גִילף[1]כּבּיר (בערבית: جلف كبير וגם الجلف الكبير – המחסום הגדול) היא רמה נרחבת בנויה אבן חול בפינה הדרומית-מערבית של מצרים. יש בה ריכוזים של אמנות סלע, והיא מהווה חלק מגן לאומי הקרוי על שמה.
גאוגרפיה
רמת גילף כביר נמצאת כ-700 ק"מ ממערב לעמק הנילוס וכ-1,100 ק"מ דרומית לחוף הים התיכון. שטחה הכולל כ-8,000 קמ"ר. אורכה 260 ק"מ בציר צפון-מערב דרום-מזרח. פסגתה 1,075 מ' מעל לפני הים, והיא מתנשאת כ-300 מ' מעל מישורי המדבר שמסביבה. מדרום לה, בגבול סודאן, מתרומם הר עווינאת, ומצפונה משתרע "ים החולות הגדול". הרמה מחורצת בוואדיות היורדים ממנה לכל עבר, והיא מחולקת לשני גושים: רמת אבו ראס בצפון-מערב ורמת כמאל א-דין בדרום-מזרח. בין שני גושי הרמה מפריד ואדי עַסיבּ, שלוחה עתירת דיונות של ים החולות הגדול, ובקצהו הדרומי מצר סלעי, ה"עַקַבָּה".
שולי הרמה נִצפוּ ממרחק עוד בראשית המאה ה-20, אך רק במסעו של הנסיך כמאל א-דין חוסיין ב-1926, שבו השתתף ג'ון בּוֹל (גר') מנהלהּ של מחלקת מיפוי המדבר המצרית, החלו להתחוור ממדיה, ומצוקיה המזרחיים סומנו על גבי מפה. הניסיון לחצות את הרמה בכלי רכב לא צלח באותה עת, וכמאל א-דין חוסיין כינה אותה בשם אל-גילף אל-כביר – המחסום הגדול. בעקבותיו הגיעו לאזור נוסעים וחוקרים נוספים בני לאומים שונים. הממצאים המרשימים והבולטים ביותר של מסעותיהם היו הריכוזים של ציורי הסלע הפרהיסטוריים.
אמנות סלע
גילף כביר; ציורי סלע ב"מערת השחיינים" בוואדי סוּרָהגילף כביר; ציורי סלע ב"מערת החיות"
רמת גילף כביר נודעת בשרידי אמנות סלע המיוחסים לתקופה הנאוליתית. הריכוזים הגדולים ביותר של ציורים וחרותות מצויים במחסי סלע ובקירות ואדיות. מופיעים בהם בני אדם ובעלי חיים, כמו אנטילופות, אריות וג'יראפות, המוכרים בהווה מאזורי הסוואנה האפריקנית. הבולטים באתרי אמנות הסלע באזור הם "מערת החיות" (אנ'), שהתגלתה ב-2002 על ידי משלחת פֿוֹגיני (Foggini), ו"מערת השחיינים" (אנ') שגילתה משלחתו של לאסלו אלמאשי ב-1933. בציורי הסלע בשתי המערות הללו[2] מתוארים אנשים בתנוחות המזכירות שחייה, כביכול במקווה מים, אך החוקרים כיום סבורים שמדובר בייצוג נשמות המתים הצפות בתהום המימי הקדמון. תיאורי בעלי החיים ומחזות הציִד מצביעים על תמורות בתנאים האקולוגיים שחלו בסהרה (אנ').
ציורי הסלע נתגלו ונסקרו בשנות ה-30 על ידי משלחות, שהמפורסמות בהן היו זו של אלמאשי, שהשתמש במטוס קל לתצפיות על הרמה ושלוחותיה,[3] ושל רלף בגנולד (אנ') וביל קנדי שׁוֹ (אנ').[4] אחד מגורמי המסעות באזור בשנות ה-30, מלבד חקר המדבר בתחומים שונים, מגאולוגיה ועד ארכאולוגיה, ומלבד מיזם המיפוי, היה השאיפה לאתֵר את נאת המדבר האגדית זרזורה.
במלחמת העולם השנייה נעשה מדבר לוב לזירת מלחמה. רמת גילף כביר העניקה מחסה לפעילות צבאית: הבריטים הכשירו בה מנחת מטוסים,[5] והיא שימשה מסתור לכוחות מיוחדים.[6] המחקר באזור נבלם וחודש רק בסוף שנות ה-60. בשנות ה-70 השתכלל המיפוי של גילף כביר באמצעות דימות לוויינים.
גן לאומי
בשנות ה-70 החל סייר המדבריות המצרי סמיר לאמא בארגון טיולים לחלק זה של מצרים, ומאז מהווה רמת גילף כביר יעד לתיירות מדברית מאורגנת למרות בעיות ביטחון ולמרות המגבלות על התנועה באזור. בשני העשורים האחרונים ניכרת תנופת מחקר ארכאולוגי ברמת גילף כביר ובסביבתה, ונעשות פעולות שימור ושִחזור של ציורי סלע.[7]
בינואר 2007 הכריז ראש ממשלת מצרים על "גן לאומי גילף כביר". הפארק כולל את הרמה גופה וכן את החלק הדרומי של ים החולות הגדול שמצפונהּ ואת שולי הר עווינאת שבדרומהּ. שטח הפארק הוא כ-48,000 קמ"ר (ארבע-חמישיות לערך משטח חצי-האי סינַי). הפארק גובל בלוב במערב ובסודאן בדרום.
^'גִ' יבוטא בהתאם להגייה בערבית-מצרית כעיצור וילוֹני סוֹתם (סימן פונטי של IPA [g])
^שתיהן נמצאות בוואדי סוּרָה שבמערב רמת גילף כביר, סמוך לגבול לוב
^רמת גילף כביר מופיעה בעלילת "הפצוע האנגלי" של מייקל אונדטייה שבו ממלאים תפקיד מרכזי בני דמותם של אלמאשי ושל בני הזוג רוברט ודורותי קלייטון-איסט שפעלו לצידו בחקר האזור; "מערת השחיינים" משמשת רקע לדרמה
