הבחירות הכלליות ביוון נערכו ב-20 בספטמבר2015 ובמהלכן נבחרו כל 300 חברי הפרלמנט של יוון בהתאם לחוקה. הבחירות הוקדמו עקב מחלוקות פנימיות במפלגת השלטון סיריזה על רקע הסכם החילוץ שהוצע ליוון שסבלה ממשבר חוב. אלו היו הבחירות הכלליות השניות ביוון שהתקיימו בשנת 2015. "מפלגת השמאל הרדיקלי" (סיריזה), מפלגת שלטון, ניצחה שנית בבחירות וזכתה ב-145 מנדטים מתוך 300. מפלגת הדמוקרטיה החדשה של ראש הממשלה אנטוניס סמאראס ספגה שוב מפלה כשאיבדה 53 מנדטים וזכתה ב-75 מנדטים בלבד - התוצאה הגרועה שלה אי-פעם מבחינת מספר המנדטים שאיבדה. מפלגת הימין הקיצוני השחר הזהוב הייתה למפלגה השלישית בגודלה עם 18 מושבים. ב-21 בספטמבר, יום אחרי הבחירות, הושבע יו"ר מפלגת סיריזה אלכסיס ציפראס לראשות הממשלה שאליה חברה גם מפלגת הימין היוונים העצמאים.
כתוצאה ממשאל העם, תנאי החילוץ נדחו ברוב של למעלה מ-61% מול 39%, כאשר הצבעת ה"לא" זכתה בכל אזורי יוון. תוצאות משאל העם גם אילצו את התפטרותו המיידית של מנהיג הדמוקרטיה החדשה אנטוניס סמאראס כנשיא המפלגה בגלל התוצאה השלילית הנתפסת של בחירת "כן", אליה התחייבו המפלגה וסמאראס.[2] אף על פי שזכה במשאל העם, שר האוצר יאניס ורופקיס[3] התפטר גם הוא והוחלף ב-6 ביולי על ידי אוקלידס טסקאלוטוס.
כמה ימים לאחר מכן, ממשלת יוון והמלווים הגיעו להסכמה על הסכם חילוץ חדש.[4] היו שתיארו את ההסכם של הממשלה היוונית וכניצחון ללחצים שהפעילו מדינות אירופה בראשות גרמניה.[5] אישור התוכנית היה תלוי בהצלחה של ציפראס להשיג רוב בפרלמנט. הוא הצליח בכך, על אף המרד של האגף השמאלי הרדיקאלי יותר במפלגתו, בתמיכת האופוזיציה. 32 מתוך 149 חברי הפרלמנט של מפלגת סיריזה הצביעו נגד ההסכם שממשלת ציפראס אישרה.[6]
אף על פי שציפראס העביר את הסכם החילוץ דרך הפרלמנט ולא עמד בפני הצעת אי-אמון, העובדה ש-43 מתוך 149 חברי הפרלמנט של סיריזה התנגדו לחילוץ או נמנעו[7] פירושה שהוא למעשה איבד את הרוב הפרלמנטרי שלו. לפיכך, ב-20 באוגוסט, לאחר ההחזר הראשון של הנתח הראשוני של הסכם החילוץ, ציפראס הגיש את התפטרות ממשלתו לפרוקופיס פבלופולוס, נשיא יוון. ציפראס ביקש מפבלופולוס את תאריך הבחירות המוקדם ביותר האפשרי (20 בספטמבר), וטען בפומבי כי "הפרלמנט הנוכחי אינו יכול להציע ממשלת רוב או ממשלת אחדות לאומית". בנאום ששודר לעם היווני, ציפראס הכיר בכך שלא השיג את ההסכם לו ציפה לפני הבחירות בינואר. לאחר התפטרותו של ציפראס, החוקה חייבה את פבלופולוס לבקש מהמפלגה השנייה והשלישית בגודלה בפרלמנט להרכיב ממשלה.[8][9] לאחר שהן כשלו בניסיון להקים ממשלה, הוחלט על מועד הבחירות. ואסיליקי תאנו-כריסטופילו, נשיאת בית המשפט העליון ביוון, מונתה לראש ממשלת מעבר על פי סעיף 37 של חוקת יוון.
מערכת הבחירות
כל הבוחרים נדרשים להצביע, כאשר הרישום הוא אוטומטי וההצבעה היא חובה. עם זאת, אף אחד מהעונשים או הסנקציות הקיימים מבחינה משפטית מעולם לא הופעל.[10]
250 מנדטים מחולקים על בסיס ייצוג יחסי, כאשר אחוז החסימה הוא 3%. קולות ריקים ופסולים, כמו גם קולות שהתקבלו למפלגות שלא עבור את אחוז החסימה, אינם נספרים בעת הקצאת מושבים. 50 מנדטים נוספים מוענקים כבונוס למפלגה שזוכה במספר הקולות הרב ביותר, כאשר קואליציות בעניין זה אינן נספרות כמפלגה כוללת אלא קולותיהן נספרים בנפרד עבור כל מפלגה בקואליציה, על פי חוק הבחירות. רוב פרלמנטרי מושג על ידי מפלגה או קואליציה של מפלגות השולטות על לפחות חצי פלוס אחד (151 מתוך 300) מסך המושבים.
תוצאות
התוצאות לפי מחוז
מפלגת השלטון סיריזה זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר אך לא השיגה מרוב מוחלט. מפלגת דמוקרטיה חדשה קיבלה את נתח הקולות השני בגודלו, בעוד מפלגת הימין הקיצוני שחר הזהב היה שלישי די רחוק. האחדות העממית, המפלגה שהוקמה על ידי 26 חברי פרלמנט שערקו מסיריזה במחאה על אישור הסכם החילוץ, לא הצליחה להגיע לרף 3%, ולכן לא קיבלה מנדט.
הקמת הממשלה
יממה אחרי הבחירות, הוקמה מחדש קואליציה של סיריזה עם המפלגה השמרנית "היוונים העצמאים". סיריזה זכתה ב-145 מושבים, שני מנדטים פחות ממה שהיה דרוש לה כדי להקים ממשלה לבדה ויחד עם "היוונים העצמאים" נשענה הממשלה על 155 מושבים. הניצחון בחירות שנתפס כאישור של העם להמשך תוכנית החילוץ וצעדי הצנע.[11][12]
