המועצה המחוקקת הקיסרית (באנגלית: Imperial Legislative Council, כונתה גם המועצה המחוקקת המרכזית והמועצה המחוקקת ההודית (Indian/Central Legislative Council)) הייתה הגוף המחוקק של הראג' הבריטי. ב־1853 הופרדה הרשות המחוקקת מהרשות המבצעת במסגרת האשרור המחודש של שלטונה של חברת הודו המזרחית הבריטית על ידי הפרלמנט הבריטי, וב־1861, תחת חוק מועצות הודו, קיבלה המועצה את שמה הרשמי.
המועצה הפכה לבית מחוקקים דו-ביתי לאחר כניסת חוק ממשלת הודו, 1919, לתוקף, ופוזרה ב־14 באוגוסט 1947 ערב עצמאות הודו, כשהיא מוחלפת באספה החוקתית של הודו והאספה החוקתית של פקיסטן.
היסטוריה
במהלך מרבית תקופת ממשלת הודו של חברת הודו המזרחית הבריטית לא נעשתה הבדלה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, כאשר מושלי המחוזות בהודו הבריטית היו אחראים על חקיקה ומנהל כאחד. תחת חוק ממשלת הודו, 1833 (אנ'), שאישר את הצ'רטר של חברת הודו המזרחית הבריטית ל־20 שנה נוספות, נעשה צעד ראשון להפרדת רשויות, כאשר סמכויות החקיקה נשללו מהמושלים השונים והופקדו בידי המושל הכללי של הודו במועצתו. מועצה זו הורכבה מארבעה נציגים שמונו על ידי החברה, לצד המושל הכללי ומפקד צבא הודו הבריטית. לרביעי מארבעת החברים הייתה הסמכות להצביע רק על חקיקה, וחקיקה התקבלה בנוכחותם של לפחות שלושה מחברי המועצה.
המערכת החדשה תחת המערכת החדשה טען תומאס בבינגטון מקולי, שמונה ב־1834 לשר המשפטים הראשון תחת החוק החדש, כי יש לפרש את החוק כך שתהיו שתי מועצות נפרדות, המועצה המחוקקת והמועצה המבצעת. על פי פרשנותו, החוק יצר מערכת הדומה למערכת הנהוגה בממלכה המאוחדת, בה מועצת המושל הכללי מתפקדת כרשות מבצעת ובעלת סמכויות הדומות לממשלת בריטניה, והחלטות שדורשות את אישור הפרלמנט הבריטי, כגון יציאה למלחמה והטלת מיסים, יתקבלו בהודו תחת המועצה בשבתה כמועצה מחוקקת. המושל הכללי, לורד וויליאם בנטינק (אנ'), התנגד נחרצות לפרשנות זו, וטען שההפרדה נעשתה לצורכי חקיקה בלבד, ולא להחלטות מנהליות הדומות לה, וכי המועצה היא גוף אחד.[1]
ב־1853 פקעה הצ'רטר, והפרלמנט הבריטי אישר צ'רטר חדש תחתיו. בחוק החדש הפך החבר הרביעי במועצה לבעל מעמד שווה לשלושת האחרים לגבי עניינים מנהלים, בעוד שלענייני חקיקה נוספו שישה חברים חדשים: שופט ונשיא בית המשפט בבנגל וארבעה נציגים נוספים שייצגו את ארבעת המחוזות: נשיאות מדראס, בנגל, בומביי והמחוז הצפון־מערבי, כשלענייני חקיקה היו למועצה 12 חברים בסך הכל.[2] המושל הכללי באותה העת, הלורד מדלהויס (אנ'), קבע כי החוק הורה על הקמת שתי גופים נפרדים, רשות מבצעת ורשות מחוקקת, בעלי ההרכב הנפרד. ב־20 במאי 1854 התכנסה המועצה המחוקקת לראשונה.[1]
בעקבות המרד ההודי הגדול ב־1857, נעשה שינוי כללי במערך השלטון הבריטי בהודו, שעבר מידי חברת הודו המזרחית הבריטית ישירות לידי האימפריה הבריטית, כשהוא הופך לראג' הבריטי. המבנה המנהלי בהודו עצמה לא שונה, ועיקר השינוי היה בהעברת הסמכויות למינוי בעלי התפקידים השונים בהודו.
ב־1861 חוקק חוק מועצת הודו, 1861 (אנ'), ששינה את המערכת המנהלית בהודו הבריטית. החוק שינה את המועצה המבצעת לקבינט בעל משרות מוגדרות, והגדיר באופן רשמי את המועצה המחוקקת תחת השם "המועצה המחוקקת האימפריאלית". החוק אף הגדיל את המועצה, כשהוא מאפשר למושל הודו למנות שש עד 12 נציגים למועצה המחוקקת, לצד חברי המועצה המבצעת.[3] לפחות מחציתם נדרשו שלא לשאת במשרה רשמית נוספת.[4] הנציגים שלא נשאו במשרה נוספת כיהנו לתקופות בנות שנתיים.[5]
ב־1892 חוקק חוק מועצת הודו, 1892 (אנ'), בו הוגדל מספר המקסימלי לחברי המועצה המחוקקת ל־16, לצד חברי ממשלת הודו הבריטית. החוק גם קבע כי המינויים יעשו בכפוף לכללים שיקבעו בחקיקת המושל הכללי שיאושרו על ידי השר לענייני הודו, חוקים שקבעו מעמד מייעץ לאנשים, גופים ואיגודים שמושל היה ממנה על סמך עצתם.[4] המספר המקסימלי של בעלי תפקידים רשמיים הותר על שש, ומעשרת הלא רשמיים ארבעה מונו על פי המועצה המחוקקת של מדראס, בומביי, בנגל והמחוז המרכזי, אחד על פי המלצת לשכת הסחר של כלכותה וחמישה בהמלצת גופי שלטון מקומי, סנאט אוניברסיטאות וגופי סחר.[6]
רפורמה נוספת בוצעה במבנה המועצה תחת חוק ממשלת הודו, 1909 (אנ'), בה הוגדל מספר חברי המועצה ל־68, מהם 8 בעלי מעמד רשמי - ששת חברי המועצה המבצעת, סגן המושל מחוז בנגל בו ישבה המועצה, ומפקד צבא הודו הבריטית, ו־60 מחוקקים. מתוכם, נקבע כי יהיה רוב לנציגים בעלי משרות אחרות בממשלת הודו, שיהוו 36 מחברי המועצה, ו־32 שלא ישאו במשרות נוספות. תחת חוק זה נכללו לראשונה חברים נבחרים במועצה.[4]
ב־1919 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק ממשלת הודו, 1919, בו הפכה המועצה המחוקקת האימפריאלית לבית מחוקקים דו-ביתי הכולל את מושל הודו ואת מועצת המדינה כבית עליון והאספה המחוקקת המרכזית כבית תחתון.[7] שני הבתים תפקדו כפרלמנט של הודו הבריטית עד לפיזורם ב־14 באוגוסט 1947, ערב עצמאות הודו. האספה החוקתית של הודו והאספה החוקתית של פקיסטן קיבלו את הסמכויות תחתיהם.
חוק ממשלת הודו, 1935 הורה על שינוי מבנה המועצה כך שתכלול גם נציגים מהמדינות הנסיכותיות ההודיות. על פי החוק, מועצת המדינה נועדו להיות 156 נציגים ממחוזות הודו הבריטית ו-104 מהמדינות הנסיכותיות, בעוד הרכבו של האספה המחוקקת המרכזית נועד להיות 250 נציגים ממחוזות הודו הבריטית ולא יותר מ-125 נציגים ממדינות נסיכותיות.[8] בפועל לא השתתפו המדינות הנסיכותיות במועצה, והשינויים מעולם לא נכנסו לתוקף.
הערות שוליים
- ^ 1 2 Prannath Malhan, The Two Councils Theory of Macaulay and Dalhousie: An Interprepation of the Charter Acts of 1833 And 1853, Proceedings of the Indian History Congress vol. 5, 1941, עמ' 524–30, JSTOR 44304809
- ^ Atul Chandra Patra, Landmarks in the Constitutional History of India, Journal of the Indian Law Institute vol. 5, no. 1, 1963, עמ' 81–131, JSTOR 43950332
- ^ , K. Sarwar Hasan, Columbia University Lectures, Pakistan Horizon vol. 69, no. 1, 2016, עמ' 27–37, JSTOR 44988248
- ^ 1 2 3 Ilbert, Courtenay, The Indian Councils Act, 1909, Journal of the Society of Comparative Legislation vol. 11, no. 2, 1911, עמ' 243–54, JSTOR 752520
- ^ Md. Rashiduzzaman, The central legislature in British India: 1921 to 1947, 1964, עמ' 10
- ^ Md. Rashiduzzaman, The central legislature in British India: 1921 to 1947, 1964, עמ' 15
- ^ Governmant of India act, Part II, s. 14
- ^ Government of India Act 1935, s. 18
.svg)
