הלל מרקמן נולד בחיפה בשנת 1930, למשפחה יהודית ממוצא רוסי[1]. למד בבסמ"ת, ונחשב לספורטאי מצטיין[2]. בהמשך שירת בחיל הים, ושם פיתח תשוקה לבלט בניגוד לרצונו של אביו, שקיווה כי הלל יסיים את לימודי ההנדסה בטכניון, בהם החל באותו זמן[3]. במהלך שירותו בצה"ל החל לקחת שיעורי בלט בסטודיו של המורה החיפאית ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ושם פגש את אשתו לעתיד ברטה ימפולסקי בת ה-16[4]. בהמשך לקח שיעורים אצל מיה ארבטובה[5] והתחתן עם יפולסקי בשנת 1952[6]. לאחר נישואיהם יצאו השניים להשתלם באנגליה[7]. מרקמן למד בבית הספר למחול של מארי ראמבר[1], ועבד יחד עם אשתו בעבודות מזדמנות שונות[8]. במהלך שהותו פנה לעורך דין מקומי על מנת שזה ייסייע לו בקבלת אזרחות בריטית. ברם, בקשתו נדחתה על הסף ומרקמן קיבל צו גירוש מהמדינה[9]. על כן, עבר מרקמן לגור עם קרוביו בהמבורג, ובהמשך רקד בבלט הלאומי ההולנדי[10]. לאחר מכן רקד כסולן בבלט אנטוורפן בבלגיה[11] ובסוף שנות ה-50 עבר יחד עם אשתו לשווייץ[12]. שם, רקדו השניים בברן[13] וייצגו את בלט ציריך בפסטיבל אתונה[9]. כמו כן רקדו ימפולסקי ומרקמן בבלט פוקין בפריז[6], ובבלט רוּס בניו יורק[14].
בשנת 1965, לאחר 11 שנים מחוץ לישראל, חזרו מרקמן וימפולסקי לישראל והצטרפו כסולנים ללהקת הבלט של האופרה הישראלית[15]. שם, הופיע מרקמן בעיבוד לבלט "הסיליפידות" של מיכאיל פוקין[16]. שיתוף הפעולה עם האופרה נמשך שנתיים בלבד. אחריהן, הקימו השניים אנסמבל בלט קלאסי בחולון יחד עם חמישה רקדנים שפרשו אף הם מלהקת האופרה[7][3]. ב-25 בינואר1967 הם קיימו את הופעתם הראשונה, באולם "רינה" בעיר[1][17]. הלהקה סבלה ממחסור במימון שגרם לתאורה ותפאורה באיכות ירודה[18], וימפולסקי ומרקמן התפרנסו בעיקר מהוראה[7]. אף על פי כן הצליח מרקמן לארגן מספר הופעות[3], ובשלהי שנות ה-60 הלהקה קיימה מספר הופעות תחת השם "הבלט הקלאסי", כאשר ימפולסקי ומרקמן מופקדים על הניהול האמנותי[19]. כמו כן הופיעה הלהקה בבולטימור[20] וקטעים ממופעיה שודרו בטלוויזיה הישראלית[21]. בשנת 1970 רכשו ימפולסקי ומרקמן מרתף בצפון תל אביב, במקום שהפך לימים לכיכר המדינה והקימו שם את המרכז לבלט קלאסי, בית הספר הראשי של הבלט הישראלי[1] שהיווה מקור המימון העיקרי של הלהקה[7]. בית הספר קם בשנת 1972, לאחר שהלהקה קיבלה העלאה בכספי הסיוע ממשרד החינוך[22]. סיוע נוסף גויס באותה עת מקרן אמריקה ישראל[23]. בשנות השבעים החלה הלהקה לשתף פעולה עם הכוראוגרף ג'ין היל סאגן[7] והרקדנית ז'נין שארה[24].
כאשר מצבה הכספי של הלהקה השתפר, מרקמן רכש ציוד תאורה מתקדם עבור הלהקה ושכר צוות טכני. הייתה לו הערכה רבה לרמה טכנית, וכאשר הופיעו בהיכל התרבות, המנהל הטכני הצליח להפוך אולם קונצרטים זה ל"קופסה שחורה"[דרושה הבהרה] כלומר במה עם מסגרת שחורה כולל מסכים ותקרה, בדומה לכל בית אופרה באירופה. לשם כך היה צורך לבטל כמה שורות של קהל ולמרות ההפסד הכספי הכרוך בכך מרקמן הסכים מיד.[25]
באותו זמן פרש מרקמן מריקוד פעיל והחל לשמש בתפקידי מנהל בלבד[7]. עם זאת הפרישה הייתה הדרגתית, כאשר בשנת 1976 השתתף מרקמן בביצוע הבלט "המדנדרין המופלא" מאת בלה ברטוק[26]. בשנת 1977 יצא הבלט לסבב הופעות בארצות הברית שגרר אחריו סבב נוסף ב-1981, בו נכללו גם מדינות שונות בדרום אמריקה[27]. בשנת 1985 יצרה הלהקה ביצוע בימתי מלא, ראשוני לאותה תקופה, ל"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי, וכן את "סינדרלה" לסרגיי פרוקופייב[5][28][29]. בשנת 1987 עלתה הפקה של 'היפהפייה הנמה'[30]. בשנת 1990 ארגן מרקמן את הופעתה בישראל של להקת 'מוסקבה סיטי בלט', בהשתתפות הרקדנית נדייז'דה פאבלובה(אנ')[31]. בשנות ה-90 קיבל הבלט הישראלי מענק חד-פעמי משרת התרבות, שולמית אלוני, ויצא להופעות בהונגריה[32], בפסטיבל האמנויות במלטה[33] ובסין[34]. בראשית המאה ה-21 הבלט הישראלי העלה הפקה של הבלט "אונייגין" לג'ון קרנקו[35]. באותו עשור יזם מרקמן את העברת הבלט למשכנו הנוכחי ברחוב הר נבו 4 בתל אביב[36]. בשנת 2010 החל הבלט הישראלי בתוכנית הבראה, בעקבות דיווחים לפיהם גירעון הלהקה עומד על 6.4 מיליון ש"ח; בעקבות תוכנית זו פוטר מרקמן ממשרת המנכ"ל, ועבר לכהן כנשיא כבוד של הלהקה, כאשר במקומו מונתה כמנכ"לית סגניתו של מרקמן, לאה לביא[37]. ימפולסקי פוטרה שנה לאחר מכן[38]. בעקבות הפיטורים תבעו בני הזוג את הלהקה, בטענה כי השניים העבירו מכספם האישי כ-2.4 מיליון ש"ח לצורכי הלהקה, כאשר זו התחייבה להחזיר את הסכום במקרה של פרישה. בשנת 2018 פוצו השניים בסכום 1.8 מיליון ש"ח[39].
