PROFILBARU.COM

הלן סיקסו
Hélène Cixous
לידה	5 ביוני 1937 (בת 87); אוראן, צרפת
מדינה	צרפת
מקום לימודים	הפקולטה לאמנויות של פריז
שפות היצירה	צרפתית, גרמנית, אנגלית
סוגה	סיפורת, מחזה, מסה, שירה
הושפעה מ	זיגמונד פרויד, ז'אק לאקאן, ז'אק דרידה
פרסים והוקרה	פרס מדיסיס (1969); פרס פרנסין ואנטואן ברנהיים לאמנות, ספרות ומדע (2017); פרס BNF (2021); קצין בכיר של מסדר ההצטיינות הלאומי (29 בנובמבר 2023); מפקד מסדר האמנויות והספרות (13 בספטמבר 2016); קצינה בלגיון הכבוד (11 ביולי 2014); אבירה בלגיון הצרפתי (31 בדצמבר 1993); פרס השפה הצרפתית (2014); קצינה במסדר ההצטיינות הלאומי (10 בנובמבר 1997); מפקדת במסדר ההצטיינות הלאומי (13 בנובמבר 2009); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אלברטה; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קווינס; דוקטור של כבוד מאוניברסיטת סנט אנדרוז; פרס איגוד המבקרים; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ג'ורג'טאון; ד״ר לשם כבוד מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון; פרס התיאטרון הגדול; בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו ;

הלן סיקסו (בצרפתית: Hélène Cixous; נולדה ב-5 ביוני 1937) היא סופרת, מסאית ופילוסופית צרפתייה ממוצא יהודי-אלג'יראי. סיקסו היא גם מבקרת ספרות ומחזאית, פרופסור ופמיניסטית, היא אחת מהאינטלקטואליות המובילות בצרפת החל מ-1960 ועד היום. סיקסו כתבה למעלה מ-40 ספרים ועשרות מסות ומאמרים, רומנים, מחזות, סיפורים קצרים, מאמרי ביקורת ומסות הגותיות. עבודתה הפילוסופית עוסקת בסוגיות הקשורות לכתיבה בכלל ולכתיבה נשית, "Écriture féminine" בפרט. לסיקסו תפקיד משמעותי בעיצוב תאוריה ספרותית פוסט מודרנית, פילוסופיה קונטיננטלית, לימודי נשים וחשיבה פמיניסטית.

ביוגרפיה

סיקסו נולדה ב-5 ביוני 1937, באורן שבאלג'יר. אביה – ז'ורז' ז'ונאס סיקסו - היה רופא יהודי ממוצא ספרדי ואמה – אווה לבית קליין - יהודייה אשכנזיה ממוצא גרמני שמשפחתה היגרה לאלג'יריה בעקבות עליית הנאציזם. מילדות דיברה סיקסו מגוון שפות: גרמנית, צרפתית, ספרדית וערבית. אביה סבל ממחלת השחפת, ובהיותו בן 39 נפטר. סיקסו הייתה בת אחת עשרה כשאביה מת. מות אביה, האובדן והצורך בפיצוי על לכתו השפיעו באופן מהותי על כתיבתה. לאחר מות האב נאלצה אמה של סיקסו לצאת לפרנס את המשפחה, היא למדה ועבדה כמיילדת. המפגש של סיקסו כילדה עם נשים ולידה,\ השפיע רבות על כתיבתה כבוגרת. במהלך מלחמת העצמאות האלג'יראית נעצרו אחיה פייר ואמה, וסיקסו דאגה לשחרורם ולהעברת משפחתה לצרפת. סיקסו עצמה עברה לצרפת מוקדם יותר ב-1955. כיום היא מתגוררת בפריז, צרפת.

הייתה נשואה מ-1959 ועד גירושיה ב-1965. סיקסו היא אם לבן ובת.

השכלתה ופועלה

סיקסו למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת סורבון שם גם עבדה כאסיסטנטית. בשנת 1967 מונתה למרצה באוניברסיטת נאנטר (Paris West University Nanterre La Défense), פריז. בשנת 1968 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה בסורבון, שעסקה ביצירתו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. שנה לאחר מכן קיבלה את התואר פרופסור.

ב-1968 מונתה סיקסו לעמוד בראש פרויקט הקמת אוניברסיטת פריס 8 (University of Paris VIII), בוונסן (Vincennes), פרבר מצפון לפריז. הייתה זו אוניברסיטה שהוקמה בעקבות מרד הסטודנטים שפרץ בעיר הבירה הצרפתית באותה שנה. ב–1974 הקימה את "המרכז לחקר לימודי נשים" (Le Centre d’Etudes Féminines), המרכז הראשון מסוגו באירופה. סיקסו ניהלה אותו, ועד היום היא משמשת כיושבת הראש שלו. כיום מלמדת סיקסו באוניברסיטת פריס 8 בצרפת ובאוניברסיטת סאס פה בשווייץ.

לסיקסו תוארי כבוד מאוניברסיטאות שונות בעולם: אוניברסיטת קווינס (Queen's University) ואוניברסיטת אלברטה (University of Alberta) שבקנדה, דבלין קולג' (University College Dublin), אוניברסיטת יורק (בריטניה), הקולג' האוניברסיטאי של לונדון, אוניברסיטת ג'ורג'טאון, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, ואוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון.

בשנים 2008 עד 2014 עבדה כפרופסור בכיר במשרה חלקית באוניברסיטת קורנל, ניו יורק^[1].

ב-1969 זכתה בפרס מדיסיס על ספרה "בתוך"– "Dedans".

פרסומיה

בשנת 1998 פרסמה ביחד עם הפילוסוף והמסאי הצרפתי המפורסם ז'אק דרידה את הספר Volies - הינומות. בנוסף חיברה מונוגרפיות על עבודתם של הסופרים קלריס ליספקטור, מוריס בלאנשו, פרנץ קפקא, היינריך פון קלייסט, מישל דה מונטן, אינגבורג בכמן, תומאס ברנהרד, והמשוררת הרוסיה מרינה צבטייבה.

בשנת 1975, פרסמה את מאמרה המשפיע ביותר " Le Rire de la Méduse" ("צחוקה של המדוזה"), שתורגם ופורסם באנגלית בשנת 1976. מאמר זה מוגדר במקומות שונים כאחד המניפסטים הפמיניסטים החשובים שנתפרסמו.

כתיבתה

יחד עם לוס איריגארי וז'וליה קריסטבה, נחשבת סיקסו לאחת מהמייסדות של פמיניזם פוסט מודרני. כתיבתה של סיקסו עוסקת ביחסים שבין השפה, הגוף והחברה. סיקסו פועלת כדי ליצור שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי חברתי. היא ידועה בסגנון כתיבה ייחודי, סגנון פיוטי החוצה את הגבולות המסורתיים של כתיבה אקדמאית ומתאפיין גם באיכויות של ליריות. בתחילת עבודתה עסקה סיקסו באינדיבידואל ובחיפוש מתמשך אחר שחרור אישי. מאוחר יותר עברה להתמקד במאבקים קולקטיביים של נשים ושל מיעוטים. סיקסו מבקשת להשיג שינוי על ידי חשיפת ההכללות הלשוניות, ותרגול צורות חלופיות של ביטוי.

כתיבה נשית, "Écriture féminine"

את הביטוי "כתיבה נשית", טבעה סיקסו במאמרה "צחוקה של מדוזה". לאורך ההיסטוריה הכתיבה והשפה היו בידי הגברים, לכן גם הייצוג הנשי הוא מנקודת מבט גברית. אין בשפה מילים וביטויים שמייצגים את הנשי, את מיניות האישה ואת העונג הנשי. סיקסו טוענת שמכיוון שהשפה והמבנה החברתי לא איפשרו לנשים לכתוב, יכולת הביטוי של אישה מצומצמת מראש. ישנו קושי להתגבר על הדימוי הנשי התרבותי ההגמוני, שעוצב על ידי גברים ולייצר דימוי חדש. היא מבקרת את השיח הקיים ומעלה את השאלה האם ניתן בכלל לכתוב כאישה. למרות זאת, בעבודת הכתיבה שלה סיקסו יוצרת שפה נשית ייחודית וחדשה. שפה זו מתמודדת עם השפעות של שונות, הדרה ומאבק על זהות. סיקסו מדברת על "כתיבה נשית" ללא הקבלה חד משמעית למין של הכותב. כתיבה גברית נחשבת לכתיבה שיטתית, בעלת אחידות של זמן ליניארי אשר מוגבלת על ידי כללים. כתיבה נשית היא כתיבה זורמת, בלתי סגורה, לא מחויבת לחוקים ושוברת את האחדות והליניאריות של הזמן והדמויות. בכתיבתה של סיקסו היא מדגימה כתיבה נשית; הטקסטים שלה יוצרים ייצוגים חיוביים של נשים. במקביל, הטקסטים שלה, כמו גם המצופה מכתיבה נשית, מכילים סתירות פנימיות: סיקסו מציגה ייצוג נשי מצד אחד ומצד שני היא גורסת שאין אחדות במציאות, אין דמות נשית אחת. נשים שונות אחת מרעותה.

ההשפעות על כתיבתה

ככותבת צרפתייה סיקסו מושפעת רבות מאינטלקטואלים צרפתיים דוגמת מישל פוקו, ז'אק לאקאן, ז'יל דלז וז'אק דרידה. כמו כן, השפיעו על כתיבתה גם עבודותיהם של זיגמונד פרויד ומרטין היידגר. חלק מהטיעונים של סיקסו בפסיכולוגיה התפתחותית, מבוססים על התאוריה של פרויד. סיקסו מבקרת את התייחסותו של פרויד לזהות הנפרדת של בנים ובנות, ולתסביך האדיפלי. ההשפעה החזקה ביותר על סיקסו ככותבת פרוזה היא זו של הסופרת הברזילאית קלאריס ליספקטור. מפגש מעורר השראה עם אריאן מנושקין במאית תיאטרון, מייסדת תיאטרון השמש, פריז, הביא לשינוי בכתיבתה של סיקסו לכיוון היסטורי ופוליטי החל מ-1980.

ז'אק דרידה

סיקסו נחשבת דקונסטרוקטיבית ומושפעת בכתיבתה מז'אק דרידה, אבי שיטת הדקונסטרוקציה. הטענה המרכזית של התאוריה היא שאין משמעות אחת לטקסט, אלא המשמעות תלויה בדרך הקריאה והשימוש שעושה הקורא בטקסט. דרידה היה אף הוא יהודי יליד אלג'יר שחי בצרפת. דרידה וסיקסו היו קולגות וחברים שחלקו זהות משותפת כ"לא שייכים", בעקבות היותם יהודים אלג'יריים בצרפת שמצאו מכנה משותף אינטלקטואלי ואידאולוגי. בהמשך דרכם, כאמור, אף חברו לכתיבת ספר משותף.

צחוקה של המדוזה – Le Rire de la Méduse

חיבור זה ראה אור ב-1975 בצרפת ותורגם לאנגלית ב-1976. סיקסו קוראת בו תיגר על יסודות הפטריארכיה, אשר דיכאה נשים לאורך ההיסטוריה. סיקסו מביעה בו את מחאתה כלפי השפה, אשר כלאה נשים בגופן ולא אפשרה להן לבטא את עצמן. היא קוראת בו ליצור כתיבה נשית מתוך מטרה ליצור ייצוגים של נשים.

סיקסו מזמינה נשים להגדיר את עצמן על ידי הכתיבה ועל ידי הסיפור האישי שלהן. "על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית"^[2]. סיקסו מציגה אפשרות חדשה לשפה נשית כאשר הטקסט "צחוקה של המדוזה", מהווה דוגמה לכתיבה שכזו: מדובר בטקסט פיוטי, אינטימי שאינו ליניארי. זהו טקסט המכיל סתירות פנימיות: מצד אחד סיקסו מייצרת שיח חדש דרך כתיבה נשית, מצד שני היא מסרבת לקבל את ההגדרות הביולוגיות למיניות.

חיבור זה הכניס לשיח את הביטוי: "דיו לבנה"; "האישה אף פעם אינה רחוקה מה'אם' (כלומר זו שמתקיימת מחוץ לתפקיד, ה"אם" כמו לא שם, כמו המקור של הטוב). תמיד יהיה בתוכה לפחות קצת מחלב האם הטוב. היא כותבת בדיו לבנה".(שם, עמ' 140). בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב"דיו לבנה" יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי.

פרסומיה שתורגמו לעברית

מחזה: האינדיאדה או הודו של חלומותיהם, 1988.
ספר: זה עתה נולדה, 2005.

מאמרים:

המחבר לאמיתו של דבר, 2002.
אלבומים ותמונות, 2005.
צחוקה של המדוזה, 2006.

לקריאה נוספת

סיקסו, הלן האינדיאדה או הודו של חלומותיהם, 1998
סיקסו הלן וקלמנט קתרין, זה עתה נולדה, תל אביב, רסלינג, 2006
סיקסו, הלן צחוקה של המדוזה, מתוך הספר "ללמוד פמיניזם: מקראה", תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
אלבומים ואגדות, תרגום רועי גרינוולד, המדרשה (כתב עת), גיליון 8 אוטו/ביוגרפיה 2005.
המחבר לאמיתו של דבר,תרגום נורית פלד-אלחנן, המעורר כתב עת לספרות ואמנות, גיליון מס' 15, קיץ 2002.
ללמוד פמיניזם: מקראה,האגודה הישראלית ללמודים פמיניסטים ולחקר המגדר, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
לובין, אורלי איך בכל זאת נשים מצליחות לכתוב: על כתיבת נשים וגם על קריאה, מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007.