בבית הכלא בו מוחזק האסיר ולז'אן; בהמשך, הוא הופך לשוטר במשטרה, מתקדם עד לדרגת מפקח). ז'אבר כל כך מסור לבחירתו זו, כך כותב הוגו, עד כי הוא "היה עוצר את אביו, אם הוא היה נמלט מהכלא, ואף היה מסגירה את אמו בגין הפרת תנאי שחרור מוקדם. והוא היה עושה את כל אלו עם סוג זה של סיפוק פנימי טהור".[1]
ז'אבר מכבד את הממסד ואת הבורגנות, ובז לאביון החי בשוליים ולפורעי החוק. הוא מקדיש את מרבית חייו לרדיפתו של ז'אן ולז'אן, שהפר את תנאי שחרורו המוקדם. אולם, בעקבות מפגשיו עם ולז'אן במהלך המרד של יוני 1832 (בתחילה, ולז'אן חס על חייו של ז'אבר, ומאוחר יותר, ז'אבר חוזר בו מדבקותו העיוורת בחוק – הוא מסייע לוולז'אן לחלץ את מריוס הפצוע ונמנע מלעצור אותו), ז'אבר חווה ייסורים עמוקים שנגרמים לו על ידי הפשרה על השקפת עולמו הקודמת. עד לאותו הרגע, היה ברור לז'אבר כי בחיים ישנו "קו ישר אחד" שאותו אין לחצות, אך ההתנהגות המורכבת של ולז'אן מאלצת אותו לראות שיש שני קווים: "שניהם ישרים באותה המידה", אך סותרים זה את זה. הבלבול העמוק שנגרם לו כתוצאה מכך – ההבנה כי החוק אינו דבר מוחלט, כי הוא-עצמו איננו חסר דופי, וכי קיים כוח (המזוהה על ידי הוגו כאלוהים) עליון לכל מה שהוא ידע קודם לכן – ז'אבר צולל אל תוך ייאוש בו הוא מרגיש את עצמו "נהרס". על מנת להימלט מ"מצב לא טבעי" זה, ז'אבר מחליט שאין לו ברירה, אלא להתאבד.[1]
במחזמר באותו השם, ז'אבר היא דמות מרכזית.[6] האופי שלו הוא, במידה רבה, ללא שינוי ביחס לספר. במחזמר, ובייחוד בשיר Stars ("כוכבים") מוצג ז'אבר כקתולי אדוק שמאמין בחוק ובצדק השמימיים. לעומת זאת, בספר ז'אבר חסר כל רגש דתי, ודבק בחוק ובצדק של הממסד החילוני. השירים המרכזיים שבהם משתתף ז'אבר הם שיר הפתיחה, שיר העימות, כוכבים ושיר ההתאבדות.
