ויקטור לוי (9 באוקטובר 1932 - 3 בספטמבר 2003)[1] היה אחד מנידוני קהיר, שישב בכלא המצרי עקב השתתפותו ב"מבצע סוזנה" אשר נודע גם בשם "העסק הביש". הוא שוחרר מהכלא בקהיר, מצרים, בפברואר 1968 בעסקת חילופי שבויים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר הגעתו לישראל קיבל ויקטור דרגת רב-סרן בחיל המודיעין, ומאוחר יותר הועלה לדרגת סגן אלוף.[2]
ביוגרפיה
ויקטור לוי נולד באלכסנדריה, וגדל בבית מסורתי. אביו היה מנהל בחברה ליבוא כימיקלים, ואמו הייתה בת למשפחת רבנים שמוצאה מיפו. הוא למד בבית הספר התיכון היהודי הצרפתי, ובמקביל היה פעיל בתנועת החלוץ. עם פרוץ מלחמת השחרור במאי 1948 ירדה התנועה למחתרת ורבים ממדריכיה ופעיליה נעצרו. ויקטור התכוון לעלות לישראל ולהצטרף לחבריו בתנועה אשר נעצרו, גורשו ממצרים, והקימו בארץ את קיבוץ יראון בגליל העליון. הוריו התנגדו לעלייתו ארצה, והוא החליט להישמע להם, לדחות את העלייה במספר שנים, וללמוד במצרים אגרונומיה, מקצוע שיהיה נדרש בישראל. יחד עמו בתנועת דרוד-ישראל הייתה גם חברתו סוזן קאופמן שאותה הכיר באולפן המחתרתי לעברית שהוקם בבית הספר היהודי. ויקטור וסוזן התאהבו והחליטו להינשא בישראל לאחר שוויקטור יסיים את לימודיו. סוזן הייתה בת יחידה להורים יוצאי רוסיה והם התעתדו לעלות ארצה ב-1951 סוזן אכן עלתה עם הוריה אך נישואיה לוויקטור התעכבו 17 שנה.[3]
הגיוס
עם קום המדינה הייתה במחלקת המודיעין שבמטכ"ל של צה"ל יחידה מבצעית אחת – יחידה 131, שנועדה לפעול במשימות מודיעין במדינות ערב בעיקר במלחמה. בשנת 1951 נשלח למצרים קצין מהיחידה סרן אברהם דר, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם במשימות איסוף מידע מודיעיני. אברהם דר נעזר בפעילים ציוניים ובאנשי המוסד לעלייה ב' כדי לאתר צעירים מתאימים למילוי משימות אלו. וכך הגיע אל ויקטור לוי פנה אליו וביקש את עזרתו. כדי להיענות לבקשת דר היה על ויקטור לעזוב את התנועה, והוא עשה זאת בלב כבד. אברהם דר גייס צעירים ציוניים נוספים בקהיר ובאלכסנדריה, והם אורגנו בשתי חוליות. כדי להרחיק כל חשד, המגויסים העמידו פנים שהם חבורת צעירים הוללת הרחוקה מהתנועה הציונית.
ההכשרה בארץ
בספטמבר 1951 נדרש ויקטור לצאת להכשרה בישראל, ולאחר חזרתו למצרים יחליף את שמואל עזר כמפקד התא. ויקטור היה בוגר הפקולטה לחקלאות, ולכן כסיפור כיסוי לנסיעתו לארץ נרשם להשתלמות באוניברסיטת פריז. בדצמבר הגיע ויקטור לוי לישראל. בארץ פגש את סוזן ארוסתו אשר נדהמה לגלות כי אינו מתעתד להישאר בארץ. הוא הבטיח לה כי בתום שנתיים של שליחות יחזור ואז יינשאו. כעבור מספר חודשים בתום ההכשרה בארץ שב ויקטור לפריז ומשם למצרים. במהלך ההכשרה הכיר את ד"ר משה מרזוק, ראש התא בקהיר, שאף הוא הגיע להכשרה בישראל.[4]
הפעולה
בשיחת סיכום ההכשרה שנערכה לוויקטור לוי עם מפקד יחידה 131 הבהיר לו המפקד כי הוא יוצא למשימה מסוכנת וכי עדיין ההחלטה בידו אם להישאר בארץ או לחזור למצרים, תשובתו הנחרצת של ויקטור הייתה כי התנדב למשימה ואין בכוונתו לחזור בו. בשנת 1954 החליטה ממשלת בריטניה להוציא את צבאה ממצרים. ישראל חששה מצעד זה ולכן הועלתה הצעה באמ"ן לחבל בחשאי במתקנים בריטיים ואמריקניים במצרים, ובמעשים אלו לגרום לבריטים לשנות את החלטתם. החוליה באלכסנדריה נבחרה למלא משימה זו וקצין מיחידה 131, אברי אלעד נשלח להפעיל אותה. ויקטור, שכבר היה מפקד התא באותה עת, השתתף בשתי פעולות שגרמו לשרפות קלות ללא פגיעה בנפש. הפעולה השלישית נקבעה ל-23 ביולי, יום השנה להפיכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. מטען החבלה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנסון על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה והוא נעצר מיד. ויקטור, שהיה עימו, הצליח להתחמק ואף להעלים חומרים מסגירים, אולם מיד עם הגיעו לביתו נעצר. חברי שתי החוליות נעצרו אף הם בתוך ימים אחדים והועמדו לדין. היחיד שלא נעצר היה מפקדם, אברי אלעד. לימים התברר כי בגד בפיקודיו והסגירם לידי המודיעין המצרי.[5][4][2]
המשפט
חברי החוליות נחקרו באכזריות ובתום החקירות נשפטו במשפט ראווה. ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר נדונו למוות בתלייה, פיליפ נתנסון וויקטור לוי נידונו למאסר עולם, רוברט דסה ומרסל ניניו ל-15 שנות מאסר ומאיר מיוחס ומאיר זפרן ל-7 שנות מאסר. אלי נעים וסזאר כהן זוכו. האסירים הגברים נדונו גם לעבודת פרך.[6]
בכלא
התנאים בכלא טורה היו קשים, עבודת הפרך נעשתה במחצבה, והצעירים שלא היו מורגלים בעבודות כפיים סבלו מאד. הם חיזקו ועודדו זה את זה ולאחר שתמה תקופת עבודת הפרך מצבם השתפר. באחד הימים רצה מפקד הכלא ליפות את חצר הכלא לקראת ביקור מכובדים, ומינה את ויקטור שהיה בוגר לימודי חקלאות לגנן של בית הכלא. ויקטור נעזר בהוריו לרכישת זרעים וטיפח גינה וגן ירק. אחת לשבוע אף הביא זר פרחים לחבריו לתא, מחווה ששיפרה את הרגשתם. ויקטור אף הקים בחצר הכלא ברווזייה, והתקין בה מדגרה. הברווזים והאפרוחים ניזונו משיירי המזון שבמטבח, שנטחנו לשם כך. טיפולו המסור של ויקטור גרם למספר הברווזים לגדול. שטח הברווזייה התרחב, ומפקד הכלא התגאה להזמין אורחים חשובים ביניהם גם מפקדי כלא אחרים, ולהראות להם כיצד בכלא שלו "הופכים זבל לבשר". העבודה בגינה ובברווזייה איפשרה לוויקטור להסתובב בחצר הכלא באופן חופשי יחסית, הברווזיה מוקמה סמוך לחומת הכלא והוא וחבריו חשבו כיצד ניתן לנצל זאת ולברוח מהכלא. אמנם תרומתם לכלא ביססה את מעמדם אך הם חששו תדיר מהתנכלויות, מהלשנות ומחיפושים. תוכניות הבריחה נותרו בגדר תוכניות בלבד. בפברואר 1968 לאחר מלחמת ששת הימים השתחררו נידוני קהיר וביניהם גם ויקטור לוי בעסקת חילופי שבויים.
ויקטור ניחן באישיות חזקה, הוא זכה להערכה רבה מאסירים ומסוהרים כאחד. היו מקרים שבהם הצליח להפחית בעונשם של אסירים, ואף היו מקרים בהם סוהרים מצריים פנו אליו למען יתערב למענם אצל מפקדיהם שהעריכו אותו. המרגל הישראלי וולפגנג לוץ, שישב בכלא עם נידוני קהיר בשנתיים האחרונות, כתב בספרו 'שליחות בקהיר' כי לוויקטור לוי היה מעמד מיוחד בזכות אישיותו החזקה וכי שימש מעין מנהל פנימי של הכלא. בהספד שנשא רוברט דסה על חברו ויקטור לוי הוא תיאר את התנהגותו בכלא המצרי במילים אלו "הוא היה קרן אור במקום החשוך ההוא, האופטימיות שלו שמרה על השפיות שלנו".[4]
השחרור והחיים בישראל
עם הגעתו ארצה נפגש ויקטור עם סוזן, ארוסתו שציפתה לו, וכעבור זמן קצר הם נישאו ונולדו להם שתי בנות - טליה וליאורה.[3] הוא השלים את לימודיו. וסיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות. בהמשך דרכו עבד בחברת טבע ולאחר מכן גם בכימיקלים לישראל. ויקטור הצליח במקצועו ושלט במספר שפות ולכן נשלח מטעם החברות שבהן עבד להקים ולנהל סניפים מחוץ לישראל. מטעם חברת טבע הוא הקים סניף ישראלי בקניה שבאפריקה בה שהה עם אשתו ושתי בנותיו כארבע שנים. לאחר מכן גם נשלח לברזיל ולהולנד מטעם חברת ברום כימיקלים לישראל.
ויקטור לוי נפטר בספטמבר 2003. בהספד שנשאה עליו נידונת קהיר מרסל ניניו-בוגר היא אמרה שלא הייתה בו טיפה של מרירות.
העיתונאי דוד זהר מעיתון מעריב ציטט את ויקטור שאמר "איני מצפה לגמול בעד מה שעשיתי ובעד השנים הרבות שישבתי בכלא. עשיתי הכול בהכרה מלאה בתוקף היותי ציוני החייב לפעול למען מדינת ישראל. העובדה שהיום אני נמצא כאן היא בשבילי הגמול העיקרי על כל מעשי" (1971).[2]
לקריאה נוספת
- אביעזר גולן, מבצע סוזנה - הסיפור המלא של נידוני "הפרשה", הוצאת ידיעות אחרונות, 1990
- עמלה עינת, המשימה האבודה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
- ^ 1 2 3 ויקטור לוי, באתר הקרן להנצחת קדושי קהיר
- ^ 1 2 ami, מבצע סוזנה : הסוף, באתר חיים של אחרים, 2017-11-20
- ^ 1 2 3 אורי דרומי, 14 שנים בכלא המצרי, בלי טיפת מרירות, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2003
- ^ "עסק הביש" (מבצע סוזאנה), באתר המרכז למורשת המודיעין
- ^ נידוני קהיר – ופרשת עסק הביש |, באתר catalog.archives.gov.il
