מבחינה חיצונית מאופיינת הדנאית המלכותית בכנפיה הססגוניות. רוב שטחן של הכנפיים כתום ולאורכן מעין "עורקים" שחורים; גם שולי הכנפיים שחורים והם משובצים בנקודות לבנות. מוטת הכנפיים של פרט בוגר נעה בין 8.5 ל-12.5 סנטימטרים. לנקבות "עורקים" כהים יותר על גבי הכנפיים, ואילו לזכרים מעין כתם במרכזן של הכנפיים האחוריות, ממנו הם משחררים פרומונים.
צבעיה העזים של הדנאית המלכותית הם צבעי אזהרה: כיוון שהדנאית ניזונה בין השאר מצמחים רעילים ממשפחת האסקלפיים, מצטברים רעלים בגופה והללו יכולים לפגוע בטורפים שינסו לפגוע בה. מדי שנה נודדת הדנאית מרחק עצום של יותר מ-4,500 קילומטרים, מאזורים קרים באמריקה הצפונית - קנדה, צפון ארצות הברית ואלסקה, ועד לאזורים חמים וגבוהים במקסיקו. כל פרפר לוקח חלק בנדידה זו פעם אחת בחייו בלבד, ומת במהלכה או, לעיתים רחוקות, בסיומה.
נדידה
הדנאיות המלכותיות ידועות בעיקר בשל מסע הנדידה החד-שנתי הארוך, שבו הן עוברות קרוב ל-4,500 קילומטרים. בקיץ חיות אוכלוסיות של דנאיות בצפון אמריקה הצפונית, בעיקר באזור קנדה ואלסקה. לקראת הסתיו מתקבצות קבוצות גדולות של דנאיות ומתחילות לנדוד דרומה, לאזורים חמים יותר בגלל מזג האוויר הקר השורר באזורים אלו בחורף. במהלך הנדידה מטילות הנקבות את הביצים, ובכך מבטיחות את קיום דור הפרפרים הבא, שינדוד אף הוא. אוכלוסיות הפרפרים שמוצאן ממזרח להרי הרוקי נכנסות לתרדמת חורף באזור הכפר אנגנגאו שבמדינתמיצ'ואקאן שבמקסיקו, ואילו האוכלוסיות המערביות נכנסות לתרדמת חורף בקליפורניה שבארצות הברית (בעיקר באזור סנטה קרוז). לאחר תרדמת החורף, הפרפרים מתפזרים ונודדים חזרה צפונה.
הנדידה מתבצעת במהלך רוב ימי חייהן של הדנאיות המלכותיות, שאורכם פחות מחודשיים בקרב הפרפרים שנולדו בתחילת הקיץ, ועד שבעה חודשים בקרב פרפרים שנולדו בשגר האחרון של הקיץ. בשל אורך חייהם הקצר, לא יכולים רוב הפרפרים להשלים לחלוטין את הנדידה, האורכת כ-5 או 6 שבועות לכל צד, ולחזור חזרה לצפון. מכיוון שכך, מסע הנדידה מתבצע למעשה על ידי שלושה עד חמישה דורות של פרפרים, והפרפר שחוזר לצפון אמריקה הצפונית הוא דור שלישי או חמישי לפרפר שיצא מצפון אמריקה לדרום זמן מה לפני כן. במהלך הנדידה מעופפים הפרפרים בגובה של עד שלושה קילומטרים לערך, והם מתקדמים בקצב של כ-70–90 קילומטרים ליום.
החוקרים עדיין אינם יודעים בוודאות כיצד מגיעים כל שנה ושנה הפרפרים לאתרי הרבייה שלהם בתום הנדידה, אף על פי שמעולם לא ביקרו בהם לפני כן ואף על פי שאין פרפרים שעברו את המסע הקודם והם עדיין בין החיים, כך ששאר הפרפרים יוכלו לעקוב אחריהם; ההשערה המקובלת היא שדפוסי הנדידה הם תורשתיים וטבועים בחומר הגנטי של כל פרפר ופרפר, וכי הם מנווטים על ידי שילוב בין שעונם הביולוגי לבין מיקום השמש בשמים בהתאם לשעות היום[2]. מחקר מ-2009 מצא כי הניווט נעשה בעזרת שעון ביולוגי הנמצא במחושי הפרפר[3].
הדנאיות המלכותיות הן מהחרקים המעטים החוצים בנדידתם חלק מהאוקיינוס האטלנטי ומעופפים מעל שטח גדול ממנו משך זמן רב. קבוצות קטנות של דנאיות מלכותיות מגיעות לעיתים עד אזור דרום-מערב האיים הבריטיים בשנים שבהן תנאי הרוח מביאים לכך. דנאיות מלכותיות יכולת להגיע גם לניו זילנד ולאוסטרליה במהלך הקיץ, וזאת לאחר שהן חוצות את האוקיינוס השקט, אך הן אינן מצויות באזור במשך שאר השנה. דנאיות מלכותיות מסוגלות לחיות בגנים מעשי ידי אדם כשהן ניזונות מצוף הפרחים המקומיים.
רבייה ומחזור חיים
דנאיות מלכותיות במהלך הזדווגות
עונת הרבייה של הדנאיות המלכותיות שנדדו מהצפון דרומה מתרחשת באביב, מיד לאחר תרדמת החורף. טקס החיזור פשוט למדי ותלוי בהפרשת פרומונים פחות מאצל מינים אחרים בסוג דנאית. החיזור מורכב משני שלבים עיקריים: השלב האווירי והשלב הקרקעי. במהלך השלב האווירי, הזכר מתעופף בקרבת הנקבה, רודף אחריה ומתנגש בה. ההזדווגות מתבצעת במהלך השלב הקרקעי (על הקרקע או צמח) ובמהלכה הזכר מעביר זרע לנקבה.
הנקבות מטילות את ביציהן על צמח האסקלפיאס (Asclepias). זמן מה לאחר בקיעת הביצים, לאחר שהזחל אכל והתחזק, הוא מתגלם ונשאר במצב גולם בין 9 ל-15 ימים, שלאחריהם הוא נעשה לפרפר בוגר בעל יכולת תעופה ובמהרה יעבור אף הוא את מסלול הנדידה השנתי. על מספר איים מרוחקים, הדנאית המלכותית כלל אינה נודדת אלא נשארת באזור בקיעתה.
הדנאית המלכותית היא בעלת גלגול מלא, ואלו שלבי חייה העיקריים:
זחל: לאחר בקיעת הביצה, הזחל ניזון מקליפת ביצתו שלו ולאחר מכן מעלי צמח האסקלפיאס שעליו הוא חי. במהלך שלב זה, הזחל צובר בגופו כמות רבה של שומנים וחומרים מזינים אחרים כדי שיוכל לשרוד בשלב הגולם שבו אינו אוכל. צבעיו של הזחל הם צהוב, שחור ולבן; אלו צבעי אזהרה שמטרתם למנוע מטורפים לפגוע בזחל.
גולם: לקראת סוף שלב הזחל, הוא עוטף עצמו במעין חוטים דקיקים, ובכך מתחיל תהליך ההתגלמות. לאחר זמן מה, מעטה זה נופל והזחל נשאר בתוך שלד חיצוני שצבעו ירוק (ראו בתמונה למטה). הגולם דבוק בחוזקה לעלי הצמח, ובמשך 9 עד 15 הימים הבאים מתרחשים בגופו תהליכים הורמונליים ופיזיים ההופכים אותו לפרפר בוגר.
בוגר: מן הגולם יוצא פרפר בוגר המסוגל לעוף. הבוגר ניזון ממגוון רב של צמחים (בעיקר ממשפחת האסקלפיים).
ביצי הדנאית המלכותית על גבי צמח האקסלפיאוס
זחל הדנאית המלכותית
גולם הדנאית המלכותית
טקסונומיה ואבולוציה
דנאית מלכותית יונקת צוף מפרח
הדנאית המלכותית קרובה מאוד לשני מינים אחרים של פרפרים. הראשונה מביניהם היא הדנאית הג'מייקנית (Danaus cleophile), הנפוצה בג'מייקה ובאספניולה, והשנייה היא הדנאית הדרומית (Danaus erippus). הדנאית הדרומית קרובה עד מאוד מבחינה התנהגותית וחיצונית לדנאית המלכותית, וכמעט לא ניתן להבדיל בין פרט בוגר שלה לדנאית מלכותית רגילה (אם כי הגולם מעט שונה). דנאית זו נפוצה באזור דרום נהר האמזונאס. לעיתים היא מסווגת כתת-מין של הדנאית המלכותית, אף על פי שבדיקות גנטיות מוכיחות כי מדובר במין נפרד.
מכל מקום, גם אם מדובר במין נפרד, הדנאית הדרומית נפרדה והתפתחה מהדנאית המלכותית לפני זמן לא רב מאוד (במונחים אבולוציוניים). אבותיה של הדנאית הדרומית נפרדו מהדנאית לקראת סוף עידן הפליוקן.
פרפר צפון אמריקאי נוסף, Limenitis archippus) Viceroy butterfly בשמו המדעי), דומה מאוד מבחינה חיצונית לדנאית המלכותית, על אף שמבחינה טקסונומית אין כל קשר ביניהם. בעבר חשבו ש-Viceroy butterfly אינו רעיל והוא מחקה את הדנאית המלכותית הרעילה (חקיינות בטסיאנית). כיום ידוע ששני הפרפרים רעילים[4] וששניהם פיתחו סימני אזהרה דומים במהלך האבולוציה באמצעות מנגנון של חקיינות מילריינית.
הדנאית המלכותית תוארה לראשונה בצורה מדעית על ידי קארולוס ליניאוס בשנת 1758, והוא שהעניק לה את שמה המדעי.
איומים וטורפים
דנאית מלכותית פורשת את כנפיה
הטורפים הפוטנציאלים העיקריים של הדנאית הם מיני עופות שונים. עם זאת, לדנאית הגנות טובות למדי נגד הסכנות מצד העופות: מלבד טעמה הדוחה, גופה מכיל רעל שנצבר עוד בהיותה זחל מאכילת עלי האסקלפיאס הרעילים המשמשים לה כמזון. בנוסף, צבעי הכנפיים שלה - כתום, שחור ולבן - הם צבעי אזהרה שמטרתם להרתיע טורפים מלתקוף אותה.
כאמור, היו מינים כגון ה-Limenitis archippus שניצלו את הרעילות של הדנאית ופיתחו אף הם מראה חיצוני דומה לשלה כדי שהטורפים יטעו לחשוב שמדובר בדנאית ולא יתקפו אותם, תופעה המכונה חיקוי מילריאני.
במשך עשרות השנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בגודל האוכלוסייה של הדנאית המלכותית. הסיבה המדויקת לירידה זו אינה ברורה, אך ההשערות הרווחות מציינות כסיבה וירוס שפגע באוכלוסיות גדולות, בצורת, כריתת יערות בלתי חוקית, בירוא שטחים גדולים שאליהם נדדו בעבר הפרפרים, ירידה טבעית באוכלוסייה, או שילוב של כמה מהסיבות הללו. בנוסף, הדנאית המלכותית רגישה ביותר לשינויי מזג אוויר, ובשנת 2002 מתו בין 220 ל-270 מיליון פרטים במקסיקו (כ-75% מכלל האוכלוסייה במקסיקו) כתוצאה מחורף קשה במיוחד. נעשים מאמצים להפוך את המין למוגן ולמנוע את הריסת שטחי המחיה שלו, כך למשל בשנת 2000 הוכרז האזור במקסיקו בו חורפות הדנאיות כשמורה ביוספרית בשם השמורה הביוספרית של הדנאית המלכותית, וב-2008 הוכרזה השמורה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מכל מקום הדנאית המלכותית אינה נתונה בסכנת הכחדה, ואוכלוסייתה עומדת על עשרות עד מאות מיליוני פרטים.
