גַּאיוּס גַּלֶרְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסִימִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (לטינית: Gaius Galerius Valerius Maximianus Augustus; 260 לערך –311) היה קיסר רומי, שהשתתף בטטררכיה הראשונה והשנייה.
חייו
רקע
במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה.[1] גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לשם כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס לשלטונו את איש הצבא מקסימיאנוס, אותו אימץ כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס - מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס.[2] בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה.
ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד.
עלייתו לשלטון
גלריוס נולד בסרדיקה, אך מחקר חדש מעלה השערה כי האתר המלכותי בגמיזגראד, המכונה גם פליקס רומוליאנה (Felix Romuliana) במזרח סרביה הוא מקום לידתו וקבורתו. אביו היה רועה צאן ממוצא תרקי ואמו ככל הנראה פליטה ממוצא דאקי שנמלטה מארץ מולדתה; נודע כי בילדותו הוא עזר לאביו בעבודתו. בשלב לא ידוע, ככל הנראה בגיל צעיר, הצטרף לצבא הרומי והודות לכישוריו שרת כקצין בצבאות הקיסרים אורליאנוס ופרובוס. בשנת 293 הוא התמנה לתפקיד קיסר בטטררכיה הראשונה כשליט הכפוף לאוגוסטוס דיוקלטיאנוס. הוא התחתן עם גלריה ולריה (Galeria Valeria), בתו של דיוקלטיאנוס, וקיבל אחריות על הפרובינציות לאורך החלק המזרחי של הדנובה ולאחר סדרת תבוסות שהסב לשבטים גותיים וסרמטים, הוא קיבל פיקוד על הלגיונות לאורך הגבול המזרחי (limes) של האימפריה ויצא לדכא מרידות במצרים.
לאורך ההיסטוריה הייתה האימפריה הרומית מעורבת בבלימת ניסיונות התפשטות מזרחה של האימפריות הפרסיות; משבר המאה השלישית הביא עימותים אלו לשיא: שלמות הפרובינציות המזרח תיכוניות ועצם השלטון הרומאי בהן היו בסימן שאלה. במהלך תקופה זו הצליחו הסאסאנים בראשות השאה שאפור הראשון לשבות את הקיסר ולריאנוס, להדוף את הצבא הרומי תחת פיקודם של קיסרים אחרים ולזרוע הרס וחורבן במזרח הרומי ובפרובינציות הרומאיות. ב-294 בתום סדרת מאבקי כוח על השלטון באימפריה הסאסאנית, תפס השאה נארסה את כס השלטון, ומשהתבסס יצא לסדרת התקפות מחודשת כנגד הפרובינציות הרומיות. ההיסטוריה של תקופה זו מעורפלת ונראה שהתקפות ראשונות נכשלו ונהדפו. בהמשך תקפו הסאסאנים את ארמניה, ייתכן בסיוע שבטים סוריים נודדים, ותוך ניצול הצלחתם הראשונית המשיכו הסאסאנים למסופוטמיה שם הביסו את הלגיונות הרומיים בפיקודו של גלריוס, ולגיונות נוספים בפיקודו של דיוקלטיאנוס נשלחו לבלימת הסחף. בעימות בין גלריוס ודיוקלטיאנוס נאלץ גלריוס להודות לשאת באשמה - וכעונש על כישלונו, הוא צעד רגלית (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסר, לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס; המסר היה שהכישלון והתבוסה רובצים על כתפי גלריוס בלבד ואינם אשמת החיילים שלחמו תחת פיקודו.
עד לאביב שנת 298 תוגבר הצבא הרומי במזרח בלגיונות מפרובינציות שלאורך גבול הדנובה. הסאסאנים לא פעלו לנצל את הצלחת ההתקפה על ארמניה והותירו את היוזמה בידי הרומאים, גלריוס פעל במהירות והצעיד את הלגיונות מארמניה לצפון מסופוטמיה. בקרבות שנערכו בארמניה נתקלו הפרשים הסאסאנים בקשיים בגלל הטופוגרפיה ההררית שהעניקה יתרון טקטי ללגיונות חיל הרגלים הרומאי, וכן בגלל תמיכת האוכלוסייה הארמנית המקומית שעזרה להטות את הכף לטובת הרומאים. בקרב המכריע - קרב סטלה, שהתחולל באזור ארזורום במחוז מזרח אנטוליה שבמזרח אסיה הקטנה בטורקיה, הכו הרומאים את הצבא הסאסאני שוק על ירך, המחנה הסאסאני נכבש והרומאים לקחו שלל את אוצר השאה, את ההרמון ואת אשתו, שהועברה לאנטיוכיה והוחזקה כבת ערובה ותזכורת לסאסאנים שלא יתפתו לתקוף שוב את הפרובינציות הרומיות. גלריוס המשיך וכבש את נציביןמדי, וחדייב במהלך אוקטובר שנת 298. הלגיונות הרומיים המשיכו ככל הנראה לאורך הפרת עד הגיעם לבירה הסאסאנית קטסיפון, וייתכן שהעיר נכבשה ונבזזה.
שיחות על הסכם שלום ותנאים להפסקת הלחימה החלו בשלבים מוקדמים של הפלישה הרומית משנתברר לסאסאנים גודל המפולת. תחילה דחו הרומאים, בראשות גלריוס, את הבקשה למשא ומתן בתואנה כי הסאסאנים בפיקוד השאה שאפור הראשון השפילו את ולריאנוס, שנפל בשבי לידיהם. באביב של 299, כשל כוחם של הסאסאנים ועמדת המיקוח של הרומאים איפשרה להם להיכנס למשא ומתן מעמדת כוח; אז נפתח משא ומתן בו הכתיבו הרומאים את התנאים: נסיגה סאסאנית אל מעבר לנהר החידקל, הכרה בריבונות רומית בשטחים ממערב לנהר ומתן זכויות סחר בלעדיות לרומאים.
מינוי לאוגוסטוס ושלטון הטטררכיה השנייה
בשנת 303 נפגשו השליטים העליונים של האימפריה - האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס - ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ונראה שבמועד זה שני השליטים דנו בהעברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים שתחתיהם שישודרגו, ובמינוי קיסרים חדשים, בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס פורשים מרצונם; פרישה כזו לא הייתה לרצונו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להכפיף את רצונו לתכתיב של דיוקלטיאנוס. כצפוי היו מקסנטיאנוס - בנו של מקסימיאנוס, וקונסטנטינוס - בנו של קונסטנטיוס כלורוס, אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בגלל מהלכים של גלריוס, כנראה, הוחלט על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה.
ב-1 במאי שנת 305, בטקס שנערך בו זמנית במילאנו (במערב) ובניקומדיה (במזרח) פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס, ואת גלריוס כאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים שתחתיהם תפסו דמויות חדשות: מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים
אלו היו למעשה מנאמניו של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה וסילקו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות כוח. מהלך זה שנעשה בהסכמה כביכול של כל הצדדים, התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, ובכך נזרעו זרעי הפורענות ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה.
האיום המשמעותי ביותר על הסדר הקיים התעורר באיטליה שם מרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי ואת התמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון ואת האיום שהוא מציב כנגד שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. לכן פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה עת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס ששירתו קודם לכן תחת אביו יסרבו להילחם כנגד מפקדם הקודם.[3] מקסימיאנוס קיבל את הצעת בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקיפס, ורק בחודש מאי שנת 307 החל להשתמש בתואר 'אוגוסטוס'.[4]
גלריוס לא יכול היה להשלים עם מהלכי מקסנטיוס והעריך שהאיום העיקרי על מעמדו ועל הטטררכיה טמון במקסימיאנוס ובבנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. ברגע האמת בו ניצבו הלגיונות הר
ומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף שנת 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא.
משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ונכנס למשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות ולזכות בתמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה, ולקבל הבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס. הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס ויורש של מקסנטיוס. כדי לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס.[5]
ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה.
החבילה הלכה והתפרקה למרות הניסיונות של גלריוס להחזיק את המבנה השלטוני של הטטררכיה: בשיא נשלטה רומא על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. בשלהי שלטונו זנח גלריוס את השאיפה להיות השליט העליון של האימפריה והקדיש את זמנו להקמת מונומנטים ומפעלים הנדסיים לרווחת הציבור.
מוות
גלריוס מת ממחלה קשה (סרטן או מחלה זיהומית כלשהי) במהלך מאי 311. הוא נקבר באחוזת הקבר שבנה לעצמו בארמון המפואר בארמון גלריוס בגמיזגראד (רומוליאנה).
ארמון גלריוס
גלריוס בנה לעצמו ארמון מפואר כדוגמת ארמון דיוקלטיאנוס; את הבניה החל בתאריך הסמוך לניצחונו על המלך הסאסאני נרסה ב-297. לבניית ארמונו הוא בחר באתר שקרוב למקום הולדתו בדאקיה. הוא כינה את האתר על שם אימו רומולה, ובמקום נמצאה כתובת אבן הנושאת את השם "פליקס רומולה". את עבודות הבנייה ביצעו אנשי הלגיון החמישי אותו הנהיג גלריוס במלחמתו נגד הפרסים.
עם מותו של קונסטנטיוס כלורוס בשנת 306 היה גלריוס לאיש החזק באימפריה הרומית, ותוכניות האתר שונו כך שיהלמו את מעמדו הרם. בין היתר הוקם בדרום המתחם מקדש גדול ליופיטר ועבודה רבה הושקעה בעיטורים מפוארים של המבנה. כן בנה גלריוס מאוזוליאום בצורת תל לעצמו ולאימו על גבעה ממזרח לאתר. לאחר מות גלריוס בשנת 311 המשיך הארמון להתקיים, אך הוא איבד את אופיו המלכותי, וחלק מאגפיו הותאמו לשימושים חדשים: אולם הכס הוסב לבזיליקה נוצרית באמצע המאה ה-5, וחלק ממגדלי השמירה הפכו לבתי מלאכה. האתר היה לחלק מהכפר; במחצית המאה ה-5 נגרם למקום נזק והוא נשרף, ככל הנראה בידי ההונים.
מדיניות כלפי הנצרות
בימי שלטון הטטררכיה הראשונה ועד לשנת 303 גילתה האימפריה יחס סובלני יחסית כלפי הנצרות: ב-24 בפברואר 303 יצא צו החתום על ידי דיוקלטיאנוס (המיוחס על ידי אנשי הכנסייה לגלריוס) ובו הנחיה לרדוף את הנוצרים ולהרוס כנסיותיהם.
לפי המסורת הנוצרית גלריוס האמין באדיקות בדת הפגאנית של האימפריה הרומית וראה בפולחן חלק מהמורשת הרומית; סטיה ממורשת זאת הייתה בעיניו מעשה חתרנות שיש לדכא. על פי היסטוריוגרפיה זו גלריוס השפיע על דיוקלטיאנוס לנקוט בצעדים נחרצים, על ידי הצתת הארמון הקיסרי וניצול שריפת הארמון להפללת הנוצרים והאשמתם במעשי חתרנות. בתגובה יצא הצו הקיסרי של דיוקלטיאנוס, מהחמורים שנגזרו כנגד הנצרות.
צו הסובלנות של גלריוס
מדיניות רדיפת הנוצרים השתנתה לחלוטין כשפורסם צו הסובלנות של גלריוס באפריל 311. על פי ההיסטוריונים הנוצריים גלריוס הודה לכאורה בימיו האחרונים כי רדיפת הנוצרים הייתה טעות. צו הסובלנות סיים את תקופת רדיפת הנצרות ונתן לדת זו מעמד חוקי, שקיבל משנה תוקף בשנת 313 בצו מילאנו, או האדיקט של מילאנו, המכונה "צו הסובלנות של ליקיניוס וקונסטנטינוס". הצו קובע כי הדת הנוצרית הופכת מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) ברחבי האימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים כמו לבני דתות אחרות חופש לקיים את פולחן דתם בגלוי, בלי כל התנכלות מצד מוסדות האימפריה הרשמיים, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת.
"בין הדאגות החשובות, שהעסיקו את רוחנו לתועלת הרפובליקה ולשמירתה, הייתה גם המחשבה לתקן ולחדש את הכול בלי יוצא מהכלל על פי החוקים הישנים והסדר הציבורי של הרומאים. בייחוד הייתה שאיפתנו להחזיר אל דרך התבונה והטבע את הנוצרים הנפתים שוויתרו על הדת והפולחן של אבותיהם ובזו בחוצפה רבה למנהגי הקדמונים. בדו להם על פי רוח דמיונם חוקות ודעות פורעי מוסר, ויצרו חברה גדולה בנפות השונות של קהילתנו."
"מכיוון שהפקודות שפרסמנו, כדי להביא בהכרח לידי הערצת האלים, העמידו נוצרים רבים בסכנה ובמצוקה, ורבים מהם הומתו, ורבים עוד יותר, המוסיפים לעמוד באיוולתם המופקרת, משוללים כל אפשרות של שמירת הדת בגלוי, נוטים אנו להרחיב את פעולת מידת הרחמים, השגורה אצלנו, גם על אנשים אומללים אלה. לפיכך מרשים אנו להם להודות גלוי בדעותיהם הפרטית ולהתאסף בלי פחד ובלי קושי במקומות-המועד שלהם, רק בתנאי שישמרו על יראת-הכבוד הראויה כלפי החוקים הקיימים וכלפי הממשלה. על ידי פקודה אחרת נפרסם את כוונתנו לשופטים ולשלטונות, ומקווים אנו כי נדיבותנו תעורר את הנוצרים לשאת את תפילותיהם אל האלוהות אשר יעריצו, לבקש על שלומנו וישענו, כמו על שלומם ושלום הרפובליקה."[6]
^Sahotsky, Brian: The Propaganda of The Emperor Maxentius: An Expansion of Roman Architectural Topography, Pp. 43. Thesis, University of Wisconsin at Milwaukee, 2004
^משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002, עמ' 828.
^תורגם בשנת תרצ"ח, תרגום לספרו של הרברט ג'ורג' ולס, דברי ימי עולם: הקוים העיקריים בתולדות העמים והארצות, הוצאת ספרים מצפה, תל אביב, תרצ"ח
