הפרעה לאור שמש

בדיני נזיקין, עוולת ההפרעה לאור השמש מגדירה את זכותו של בעל מקרקעין או של המחזיק בו להנאה מאור השמש בהטילה אחריות נזיקית על אדם אשר מפר זכות זו שלא כדין.

בניגוד להפרעות אחרות להנאת אדם מזכויותיו במקרקעין אשר חוסות תחת הסעיף הכללי של מטרד ליחיד, בפקודת הנזיקין הוגדרה עוולת ההפרעה לאור השמש כעוולה עצמאית בפרק המטרדים שבפקודה.

משטר האחריות

בסיס האחריות של כל עוולות המטרד הוא מעורב קנייני-נזיקי^[1]. הרעיון הבסיסי שעמד ביסוד עוולות אלה היה שיש לפצות את הניזוק על הפגיעה בזכויותיו הקנייניות במקרקעין וההנאה מהם. עיקר עוולת המטרד ליחיד טמון בטיב ההפרעה הנגרמת ולא בטיב הפעילות או ההתנהגות המהווה את הבסיס לאחריות.

חפיפה עם עילות תביעה אחרות

היבט נוסף הנוגע לשתי העוולות והנגזר מהיותן חלק מעוולות הנזיקין הוא כי הן אינן סוגרות את הדלת בפני הנפגע לתבוע במקביל בעילות נזיקיות אחרות. כך למשל יכול מי שנמנעה ממקרקעיו תמיכה בשל בנייה שלא כדין מצד בעל מקרקעין שכנים, לתבוע את שכנו הן בעילה של מניעת תמיכה לפי סעיף 48א בפקודת הנזיקין והן בעילה של [עוולת הפרת חובת חקוקה] לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין. הכלל הרחב בדיני נזיקין הוא אם כן שהעוולות הן "רשתות ולא איים" וכי הנפגע יכול להטיל את רשתו ולהעלות עוולות מספר^[2]. אולם, סעיף 44ב לפקודת הנזיקין מוציא במפורש את ההגנה על אור השמש מגדרי עוולת מטרד ליחיד.

בנוסף לחפיפות האפשריות בתוך פקודת הנזיקין, ישנן חפיפות מסוימות בין הוראות בפקודת הנזיקין לבין הוראות בחוק המקרקעין. סעיף 17 לחוק המקרקעין מגדיר את זכותו של בעל מקרקעין מפני הפרעה לשימושו במקרקעין. הפרשנות המקובלת לסעיף זה היא כי הוא אינו מוסיף הוראות מהותיות על העוולות המוגדרות בפרק המטרדים שבפקודת המקרקעין, וכי לא נתן לעקוף באמצעותו מגבלות המוגדרות בפקודת הנזיקין ביחס לתביעה.

התיישנות

על אף ההיבט הקנייני של הזכויות הנדונות, נראה כי לאור מיקומן בפקודת הנזיקין, תקופת ההתיישנות שתחול על תובענות לגבי הפרתן תהיה התקופה החלה על תובענות בגין עוולות שאינן במקרקעין, כלומר: תקופה של שבע שנים. בהתאם לדיני ההתיישנות בנזיקין, עילת התביעה נולדת רק ביום בו נגרם הנזק הלכה למעשה, היינו שעה שהתמעט או נחסם אור השמש (במקרה של הפרעה לאור שמש) או שעה שאדמתו של הניזוק והמבנים שעליה החלו לשקוע או שנוצרו בהם בקיעים (במקרה של מניעת תמיכה) (למשל, פס"ד פרג' חאיק נ' ראיק סלימאן). כמו כן נראה כי אין תקופת ההתיישנות נמדדת בטרם גילוי הנזק.

סעדים

בדומה לסעדים הניתנים במקרה של מטרד ליחיד, הסעדים הניתנים על ידי בית המשפט במקרה של מניעת תמיכה והפרעה לאור השמש הם פיצויים בגין הנזק שנגרם או צו מניעה. הפיצויים ניתנים על סמך נזקים מפורטים ומוכחים. גם אם בית המשפט התרשם באופן כללי כי אכן נגרם נזק לא ייפסקו פיצויים ללא פירוט מספק והנחת תשתית ראייתית להוכחתם. צו המניעה השכיח במקרה של מניעת תמיכה הוא צו לבניית קיר תמך המיועד למנוע נזקים עתידיים או החמרה של נזקים קיימים (למשל, פס"ד ארפה אנואר אבוספר נ' אחמד עלי קרעין), ואילו במקרה של הפרעה לאור השמש מדובר בצו הריסה לחלק שבנייתו חוסמת את האור (למשל, פס"ד האשם עלי אלנבולסי נ' עארף עבדלעזיז אבו חמדה).

הפרעה לאור השמש

היסטוריה חקיקתית

מקורה של ההבחנה בין הפרעה לאור השמש לבין הפרעות אחרות להנאת אדם מזכויותיו במקרקעין הוא במשפט האנגלי. במשפט האנגלי זכות האדם להנאה מאור שמש נחשבת כ - "ancient light" וזוכה להגנה רק אם הוא רכש אותה בהסכם או בשימוש במשך שנים (במשפט האנגלי - עשרים שנה). כלומר, הזכות אינה נובעת מעצם בעלות או החזקה בקרקע (ר' Prescription Act 1862 s. 3). הגדרתו של סעיף 48 בפקודת הנזיקין מראה כי בעקבות המשפט האנגלי, גם במשפט הישראלי אין הזכות לאור שמש מהווה זכות טבעית, אלא מוענקת לנתבע רק אחרי שימוש בן שנים. במשפט העברי, אמנם אין צורך בתקופת זמן ארוכה אולם עדיין אין מדובר בזכות טבעית שכן יש צורך ברכישה בהסכם או קדימה של התובע לתפיסת הנתבע במקרקעין שלו (בבא בתרא כא). ברוב מדינות ארצות הברית לא נקלטה עוולה זו מהמשפט המקובל, כיוון שסברו שהיא מגבילה פיתוח עירוני בחברה מתפתחת, ומתאימה בעיקר לחברה לא-אורבנית. עם זאת, באנגליה הוחלט, לאחר מלחמת העולם השנייה, להותירה על כנה.

סקירת הדין

הגדרת העוולה

העוולה מוגדרת בסעיף 48 בפקודת הנזיקין בזו הלשון –

"אדם עושה עוולה אם הוא מונע, על ידי חסימה או בדרך אחרת, מבעל מקרקעין או מן התופש אותם ליהנות מכמות סבירה של אור שמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין, לאחר שהבעל או התופש או מי שקדמו להם בזכויות אלו נהנו ברציפות מאור זה — שלא לפי תנאי חוזה או הסכם — לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה".

יסודות העוולה

• יסוד המניעה

לפי לשון הסעיף בפקודת הנזיקין, מניעת האור יכול שתיעשה בחסימה או בדרך אחרת. הגדרה זו היא כוללנית ביחס להתנהגות שגרמה למניעת האור, ונראה כי היא באה להדגיש שלא האופי של התנהגות הפוגע הוא הקובע את האחריות אלא סוג הפגיעה בנתבע.

• הטובין שנמנע

סעיף 48 עוסק באופן מפורש במניעת אור שמש בלבד. בהקשר זה עולה שאלת הרחבתו באמצעות החלתו על טובין נוספים כגון חום השמש, אוויר וכו'. על רקע הביקורת על רציות קיום העוולה כעוולה עצמאית עלתה הטענה כי יש להחיל את הסעיף על אור שמש בלבד, ואילו ההגנה על טובין אחרים צריכה להינתן באמצעות העוולה הכללית של מטרד ליחיד. נראה כי עמדה זו התקבלה בפסיקה באופן חלקי, אם כי אין הלכה ברורה הסותרת אותה. במרבית המקרים התייחסות בית המשפט היא לאור השמש בלבד. אולם, באמרות אגב שונות נכללו בפסיקות בתי משפט מחוזיים הזכות לאוויר ולעיתים אף לנוף בנשימה אחת עם הזכות לאור שמש תחת גדריו של סעיף 48 לפקודת הנזיקין (פס"ד חוסני עבדאללה חוסרי נ' הוועדה לתכנון ובניה – עירון; פס"ד שלמה גואטה נ' נורמן פרידמן).יתרה מכך, בפסק דין של בית משפט השלום הוכרה הפגיעה בנתבע לפי סעיף 48 על סמך מניעת אור שמש ואוויר מביתו (פס"ד האשם עלי אלנבולסי נ' עארף עבדלעזיז אבו חמדה, סעיף 6).

• מבחן הסבירות

זכות התביעה מוקנת לנפגע אם נמנעת הנאתו מכמות סבירה של אור. מבחן הסבירות איננו אם פחתה כמות אור השמש לאחר מעשהו של הנתבע אלא אם בשל כמות האור הנשארת נפגעת הנאתו הסבירה של התובע מן הנכס והפכה ל"בלתי נוח לפי מושגים רגילים של בני אדם" (ראו פסה"ד האנגלי Colls v. Home & Colonial Stores Ltd). לפי לשון הסעיף מיקום ושימוש המקרקעין יילקחו בחשבון בבחינת סבירות כמות האור. בפסיקה בישראל לא התגבשו מבחנים ברורים לבדיקת הסבירות לאור קטגוריות אלו. באופן כללי, בקרקע המחולקת לחלקות קטנות נתן לצפות לפחות אור עקב הצורך לשימוש בקירות משותפים (פס"ד נוי נ' נוי). בהקשר של טיב הנכס, נקבע כי כל שימוש סביר פוטנציאלי בנכס, גם אם כרגע הנכס אינו משמש לכך, יילקח בחשבון, כל זמן שמדובר בשימוש רגיל בנכס (פס"ד Ambler v. Gordon).

במשפט העברי זכות התובע היא קבועה: על השכן להרחיק ממקום שיש בו זכות לאור שמש מרחק של ארבע אמות (לשון המשנה בבבא בתרא), ודי בכך, גם אם בנייה שכזו תפגע באור השמש^[3]. לעומת זאת, במשפט המקובל וכן במשפט הישראלי, המבחן נערך לאור הנסיבות והעובדות בכל מקרה וגישה זו מעלה את הצורך לפתח שיטות להערכת סבירות האור. שתיים משיטות אלו הוזכרו בפסיקה בישראל. לפי השיטה האחת, אם זווית האור החודר מעל לבנין לתוך נכסו של התובע היא 45 מעלות או יותר הרי שישנה חזקה שכמות האור הנותרת אינה סבירה. השיטה השנייה מסיקה מהי כמות האור החודר לחדר לפי כמות האור הנופל על האדן החיצוני של החלון, תוך הסתייעות בחוות דעת מומחה (פס"ד ריזנברג נ' רדז'בילובסקי). למרות קיומן של טכניקות אלו, אין בהן שימוש של ממש בבתי משפט בישראל. בפועל סבירות האור נבדקת בבית משפט לאור ראיות כתמונות (פס"ד יסני ליאורה נ' וולקר נחמן ואח'), עדויות הצדדים והתרשמות בלתי אמצעית של השופט מביקור במקום (פס"ד מראענה סאלח נ' מראענה סארי). גם אם הטענה לפגיעה באור השמש היא סבירה בנסיבות העניין, עדיין מוטל על התובע הנטל להוכיח באיזה אופן ובאיזו מידה מופרעת חדירת קרני השמש (למשל, פס"ד עיריית ת"א נ' בצלאל אהובה ואח').

שאלה נוספת העולה בהקשר של בחינת הסבירות היא האם יש להתחשב באור הבוקע דרך פתח אחר? לדעת קרצ'מר התשובה לכך היא חיובית רק אם לתובע יש זכות להנאה מכמות סבירה של אור גם מהפתח האחר. בעניין זה, קבע בית משפט השלום כי פתחים חלופיים אשר נחסמו בשל שיפוצים ואשר ניתן לפותחם, יובאו בחשבון בעת הערכת סבירות האור הקיים לאחר החסימה (פס"ד מראענה סאלח נ' מראענה סארי).

• סוג הנכס שממנו נמנע האור

לפי לשון סעיף 48 בפקודת הנזיקין, הזכות לאור השמש חלה לא רק על בניין אלא גם על חלקה לא בנויה, שלא כמו במשפט האנגלי. אף על פי כן, קרצ'מר טוען כי מבחינה מעשית אין אפשרות לבסס תביעה על חסימת אור בקרקע לא בנויה בשל האור הנכנס מחלל הרום שמעל הקרקע.

• תקופת התגבשות הזכות

לפי לשון סעיף 48 הזכות להנאה סבירה מאור השמש נרכשת מכוח הנאה רצופה של 15 שנה כאשר הפסקת התקופה תיעשה על ידי מניעה או חסימה. במשפט האנגלי התקופה מופסקת על ידי תביעה ולא על ידי חסימה, ולכן גם אם התובע נהנה מהאור עד לתחילת החסימה, אם ישהה את תביעתו לשנה או יותר, יאבד את זכותו לאור בכל מקרה (Prescription Act 1832 s. 4). תקופה בה הייתה החלקה ריקה לא תיחשב במניין השנים של הנאה מהאור בתוך הבית לאחר שזה הוקם (ביה"כ אוהל יעקב גבעת מרדכי נ' עיריית ירושלים). מניית חמש-עשרה השנים נעשית בכפוף לכך כי לא קיים הסכם המקנה הנאה מהאור ללא רכישת זכות לכך. ההיגיון שביסוד סייג זה הוא הרצון למנוע חסימות אור שמטרתן למנוע את היווצרות זכות ההנאה מאור שמש לאורך השנים וכך גם נפסק במשפט העברי (ראו שולחן ערוך קנד, כח).

הלכה למעשה, נראה כי מידת ההקפדה בערכאות הנמוכות על השלמת התקופה כתנאי הכרחי להיווצרות הזכות אינה אחידה. בעניין עמותת ביה"כ אוהל יעקב גבעת מרדכי נ' עיריית ירושלים נקבע כי הזכות להנאה מאור השמש אינה עומדת לנפגעים משום שטרם חלפו חמש-עשרה שנה מאז החלו ליהנות מאור זה. לעומת זאת, בעניין רוימי אמיל נ' ברוכי יוסף הוכרה זכותו העקרונית של התובע להנאה סבירה מאור השמש בגדרי סעיף 48 אף על פי שנהנה מאור השמש במשך תשע שנים בלבד עד לחסימתו.

שאלה נוספת העולה בהקשר זה היא האם הפתח דרכו חודר האור חייב להיות אותו הפתח במשך כל חמש-עשרה השנים, כלומר האם שינוי מיקום החלון בקיר, למשל, במהלך התקופה גורר עמו את מניין חדש של חמש-עשרה השנים. לגישת קרצ'מר, התשובה שלילית, מאחר שהסעיף מדבר על "אור זה" ולא על "פתח זה".

• זהות הנהנה מן הזכות

הזכות לאור שמש הנרכשת על ידי הבעלים היא בעלת יסוד קנייני והפגיעה בה היא עוולה גם אם הנזק לבעלים הוא בכוח בלבד שכן לפי לשון הסעיף, העוולה יכולה לקום גם אם הפגיעה היא במחזיק המקרקעין שאיננו הבעלים. כך למשל, אם בעל דירה משכיר את דירתו ובתקופת השכירות נחסם אור השמש החודר לדירה, הרי שזכות התביעה תעמוד לבעלים על אף שהנאתו מאור השמש לא נפגעה בפועל.

מבט לעתיד

מעמדן העצמאי של העוולות - דיון ביקורתי

השאלה העיקרית העולה בהקשר של שתי העוולות היא מידת ההצדקה שבקיומם העצמאי בפקודת הנזיקין שכן באופן עקרוני ההגנה על שתיהן יכולה הייתה להינתן במסגרת עוולת המטרד ליחיד.

למעט ההיבט של סוג הנזק המייחד את שתי העוולות, המאפיינים הכלליים של העוולות (משטר האחריות, הסעדים וכו') זהים לאלו של עוולת המטרד היחיד. יתרה מכך: לגבי העוולה של מניעת תמיכה מתחדדת השאלה על רקע העובדה כי הוספתה כעוולה עצמאית לא שינתה למעשה מן הדין שהיה קיים קודם לכן. גם קיומה הנפרד של העוולה למניעת תמיכה מעורר קושי נוסף משלו. ייחודה של הזכות להנאה סבירה מאור השמש כזכות הנרכשת מכוח השנים, שיש בה כביכול כדי להצדיק את קיומה הנפרד, מעורר קושי השומט את הקרקע מתחת להצדקה זו. שכן, ממה נפשך – אם הזכות לאור השמש ראויה להגנה מדוע יש לחכות תקופה ממושכת להתגבשותה, ואם אינה ראויה הרי שאין כל הצדקה להגנתה באמצעות עוולה נזיקית.

נראה כי ההצדקה האפשרית המשמעותית ביותר להגדרת עוולות מטרד כעוולות עצמאיות היא רצונו של המחוקק להעניק לאינטרסים או לזכויות המגולמות בהן הגנה מיוחדת וליצור וודאות ויציבות משפטית. עוולת המטרד הכללית קמה כאשר נוצרת הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין או להנאה סבירה מהם. מושג הסבירות בהגדרת העוולה עשוי לשמש כמושג שסתום וכצינור להזרמת שיקולי מדיניות. לאור זאת, שינוי של ערכים בחברה שימצאו את ביטויים במגמות חדשות בפסיקה (למשל, עליית הערכים שקשורים לאיכות סביבה ביחס לאינטרס של קידום התעשייה והכלכלה) יכול להוביל לשינוי בסוגי המטרדים שיקבלו הכרה במסגרת הסעיף הכללי של מטרד ליחיד^[4]. מצד אחר, אותה עמימות בהגדרת המטרד ליחיד עלולה לגרום לחוסר אחידות ולהפעלת שיקול דעת שאינו במקומו מצד בית המשפט, במיוחד באותם מקרים בהם לא עומדת בפני הערכאות הנמוכות הלכות של בית המשפט העליון, ומקרים אלו הם רבים. ההגדרה העצמאית של מטרדים משריינת מבחינה זו את הזכות המוגנת בהן מפני שתי התופעות הללו. בכך, יש בה לתת ביטוי לרצונו הלגיטימי של המחוקק לקבוע נורמה יציבה ובהירה לגבי אינטרסים הנראים לו ראויים להגנה. אולם, מטרה זו יכול שתהא מושגת באמצעות קטגוריות מפורטות (אם כי לא בהכרח ממצות) במסגרת עוולת המטרד ליחיד עצמה ולא במסגרתן של עוולות עצמאיות. לדעת קרצ'מר, השאלה המרכזית שיש לשאול כשבאים לבחון אם להטיל אחריות בשל הפרעה כלשהי אינה סוג ההפרעה אלא האם מתן הגנה כנגד הפרעה זו עלולה להגביל פעולות חברתיות מועילות שגרמו לה. בהתאם לכך קובע קרצ'מר כי הזכאות להגנה מהפרעה מסוימת יכולה להינתן רק לאור הנסיבות הספציפיות של המקרה. לכן, לדעתו אין לקבוע מראש קטגוריות קבועות של סוגי הפרעות שיזכו להגנה לעומת כאלו שלא.

עמדה תועלתנית זו, האופיינית לדיני הנזיקין, מעלה מספר קשיים בהקשר הנדון. ראשית, היא אינה מתמודדת עם היתרונות שבקביעת קטגוריות ברורות ויציבות על ידי המחוקק. שנית, העמדה התועלתנית עומדת בסתירה לגישה המקובלת לפיה יש להעניק לנתבע הגנה בעקבות פגיעה מהנאתו הסבירה ממקרקעיו גם כאשר ישנה תועלת חברתית מרובה בפעילות התובע. קרצ'מר עצמו מקבל עמדה זו ומטעים כי "כל גישה אחרת הייתה מקריבה את האינטרס הקנייני של הפרט על מזבח תועלת הכלל, כשמשמעותה האמיתית היא הפקעת זכויות הפרט ללא מתן פיצוי". לבסוף, גישתו התועלתנית של קרצ'מר אינה עונה על המורכבויות הרבות העולות מהמוסד הקנייני ומהמקום הראוי לו במשפט.

בספרו "קניין על פרשת דרכים" עומד פרופ' חנוך דגן על המשמעויות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות של הקניין ומבקש להניח קווי מתאר לדיני קניין אשר יתמודדו עם המורכבויות הנובעות ממשמעויות אלו^[5]. דגן מבסס את ניתוחו על הערכים העומדים בתשתית דיני הקניין. כך למשל, ערך האישיות בקניין מבטא את המימד האישי שבין בני האדם לבין משאביהם. ככל שקיימת זיקה גדולה יותר בין עצמיותו של הבעלים לבין קניינו, כך הוא קשור אליו יותר ולכן יחוש פגיעה אישית ולא רק גירעון חומרי כאשר קניין זה יילקח ממנו, או לענייננו - כאשר תימנע ממנו הנאתו הסבירה מקניינו. כך למשל, הקשר של אדם לבית בו הוא גר מבטא בדרך כלל זיקה אישית עמוקה יותר מהקשר שלו לנכסים שבבעלותו המשמשים להשקעה. קשר כזה, עשוי להשפיע הן על מידת ההגנה שראוי להעניק לבעלים והן על הטובין מהם הוא זכאי ליהנות. מובן, כי ערך האישיות אינו הערך היחיד העומד בתשתית הקניין, וכי יש להתחשב בערכים נוספים ולאזן בין שיקולים נוגדים העולים מיחסי הגומלין ביניהם. אחד מערכים אלו הוא ערך הרווחה המצרפית, אשר מגלם את התועלת החברתית שבקניין ובפעילויות הקשורות בו. על אף התמונה המורכבת, כפי שמראה דגן, נתן ליצור מוסדות קניינים משפטיים אשר יקדמו ערכים מסוימים ויקצו טובין שונים בהתאם למה שנתפס כראוי בחברה.

על רקע נתן להציע הסדר לפיו טובין כאור, אוויר ונוף אשר לא תמיד מוגנים במסגרת עוולות המטרד צריכים להיכלל במסגרת ההגנה על הנאת המחזיק בבית מגורים (על מנת להגן ערך האישיות) ולאו דווקא על הנאה בכוח של הבעלים אשר מחזיק בנכס על מנת להשכירו לאחר או על הנאת המחזיק או הבעלים של בית עסק (שכן הגנה גורפת כזו עלולה לפגוע מעבר לרצוי ברווחה המצרפית). היכולת ליצור קטגוריות קבועות ויציבות יחסית נובעת מכך שלטובין השונים ישנם משמעויות חברתיות מוסכמות בדרך כלל בחברה מסוימת (למשל, הערך האישי שיש לבית המגורים ביחס למתגוררים) ומהן נתן לגזור נורמות כלליות^[6].

הדוגמה שהובאה לעיל בנוגע לטובין מהן רשאי ליהנות אדם התגורר בביתו, ממחישה את הדרך בה ראוי שיצעד המחוקק בענייננו – הימנעות מהגדרת עוולות מטרד עצמאיות כמניעת תמיכה והפרעה לאור השמש, אך עם זאת קביעת קטגוריות (וכאמור, לא בהכרח ממצות) של טובין מוגנים אשר ישתנו בהתאם לסוג הקניין ולמערכות היחסים שהוא מקיים עם פעילויות אחרות.

שינויים רלוונטיים בתזכיר חוק דיני ממונות

בתזכיר חוק דיני ממונות אין ביטוי לתפיסה שהוצגה לעיל. אמנם, בוטלה במסגרת ההצעה העוולה העצמאית של הפרעה לאור השמש והיא נכללת בעוולת המטרד ליחיד במסגרת הסעיף המוצע של הגנת שימוש בנכס. לעומת זאת, עוולת המטרד ליחיד לא השתנתה באופן מהותי (סעיף 397 בהצעת החוק) ועוולת מניעת תמיכה נותרה כעוולה עצמאית בסעיף 398 שבהצעת החוק. שינוי הנוסח של האחרונה צורני בלבד ואינו משקף שינוי מהותי בהגדרתה. אף בעניין האחריות האישית של הנתבע ביחס לפעולותיהם של אחרים (למשל של קבלן ששכר) נראה כי אין שינוי עקרוני שכן אחריות זו מעוגנת בסעיף 368א להצעת החוק. לעומת זאת, עולה מהצעת החוק הקלה בנוגע למשטר האחריות (ביחס לנתבע) החל על עוולות המטרד ובכלל זה על מניעת תמיכה - הדרישה המפורשת להתרשלות מצד הנתבע עשויה להקנות לו הגנה אם נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים אף אם צפה את האפשרות לגרימת הנזק. הצעת הקודקס מעלה חלופה המסייגת הקלה זו במשטר האחריות. לפי חלופה זו יוענק לבית המשפט שיקול דעת לחייב את הנתבע גם אם לא הייתה התרשלות מצדו. ניסוח זה פותח פתח להותרת הדין הקיים, היינו ההסתפקות במבחן צפיות, על כנו. יתרה מכך, מאחר שהחלופה אינה מעמידה דרישה למבחן צפיות היא עשויה לאפשר משטר של אחריות מוחלטת במקרים מסוימים. בגדרי משטר זה לא נדרש כל יסוד נפשי מהנתבע, והתביעה תיבחן לפי תוצאת מעשיו.

ראו גם

• משטרי אחריות בדיני נזיקין
• אחריות שילוחית ואחריות מעביד
• מטרד לציבור
• פיצויים (חוק התכנון והבנייה)

לקריאה נוספת

פסיקה

• ע"א 513/88 ויג'י שאה נ' רחל שני (כרבאסי), לא פורסם
• ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113
• תא (נצ') 4896/98 פרג' חאיק נ' ראיק סלימאן
• תא (י-ם) 23346/98 ארפה אנואר אבוספר נ' אחמד עלי קרעין
• שלום - (י-ם) ת"א 3877/02 האשם עלי אלנבולסי נ' עארף עבדלעזיז אבו חמדה
• מחוזי - (י-ם) בר"ע 746/03 שלמה גואטה נ' נורמן פרידמן
• המ' 246/50 נוי נ' כהן, פ"מ ב' 29
• המ' 296/50 ריזנברג נ' רדז'בילובסקי, פ"מ ד' 60
• שלום - (ת"א) ת"א 78608/97 יסני ליאורה נ' וולקר נחמן ואח'
• שלום - (חדרה) ת"א 3104/93 מראענה סאלח נ' מראענה סארי
• ע"א 6146/00 עיריית ת"א נ' בצלאל אהובה ואח'
• שלום - (חדרה) ת"א 3104/93 מראענה סאלח נ' מראענה סארי
• שלום - (י-ם) ת"א 25162/99 עמותת ביה"כ אוהל יעקב גבעת מרדכי נ' עיריית ירושלים
• שלום - (נהריה) בש"א 3179/05 רוימי אמיל נ' ברוכי יוסף
• ע"א 407/54 בית משותף ג' פתח-תקוה נ' למפרט, פ"ד י
• תא (ת"א) 982/83 רחל שני (כרבאסי) נ' ויג'י שאה, פ"מ תשמ"ט(1) 441
• מחוזי - (י-ם) ת"א 208/94 יששכר - חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, 99 (9) 409

ספרות ומאמרים בעברית

• אהרן ברק, "האחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כ.
• חנוך דגן, קניין על פרשת דרכים, רמות, אוניברסיטת תל אביב (2005).
• רם וינוגרד, "הזכות לתמיכה במקרקעין" משפטים לג (תשס"ג).
• דוד קרצ'מר, "דיני נזיקין – העוולות השונות" מטרדים 120-100 (ג. טדסקי עורך, תש"ם).
• אוריאל רייכמן, "השפעת זיקת ההנאה על הלכות שכנים," עיוני משפט ג'.

חקיקה אנגלית

• Prescription Act 1862 s. 3
• Prescription Act 1862 s. 4

פסיקה אנגלית

• (Colls v. Home & Colonial Stores Ltd. (1902; 1 Ch. 302
• (Colls v. Home & Colonial Stores Ltd. (1904 A. C. 179
• Ambler v. Gordon [1905] 1 K.B. 417
• Popplewell v. Hodkinson (1869) L.R.4 Ex. 248

ספרות באנגלית

• Clerk and Lindsell, on Torts (14th ed.) §1445
• Gale, on Easements (14th ed.) p. 150; ibid. p. 287; ibid. p. 291
• Kent's Commentaries on American Law (14th ed. By John M. Gould) vol III, p. 698-702
• Walzer, Michael, Spheres of Justice, NEY YORK 1983

מקורות מהמשפט העברי

• תלמוד בבלי, בבא בתרא כא ע"ב
• שולחן ערוך, לרבי יוסף קארו, חושן משפט סימן קנד סעיף כא
• משנה בבא בתרא, פרק ב משנה ד
• רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף כח
• שו"ת אמרי יושר, לר' מאיר אריק, אב"ד טירנא, חלק ב, סימן כא
• תלמוד בבלי, בבא בתרא דף י"ז ע"א; ובשיטות רבינו חננאל ורבינו תם, לעומת רש"י ור' יצחק אלפסי שם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפרעה לאור שמש בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. ע"א 513/88 ויג'י שאה נ' רחל שני (כרבאסי), לא פורסם (להלן :"פרשת שאה"), סעיף 9 לפסק הדין; דוד קרצ'מר, "דיני נזיקין – העוולות השונות" מטרדים 108 (ג. טדסקי עורך, תש"ם), (להלן: "קרצ'מר - מטרדים")
2. ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113
3. רשב"א, שאלות ותשובות רבינו שלמה בן אדרת, חלק ג', סימן קנו, באתר היברובוקס
4. א' רייכמן "השפעת זיקת ההנאה על הלכות שכנים," עינוי משפט ג' 227
5. דגן חנוך, (2005),קניין על פרשת דרכים, רמות, אוניברסיטת תל אביב, 105-20
6. Walzer, Michael, Spheres of Justice, New York 1983, pp. 6-10