דינה דרייפוס הגיעה עם משפחתה לפריז בגיל 13 והחלה שם את לימודי התיכון. ב-1929 התקבלה ללמודי פילוסופיה בסורבון ולמדה גם אנתרופולוגיה. בשנת 1932 דרייפוס נישאה לקולגה שלה קלוד לוי-שטראוס וסיימה את לימודי הפילוסופיה ב-1934. ב-1935 היא יצאה עם קבוצת חוקרים צרפתית ללמד באוניברסיטת סאו פאולו, שזה עתה נוסדה, במסגרת פעילות של משרד החוץ הצרפתי לקידום השפה והתרבות הצרפתית. היא לימדה קורס מעשי באתנולוגיה שמשך קהל גדול של משכילים דוברי צרפתית.
מחקר תרבותי בדרום אמריקה
בין השנים 38–1936 היא ביצעה עבודת שדה יחד עם לוי-שטראוס ולואיז דה קסטרו פאריה, אנתרופולוג ברזילאי, במאטו גרוסו וברונדוניה שביערות הגשם של האמזונס. הם למדו את התרבויות של שבטי ילידים בברזיל - Guaycuru ו-Bororo. במהלך עבודת השדה האחרונה והארוכה ביותר בשבט הילידים Nambikwara, דרייפוס נדבקה בזיהום בעין והיא נאלצה לחזור סאו פאולו ומשם לפריז.
חפצים שנאספו במהלך עבודת השדה במאטו גרוסו משבט Bororo, הוצגו בפריז במוזיאון האדם במהלך 1937, כותרת התערוכה הייתה: האינדיאנים של מאטו-גרוסו (מסעם של קלוד ודינה לוי-שטראוס). התערוכה הייתה ההכרה המדעית כמעט היחידה של דרייפוס לתרומתה למחקר עד שנות האלפיים.
הזוג נפרד ב-1939, והתגרש לכל המאוחר ב-1945, אז קלוד לוי-שטראוס נישא בשנית. היא חזרה לשם נעוריה, דרייפוס. לאחר פרידתם, דרייפוס לא פרסמה מחקרים נוספים באתנולוגיה ותרומתה למחקרים שערכה יחד עם לוי-שטראוס, לא הוכרה והיא נשכחה. קלוד לוי-שטראוס עצמו הפך לאנתרופולוג מוביל ,[1] הזכיר את דרייפוס רק פעם אחת בספרו "במחוזות טרופיים נוגים" (Tristes Tropiques, 1955) - בציינו שהיא נפרדה מהמשלחת בגלל דלקת בעין. באלבום התמונות, Saudades Do Brasil: A Photographic Memoir, שלוי-שטראוס הוציא ב-1994, הוא לא כלל תמונות שלה. רק ב-2001 התפרסמם תיעוד מצולם שלה כחוקרת במסעות אלו.
השפעתה על מערכת החינוך בצרפת
אחרי מלחמת העולם השנייה, דרייפוס חזרה ללמד פילוסופיה בוורסאי ובהמשך ב-Lycée Molière בית הספר התיכון בו למדה. במשך תקופה ארוכה שימשה כראש החוג לפילוסופיה במוסד החינוכי Lycée Fénelon בפריס. במקביל לימדה פילוסופיה בסורבון ביחד עם ולדימיר ינקלביץ.
ב-1962 דרייפוס התמנתה למפקחת על מערכת החינוך בפריז[2] וב-1965 ביחד עם קלוד חודוס, קולגה שלה, פרסמה מאמר מכונן שהשפיע על פתיחת תוכניות לימוד חדשות בבתי ספר תיכוניים. היא הפכה לאישה הראשונה שמונתה לפקחת הכללית על לימוד הפילוסופיה בצרפת. במסגרת תפקידה שילבה בתוכניות הלימוד שימוש במדיה ואמצעי תקשורת.
^אלן Spielmann: Das Verschwinden דינה Lévi-Strauss' und der Transvestismus Mário de Andrades: Genealogische Rätsel in der גשיכט דר Sozial - und Humanwissenschaften אני modernen Brasilien. La desaparición דה דינה Lévi-Strauss y el transvestismo דה Mário דה אנדראדה: האניגמה genealógicos en la historia de las ciencias sociales y humanas דל ברזיל moderno. Wissenschaftlicher וורלאג ברלין 2003, ISBN 3-936846-16-2.
^ברטרנד סנט Sernin: דינה דרייפוס ou la raison enseignante, Temps Modernes 516, 142-157 (יולי 1989).
