הדרך היחידה לחצות את הקולורדו מאריזונה ליוטה, בטרם נבנה גשר נאוואחו הראשון, הייתה המעבורת בליז פרי, נקודה בנהר שבה קירות הקניון נמוכים וניתן להגיע עם כלי רכב עד המים. עם זאת, המעבורת הציעה שירות בלתי אמין כיוון שמזג אוויר גרוע או שיטפונות הפסיקו את השירות לעיתים קרובות.
היסטוריה
בניית גשר נאוואחו הראשון החלה ב-1927, והגשר נפתח לתנועה ב-1929. את עלות בניית הגשר ממנה ועדת הכבישים של מדינת אריזונה (Arizona State Highway Commission), שזה עתה הוקמה (כיום מחלקת התנועה של אריזונה) בשיתוף פעולה עם הלשכה לענייני אינדיאנים במחלקת הפנים של ארצות הברית, כיוון שהקצה המזרחי של הגשר שוכן בתחומי שטחה של אומת נאוואחו. גשר הקשת מפלדה נבנה על ידי חברת מבני הפלדה של קנזס סיטי (Kansas City Structural Steel Company). במהלך הבנייה מת הפועל ליין מקדניאל (Lane McDaniel ) לאחר שנפל מגובה 140 מטרים אל נהר הקולורדו מתחתיו. מפקחי הבנייה דחו את הרעיון להציב רשת ביטחון מאחר שחשבו כי היא תעלה באש בשל מסמרות לוהטים נופלים.[1]
עם פתיחתו של הגשר ב-12 ינואר 1927, העיתון של פלגסטף "קוקונינו סאן" (אנ') כינה את האירוע כ"חדשות הגדולות ביותר בהיסטוריה של דרום המערב"[2].
הכביש שעובר על הגשר היה עד שנות ה-60 של המאה ה-20 חלק מכביש 89 המתחיל בפלגסטף באריזונה ומסתיים בגבול עם קנדה. לאחר שנבנה גשר קניון גלן, החוצה את נהר הקולורדו סמוך לעיירה פייג', כחלק ממיזם סכר קניון גלן, הוסט מסלולו של כביש 89. הכביש עובר מאז דרך גשר קניון גלן הרחב יותר והקטע המקורי שעבר מעל גשר נאווחו קיבל את הסימול 89A. שני הנתיבים מצטלבים מחדש בעיירה קנאב ביוטה על הגבול עם אריזונה.
אורך הגשר 254 מטרים, כשהגובה המקסימלי מעל לנהר הוא 142 מטרים. רוחב הכביש שעל הגשר הוא 5.5 מטרים כשהמעמס המקסימלי היה 20.5 טון (אף שההגבלה החוקית שהוצגה הייתה 36 טון). במהלך שלב התכנון נבדקה האפשרות לכביש רחב יותר, אבל היא נדחתה בסופו של דבר, כיוון שיישומה היה דורש להוסיף קשת שלישית יקרה, וכלי הרכב של אותה תקופה לא נזקקו לכביש רחב יותר.
עם זאת, ב-1990 הוחלט שזרם התנועה היה גדול מדי עבור הגשר המקורי, ונדרש פתרון חדש. הפניות החדות בכביש בשני קצות הגשר הפכו לסיכון בטיחותי במצבים של ראות לקויה, והליקויים ברוחב הגשר ובמעמס המקסימלי של התכנון המקורי החלו להיות בעייתיים.
ההחלטה על פתרון לא הייתה קלה, בשל אינטרסים מקומיים רבים. הנושאים כללו שימור אדמה הקדושה לבני הנאוואחו, מיני צמחים המצויים בסיכון בקניון מרבל, והאפשרות של פגיעה בנהר במזהמים שמקורם בבנייה. ההצעה המקורית הייתה להרחבה וחיזוק של הגשר המקורי בלבד, אבל היא נדחתה בסופו של דבר מכיוון שלא הייתה מסוגלת לעמוד בתקנים הנוכחיים של מערכת הכבישים הפדרליים. החלפה הייתה האפשרות היחידה, ובסופו של דבר הוחלט לעצור לחלוטין תנועת כלי רכב על הגשר המקורי. הוחלט שהגשר החדש צריך להיבנות בצמוד לגשר המקורי ושצורתו החיצונית תהיה זהה לגשר המקורי, אבל הוא יבנה בהתאם לתקני הכבישים המודרניים.
על הקמת גשר קשת הפלדה החדש הופקדו מחלקת התנועה של אריזונה (Arizona Department of Transportation) ומנהל הכבישים הפדרלי (Federal Highway Administration), והוא הושלם בספטמבר 1995 בעלות של בערך 15 מיליון דולרים.
גשר נאוואחו המקורי פתוח עדיין לתנועת הולכי רגל ופרשים, ומרכז מידע הוקם בסמוך ובו מוצג הסיפור ההיסטורי של הגשר וההיסטוריה של חציית הקולורדו. לעיתים קרובות ניתן לראות קופצי באנג'י מהגשר. הגשר המקורי הוגדר כ"אתר היסטורי של הנדסה אזרחית" (Historic Civil Engineering Landmark). הגשר נוסף למרשם הלאומי של אתרים היסטוריים ב-13 באוגוסט 1981.[3]
פרטים טכניים
הגשר הישן
הבנייה ארכה כמעט שנתיים, והגשר נחנך ב-15-14 ביוני 1929
אורך הגשר: 254 מטרים
גובה הגשר מעל פני נהר הקולורדו: 142 מטרים
רוחב הכביש הוא 5.5 מטרים
אורך בסיס הקשת התומכת בגשר הוא 188 מטרים וגובה הקשת 27 מטרים
כמות הפלדה: 1,100 טון
כמות הבטון: 380 מטרים מעוקבים
כמות הפלדה בטון המזוין: 37 טון
עלות הבנייה: 390,000 דולרים
הגשר החדש
הבנייה ארכה שבעה חודשים, והגשר נחנך ב-14 בספטמבר 1995
אורך הגשר: 277 מטרים
גובה הגשר מעל פני נהר הקולורדו: 143 מטרים
רוחב הכביש הוא 13 מטרים
אורך בסיס הקשת התומכת בגשר הוא 221 מטרים וגובה הקשת 27 מטרים
^Ghiglieri, Michael P.; Myers, Thomas M. (2001). Over the Edge: Death in Grand Canyon (First Edition, sixth printing, first revision ed.). p. 25. ISBN0-9700973-0-1. Months later, on June 12, 1928, Lane McDaniels, age 42, was working on the partially constructed Navajo Bridge at River Mile 4. Despite this being the tallest steel bridge in the world at the time, the supervisors vetoed rigging safety netting under the bridge because they were sure that hot rivets dropping by accident might ignite it. McDaniels, unfortunately, missed his footing on a scaffold. He fell. And there being no net, he plummeted about 470 feet into the Colorado River. His fellow workers stared down in horror. They said that, upon impact, McDaniels' body seemed to "burst and flatten out" on the surface of the water. Four steelworkers quit after McDaniels death, not from fear of falling, but from the dismal prospect of being swallowed up by the turbulent waters of the Colorado if they did fall, with no hope that their bodies would ever be recovered.
