ג'ון דל ופארלי גריינג'ר (הסטודנטים, מאחור) וג'יימס סטיוארט (בחזית, הפרופסור)
החבל (באנגלית: Rope) הוא סרט קולנוע של אלפרד היצ'קוק משנת 1948 לפי מחזה מאת פטריק המילטון, סופר ומחזאי שחשיבותו נתגלתה לאחר מותו. זהו סרטו הראשון בצבע של היצ'קוק. הסרט ייחודי בכך שהאירועים המצולמים בו מוצגים ב"זמן אמת", כלומר זמן ההתרחשות חופף בדיוק את זמן הצפייה. הצילום נערך כך שכביכול בוצע ב"שוט" אחד, למרות שמבחינה טכנית בוצע הצילום בעשרה שוטים בני כ-5 עד 10 דקות כל אחד כי לא היה אפשרי אז לצלם שוט ארוך יותר. המחזה המקורי הושפע מסיפור אמיתי, רצח בובי פרנקס על ידי ליאופולד ולוב, שאירע באוניברסיטת שיקגו ב-1924.
עלילת הסרט
בראשית הסרט, המתרחש כולו בשעת דמדומים וערב, רוצחים שני סטודנטים, ברנדון שו (בגילומו של ג'ון דל) ופיליפ מורגן (פארלי גריינג'ר) את חברם דייוויד קנטלי, ללא כל סיבה או מניע באמצעות חניקה בחבל. את גופת הנרצח מטמינים השניים בתיבת עץ ישנה. הרצח מבוצע כתרגיל ב"אמנות הרצח", ניסיון לביצוע פשע מושלם ו"טהור", אותו יכול לבצע רק מי שהוא "על-אדם" (גרמנית: Übermensch), מונח אותו טבע פרידריך ניטשה ושאליו נחשפו השניים במסגרת לימודיהם אצל מורם הנערץ, רופרט קאדל (ג'יימס סטיוארט).
בהמשך נערכת בדירה ארוחת ערב בה נוכחים אביו של דייוויד ודודתו, חברו הטוב, ארוסתו והפרופסור קאדל. בתור שעשוע מניחים פיליפ וברנדון כיבוד לאורחים על גבי אותה תיבת עץ בה טמונה גופתו של דייוויד. בשיחה נדונה התאוריה הפילוסופית בדבר חוסר השוויון הטבעי בין בני אדם וזכויות היתר שישנן לאנשים עליונים. עם הזמן מתחילה השיחה לסבוב סביב היעדרותו המתמיהה של דייוויד. האורחים תוהים להיכן יכול היה להיעלם, עובדה שגורמת לפיליפ לגלות חוסר שקט, עצבנות ושתיית יתר של אלכוהול, בניגוד לברנדון שמנסה לשמור על קור רוח גם בפני רמיזות שיכולות להתפרש כדו-משמעיות ומרמזות על רצח.
המסיבה נקטעת כאשר אמו של דייוויד מתקשרת בטלפון ומבקשת מאביו וארוסתו שיחזרו לביתם כדי להתחיל ולהתחקות אחר עקבותיו של דייוויד. בצאתו של פרופסור קאדל מוגש לו בטעות כובעו של דייוויד, בתוכו רקומות ראשי התיבות של שמו DK. הפרופסור מתחיל לחשוד, אך אינו מגלה דבר ועוזב את הדירה. כעבור זמן קצר הוא חוזר לדירה בתואנת שוא ומתעמת עם שני תלמידיו לשעבר. הוא מגלה את גופתו של דייוויד, נחרד מן המעשה ובפרט מאופן פרשנותם של תלמידיו את התורה שלימד אותם. פיליפ מאיים על פרופסור קאדל עם האקדח שברנדון הסתיר בכיסו. לאחר מאבק פרופסור קאדל מצליח להוציא מידיו של פיליפ את האקדח ויורה מן החלון אל תוך הלילה על מנת להזעיק את המשטרה.
ההפקה
הסרט מהווה את אחד מנסיונותיו הנועזים של היצ'קוק, ורוג'ר אברט הגדיר אותו כ"אחד הניסיונות המרתקים שנעשו מעולם על ידי במאי גדול בסרט מסחרי"[1]. הסרט שובר מוסכמות רבות בנוגע ל"אורך שוט נסבל", ומיקום כל הסרט בתוך דירה אחת גורם לקהל לחוש בקלאוסטרופוביה ובקוצר נשימה. למעשה, על סט הצילומים, היו קירות הדירה ניתנים להזזה ופועלי במה הזיזו את הקירות והרהיטים כל הזמן על מנת לאפשר את תנועת המצלמה.
מסך מדומה נשקף מבעד לחלונות הדירה והציג את קו הרקיע של ניו יורק ובו האמפייר סטייט בילדינג ובניין קרייזלר, שלאורך הסרט (שעלילתו מתרחשת משעה 19:30 עד 21:50) מוארים באור השקיעה ונדלקים בהם האורות, באמצעות 8,000 נורות זעירות ו-200 שלטי ניאון.
הצילום נערך במספר מקטעי צילום, כיוון שאורך הסרט במצלמה באותה עת לא אפשר טכנית צילום ארוך בשוט יחיד. לפיכך, נערכו החלפות סרט במצלמה באופן שלא יפריע לזרימה הטבעית של העלילה. למשל, המצלמה מתקרבת לגבה של אחת הדמויות או לחפץ מסוים שממלא את כל שדה הראייה, ולאחר החלפת הסרט המצלמה נעה מגב הדמות או החפץ חזרה אל צילום החדר. בנוסף ישנו קיטוע יחיד לצורך החלפת הגלגל במקרנתבית הקולנוע.
שיטת הצילום התובענית, שלא אפשרה עצירת מצלמה בשל שגיאת שחקן, חייבה מן השחקנים יכולות משחק מדויק לאורך זמן, כמו של שחקני תיאטרון[2].
הומוסקסואליות
הסרט מבוסס במפורש על סיפורם של ליאופולד ולוב, שהיו הומוסקסואלים. על אף שהסרט הופק בתקופה שמרנית בה שלט בהוליוודקוד הייז, המחמיר בביטויים מיניים בכלל והומוסקסואלים בפרט, שזור הסרט ברמזים לכך ששני גיבוריו, ואולי גם הפרופסור, הם הומוסקסואלים ולכל המשתתפים היה ברור שמדובר בסרט שאחד מהנושאים בו הוא "זה" ("it") כלומר ההומוסקסואליות הגלויה שביחסים בין פיליפ וברנדון[2]. השחקן ג'ון דל היה הומוסקסואל[3] ופארלי גריינג'ר היה ביסקסואל (אהובו של המחזאי/תסריטאי לורנטס)[4]. שחקנים כמו מונטגומרי קליפט וקרי גרנט דחו את השתתפותם בסרט מפחד שמא תיתפס כ"יציאה מהארון".
התייחסויות פילוסופיות
הצילום בסרט והקשר שלו עם העלילה זכו למחקר ולניתוח מפורטים, בין היתר בספר "Rope: Three Hypotheses" מאת Peter Wollen, בספר "טריפו/היצ'קוק" ובסרט "Rope Unleashed", המצורף לגרסת ה-DVD של הסרט. לפי עיונים אלה, הצילום והעריכה והסט המצומצם שאין יציאה ממנו "לשאוף אוויר" משמשים את היצ'קוק ככלים לשליטה פסיכולוגית על קהל הצופים וגורמים לתחושת מתח בלתי נסבלת כמעט, כמו חבל הנמתח עד להתפקע. זאת בניגוד לתפיסה שרווחה בקרב מבקרי קולנוע בני הזמן שראו את העלילה רק כתואנה עליה ביקש היצ'קוק לתלות הצגת פעלולי עריכה, חדשנות סגנונית של צילום בתוך סט מצומצם ויכולת טכנית גרידא[5][6]. לפי פרשנות נוספת, אנו, הצופים (באמצעות תנועת המצלמה), נוכחים בחדר כמו דמות נוספת, דוממת ומאשימה, כמו רוח רפאים, כמו רוחו של דייוויד[2].
ברובד הגלוי ביותר, מתמודד הסרט עם הפילוסופיה של ניטשה ו"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי בקשר לחוסר המוסריות שב"על-אדם", הסבור שהוא יכול לרצוח סתם כך. סלבוי ז'יז'ק[7] מציג את התמה העיקרית של הסרט, החבל, כמקשר בין מילים למעשים. הוא מתריע מפני ההיקסמות למילים ורעיונות הירואיים ואידאולוגיות גדולות (אותן מייצג הפרופסור), המזכירות את האידאולוגיה הנאצית. לפי פרשנות זו, הפרופסור נאלץ להתמודד עם ההשלכות של הטפותיו, אך כאשר המסר שלו חוזר אליו מן ה"אחר" הוא מזדעזע. ז'יז'ק, בעקבות לאקאן, מגדיר את הפרופסור כגיבור חלול, כיוון שאינו מקבל את תוצאות מעשיו ונסוג מפניהן בבהלה.
