פרס ד"ר נייתן דייוויס לחבר הסנאט של ארצות הברית (1991)
ג'ון דייוויסון רוקפלר (באנגלית: John Davison Rockefeller; 8 ביולי1839 – 23 במאי1937) היה איל-הון, יזם ונדבןאמריקני. רוקפלר ידוע במיוחד בזכות התפקיד המרכזי שמילא בראשית ימיה של תעשיית הנפט וכמייסד חברת סטנדרד אויל. בזכות פיקחותו העסקית הוביל רוקפלר את "סטנדרד אויל" למעמד של חברת זיקוק הנפט המובילה בעולם וצבר עושר עצום. רוקפלר נחשב לאיש העשיר ביותר עלי אדמות, ועל פי תחשיב בסיוע פורבס הונו היה 418 מיליארדדולר במחירי היום, כאשר בשיאו הונו ונכסיו הוערכו בכ-700 מיליארד דולרים והיוו 2% מכלל התוצר האמריקאי באותה תקופה.
פעמים רבות השתמש רוקפלר באמצעים כלכליים כדי לנטרל חברות יריבות מהשוק. אמצעים אלו כללו הורדה חריפה של מחירי הנפט, קניית חברות יריבות ועוד. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 עלתה האימפריה הרוסית כיריבה כלכלית לסטנדרט אויל דרך מרבצי הנפט שלה לחופי הים הכספי. יחד עם זאת, המונופול הגלובלי של סטנדרט אויל שב כאשר התגלו מרבצי נפט אדירים בדרום מרכז ארצות הברית. בתחילת המאה ה-20 עלתה התרעומת האזרחית נגד סטנדרט אויל וכלל חברות המונופולים לאחר שאלו נטרלו יריבים רבים ברחבי השוק. בתמיכת הממשל הפרוגרסיבי של הנשיא תאודור רוזוולט, בית המשפט העליון של ארצות הברית פירק את החברה הלאומית ל-34 חברות משנה. רוקפלר פרש ממעורבות ישירה בעסקים אך שמר על אחיזתו ב-25 אחוזים מכלל המניות של כל חברות המשנה של סטנדרט אויל. בשנותיו המאוחרות החל רוקפלר להעביר כספים רבים מהונו לארגוני צדקה.
תדמיתו של רוקפלר שנויה במחלוקת. מחד יש הטוענים כי היה לאיש עסקים קר שפירק משפחות והוביל רבים לעוני דרך הליכי פירוק המתחרים שהנהיג ומאידך נראה כאדם חם שתרם רבות ופעל לפיתוח ארצו כמה שיותר אשר כל פועלו נעשה במסגרת חוקית וכי היה עליו לפעול כדי לשמור על מעמדה של החברה בשוק הכללי. רוקפלר היה בעל המונופולים הראשון שחברותיו פורקו במסגרת חקיקת שרמן נגד המונופולים על שמו של ג'ון שרמן.
ילדותו ותחילת דרכו
בית הולדתו של רוקפלר בריצ'פורד, מדינת ניו יורק.תצלום של רוקפלר בן ה-18. צולם ב-1856 או 1857.
רוקפלר נולד בריצ'פורד שבניו יורק, בן שני מששת ילדיהם של ויליאם אייברי ("ביל") רוקפלר (1810–1906), סוחר נודד ב"תרופות" ותכשיטים זולים, ואלייזה דיווידסון (1813–1889), בפטיסטית אדוקה. אביו היה ממוצא גרמני ואנגלי בעוד שאמו הייתה ממוצא סקוטי-אירי. בשנת 1853 עבר רוקפלר עם משפחתו להתגורר בבית אחות אביו וגיסו בסטרונויל, פרוור של קליבלנד שבמדינת אוהיו. בצעירותו לא הייתה יציבות כלכלית במשק הבית. בעוד אביו מכר "תרופות" שקריות, על ג'ון היה לעבוד במשק חקלאי בשביל לתרום לפרנסת המשפחה. "ביל" רוקפלר פעל ללמד את בניו שלא לסמוך על איש בחייהם ופעמים רבות העניק להם הבטחות שקריות שנועדו לגרום להם למלא מטלות נוספות במשק הבית. דרך אימו ג'ון רוקפלר נקשר לכנסייה הבפטיסטית ולאורך כל חייו היה ניגש לכנסייה בימי ראשון.
בגיל 12, הוא חסך למעלה מ-50 דולר מעבודה אצל שכנים ומגידול תרנגולי הודו עם אמו. בדרישת אמו, הוא הלווה לחקלאי מקומי 50 דולר בריבית של 7% שיש לשלם בשנה אחת. כאשר החקלאי החזיר לו ריבית בשנה שלאחר מכן רוקפלר התרשם ואמר על כך בשנת 1904: "הרושם הלך ונתפס אצלי שיהיה זה טוב לתת לכסף להיות המשרת שלי ולא להפוך את עצמי לעבד של הכסף…" משנת 1852 למד רוקפלר באקדמיה של אווגו באובגו, ניו יורק, אליה עברה המשפחה בשנת 1851. רוקפלר הצטיין בפתרון בעיות אריתמטיקה בראשו - כישרון שעזר לו מאוד מאוחר יותר לאורך הקריירה העסקית שלו. במקצועות אחרים רוקפלר היה סטודנט ממוצע אך איכות החינוך שקיבל הייתה גבוהה מאוד. בשנת 1853 עברו בני משפחת רוקפלר לקליבלנד, אוהיו, וג'ון למד בתיכון המקומי בשנים 1853 עד 1855. הוא היה טוב מאוד במתמטיקה והיה חבר בצוות מנהלי הדיונים. בית הספר עודד דיונים בפומבי ואף על פי שרוקפלר היה נואם ממוצע בלבד, זאת הייתה מיומנות שתתברר כשימושית עבורו.
בשנת 1855, חודשיים לפני שהשלים את לימודי התיכון שלו, עזב רוקפלר בן ה-15 את לימודיו ועבר ללמוד בבית ספר מקצועי, שם למד הנהלת חשבונות, כתיבה תמה (כישור נדרש בניהול חשבונות), בנקאות ומשפט מסחרי. ב-26 בספטמבר 1855, בגיל 16, קיבל רוקפלר את עבודתו הראשונה כעוזר למנהל חשבונות בחברת היואיט וטאטל. רוקפלר המשיך לחגוג את "יום העבודה" הראשון שלו מדי שנה במהלך חייו. שכרו היה 15 סנט ליום (כ-10 דולר בערכי המטבע של ימינו). עד מהרה הרשים רוקפלר את מעסיקיו ברצינותו ובשקידתו. הוא היה מאוד מדויק וקפדן. הוא היה אדם נעים, מתמיד וסבלני, והוא הסדיר כספים של עבריינים ואסירים (על כל העבודה הזו הוא לא קיבל שכר נאה, אבל כל מה שאכן שולם לו, הוא תמיד נתן לכנסייה ולארגוני צדקה מקומיים).
רוקפלר חסך כל אגורה ושלוש שנים אחר כך כבר גייס די הון כדי להיכנס כשותף בחברת קלארק ורוקפלר. כל איש גייס 2,000 דולר עבור הקמת חברת סוחרי עמלה בדגנים, חציר, בשרים, ומוצרים שונים. עוד באותה השנה נעלם אביו של ג'ון לאחר שערורייה שהיה מעורב בה. ביל רוקפלר ברח מניו יורק והתחזה בשם בדוי, הוא נפטר בשנת 1906 בגיל 95 באילינוי חודשים ספורים לפני שמשלחת עיתונאית גילתה את מקורו. בסוף השנה הראשונה לעסקים, הם הרוויחו 450 אלף דולר, והרוויחו כ-4,400 דולר בשנת 1860 ורווח של 17 אלף דולר בשנת 1861. עסקי סוחרי העמלות היו תחרותיים מאוד והצלחתה של חברת קלארק ורוקפלר נבעה במידה רבה מיכולתו הציבורית של רוקפלר וגישתו לעסקים.
רוקפלר היה מתנגד חריף למוסד העבדות ובמהלך הבחירות לנשיאות בשנת 1860 הצביע בעד אברהם לינקולן מהמפלגה הרפובליקנית החדשה. בפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית התגייס אחיו של ג'ון רוקפלר, פרנק, לצבא האיחוד ונפצע מוקדם בתחילת המלחמה. כאשר ג'ון רוקפלר עצמו נקרא לגיוס הוא שילם לחייל מקצועי שמילא את מקומו בעוד המשיך לעבוד בהנהלת החברה. מאוחר יותר טען כי: ”רציתי לתת את חלקי בצבא אך לא הייתה כל אפשרות שכזאת. לא היה אדם להחליף את מקומי. היינו לעסק חדש ואילולא נשארתי היה העסק נעצר.” במהלך מלחמת האזרחים העסק שלהם התרחב במהירות. מחירי הדגנים עלו וכך גם העמלות שלהם. לנוכח אי היציבות של המחירים רוקפלר לא היה מהמר אלא מתכנן. הוא נמנע מהשערות וסירב לקחת מקדמות או הלוואות.
עם זאת, במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19 הבין רוקפלר כי עתידו של עסק סוחרי עמלות בקליבלנד מוגבל. הוא השתכנע כי מסילות הברזל יהפכו לאמצעי התחבורה העיקרי של מצרכים חקלאיים. זה יהיה לחסרון של קליבלנד, כיוון שמעמדה כנמל חשוב בימת אירי היה יתרון התחבורה העיקרי שלה. רוקפלר ראה שתפוקת התבואה העולה של המערב התיכון וצפון מערב של חברת 'ג'יי ג'יי היל' תשנה את אופי העסק לתמיד. רוקפלר שיער כי המייצרות הענקיות על ימת מישיגן וטוחני הקמח של מיניאפוליס יהיו השחקנים הדומיננטיים בעסק. רוקפלר האמין שעתידה של קליבלנד טמון באיסוף ומשלוח חומרי תעשייה גולמיים - לא מצרכים חקלאיים. זה יאפשר לקליבלנד לנצל את היתרונות הגאוגרפיים שלה - באמצע הדרך בין חוף הים המזרחי לשיקגו - הנגישה גם לתחבורה ברכבת וגם במים. הוא ראה את ההזדמנות שלו לעסק חדש בשנת 1863 - נפט.
כניסה לעסקי הנפט
בשנת 1863 נכנס רוקפלר לעסקי הנפט יחד עם שותפו מוריס קלארק ושותף שלישי, סמואל אנדרוז. רוקפלר היה ידוע לכל בעיירת קליבלנד ודרך קשרים אלו הצליחה החברה להשיג מניה בת 4,000 דולר עם הקמתה (שווה ערך ל-100,000 דולר בערכי 2019). החברה שהקימו בנתה מזקקת נפט באזור התעשייתי של קליבלנד, אשר פרח באותה העת וכונה "המישור". נפט וזיקוקו היו אז תעשיות צעירות. בשנת 1855, רק שבע שנים לפני כן, הצליח בנג'מין סילימן (Silliman), פרופסור לכימיה באוניברסיטת ייל לזקק נפט גולמי ולהפיק קרוסין, שהתברר כחומר טוב יותר למאור משמן הלווייתנים שהיה מקובל אז. תוצרי לוואי אחרים של הזיקוק היו שמן סיכוך, בנזין ופרפין, שהתאים מאוד לייצור נרות.
הנפט בתקופה ראשונית זו היה, כלשונו של עיתונאי אחד, "חדשות טובות ללווייתנים", אבל חדשות טובות לא פחות ליזמים. חסמי הכניסה לתחום היו נמוכים מאוד: עלות ציוד קידוח הייתה פחות מאלף דולר ומחירי האדמות שבהן היה נפט היו זולים יחסית. בשנת 1852 החלה פריחה של העסק כאשר התגלו מרבצי נפט בפנסילבניה, מה שהוביל ל"הבהלה לנפט בפנסילבניה"[1]. הרווחים, במיוחד בשל התנודות החריפות בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, היו גבוהים מאוד. נפח אחד, לדוגמה, השתמש בציוד קידוח בשווי מאתיים דולר וקדח לעצמו רווח של מאה אלף דולר. אחרים גרפו אפילו יותר. גם הסיכונים היו גבוהים, אך אלו לא מנעו מ"הבהלה לנפט" באזור פנסילבניה להזרים לאזור אלפי קודחים ומזקקים קיקיוניים. בגיל 24 החליט רוקפלר להקדיש את כל זמנו לעסקי הנפט והחל לפעול כדי להביא למצב שינטרל גופים שלישיים ויהפוך את העסק לעצמאי כמה שיותר. במקום לבצע עסקה יקרה עם חברת כורתי עצים, רוקפלר קנה יער שלם וממנו העובדים שלו כרתו עצים לבניית חביות.
סטנדרד אויל
רוקפלר נרתע מכניסה לעסקי הפקת הנפט והעדיף להתמקד בזיקוקו בלבד. שתי הבעיות העיקריות עמהן התמודד היו הבזבוז העצום בתהליך הזיקוק ומחירי הנפט הגבוהים מדי. באופן רגיל, נהגו הקודחים והמזקקים לזקק את הנפט באופן הגס ביותר, כאשר הם מנצלים רק את הקרוסין שהופק בזיקוק (בערך 60 אחוז מכלל התכולה) ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה.
רוקפלר ואנדרוז פיתחו שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, נפטא הועבר למפעלים מופעלים בגז, שמן סיכוך, וזלין ופרפין לנרות, וכן הלאה. רוקפלר ושותפיו הצליחו גם להפחית את העלויות בדרכים אחרות כמו בניית חביות הנפט בעצמם במקום בסיוע יצרן חביות, עם קיצוץ העלות מגובה של 2.5 דולר ל-96 סנט לחבית.
קריקטורה מ-1901 המציגה את רוקפלר כ"קיסר התעשייה" במגזין 'Puck'.
יעילותם הרבה יותר של רוקפלר ואנדרוז השתלמה במהירות. בשנת 1865 רכש רוקפלר את חלקו של שותפו קלארק, שילם 72,500 דולר עבור נתח גדול יותר בבית זיקוק נוסף וכונן עם אנדרוז שותפות שהפכה לחברת הזיקוק הגדולה בקליבלנד. בשנת 1867 התרחב העסק שוב עם רכישת בית הזיקוק של אחיו של רוקפלר, ויליאם, ועם הצטרפותו של הנרי מוריסון פלגלר לשותפות. בשנת 1870 צרפו רוקפלר, פלגלר ואנדרוז את סטיבן ו. הרקנס, בעל בית זיקוק נוסף, ועם הון של מיליון דולר הקימו את סטנדרד אויל, כשרוקפלר משמש נשיאה. אותה עת, הייתה זו כבר החברה הגדולה ביותר באוהיו ושלטה ב-10 אחוז מסך כל זיקוק הנפט בארצות הברית.
"סטנדרד אויל" המשיכה להתפתח במהירות, כשהיא מצליחה להפיק 300 מוצרי לוואי מכל חבית נפט ובמקביל להוריד את מחירי הקרוסין, התוצר העיקרי של הזיקוק. נתח השוק של החברה בשוק זיקוק הנפט עלה מ-4 אחוז בשנת 1870 ל-80–85 אחוז בשנת 1880 וקרוב ל-90 אחוז במהלך שנות התשעים של המאה התשע עשרה. מחיר הקרוסין, במקביל, ירד מ-58 ל-26 סנט לגלון קרוסין בין 1865 ל-1870) והמשיך לצנוח ל-8 סנט בשנת 1885 ו-5.91 סנט לגלון בשנת 1897. במטרה להשיג אחריות מלאה על עסקי הנפט, רוקפלר קנה חברות בניית חביות, מייצרי שמנים שונים, חוטבי עצים, מובילים ואף חברות המעורבות בייצור כימיקלים. כל זאת כדי להגיע לשליטה מלאה על כמה שיותר גופים המעורבים ישירות או בעקיפין בייצור הנפט של סטנדרט אויל.
בשנת 1872 היה רוקפלר מעורב בשערוריית "חברת שיפור הדרום", יוזמה של תום סקוט מ"רכבת פנסילבניה" (PRR), שהבטיחה לרוקפלר הנחות והטבות סודיות. התוכנית נחשפה עוד בטרם הופעלה ועוררה מחאות קשות בקרב מזקקים אחרים, לא בשל ההטבות (שכן הטבות מיוחדות ניתנו על ידי כל חברות הרכבות למובילי מטען גדולים) אלא בגלל היותן סודיות, ועל כן לא נגישות לאחרים. צריך לציין, עם זאת, כי כאשר הציע קורנליוס ואנדרבילט, שעמד בראש "ניו יורק סנטראל", הנחה זהה לכל מי שיבטיח לו הובלה בהיקפים דומים, לא הייתה חברה אחרת שנענתה להצעה. דוגמה להשפעתה של חברת סטנדרט אויל על תעשיית הנפט הכוללת בארצות הברית היא שבשנת 1872 קנתה החברה 22 מתוך 26 חברות הנפט המתחרות לה באוהיו ובכך השיגה כמעט מונופול במדינה. בתוך עשור בלבד שלטה החברה בתשעים אחוזים מכלל תעשיית הנפט בארצות הברית וב-85 אחוזים מכלל תעשיית הנפט העולמית.
סטנדרד אויל המשיכה להתרחב ולרכוש דומיננטיות בשוק זיקוק הנפט, כשהיא מצרפת חברות נוספות בתחום זה, עמן נמנו גם כמה מן המובילים שבמוחים נגד תוכנית ההנחות, כמו צ'ארלס פראט והנרי ה. רוג'רס. אלה הפכו אחרי הצטרפותם לממלאי תפקידים מרכזיים בחברה. החברה החלה להתפשט גם לשאר העולם, תוך תחרות עזה עם האימפריה הרוסית, שבה התגלו בבאקו, לחופי הים הכספי, בשנת 1885 מרבצי נפט עשירים ואיכותיים בהרבה מכל אלו שהיו מצויים בארצות הברית. כמו כן, לאחר מחלוקת קשה ביותר שהייתה בין רוקפלר לקורנליוס ואנדרבילט וטום סקוט, מחלוקת שהובילה למשבר הכלכלי העולמי הראשון בעולם המודרני, רוקפלר החל להשקיע בצינורות גז שהעבירו נפט בצורה יעילה וחסכונית בהרבה מרכבות. לאורך רוב הקריירה שלו, רוקפלר העביר תמיכה כספית למימון מערכות בחירות של מועמדים מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, בהם אישים כגון ויליאם מקינלי ונשיאים נוספים. בשנת 1892 מזקק עצמאי גילה מרבץ נפט מרכזי בטקסס. בתוך מספר חודשים התגלו מרבצי נפט אדירים בכל דרום מרכז ארצות הברית אשר העלו במהרה את הרווחים של סטנדרט אויל[2].
התרחבותה המתמדת של סטנדרד אויל עוררה התמרמרות אצל מתחריה, במיוחד אלו שפשטו את הרגל בגלל חוסר יעילותם. הנרי דמרסט לויד, שאחיינו היה איש נפט כזה, כתב ספר בשם "עושר כנגד העם" (Wealth Against Commonwealth) בשנת 1894, בו גינה את רוקפלר. השפעה גדולה עוד יותר הייתה לספר "ההיסטוריה של חברת סטנדרד אויל" שכתבה אידה טַרְבֶּל, שאביה ואחיה היו מפיקי נפט מפנסילבניה שפשטו את הרגל. למעשה, אביה של טרבל, פרנקלין טרבל, הזהיר את בתו מפני פרסום הספר מחשש לתגובה מפני בנקים שנשלטו בידי רוקפלר. זאת לאחר ששנים קודם לכן פרנקלין טרבל הנהיג שביתה נגד חברת סטנדרט אויל.
בשנת 1896 החלו פוליטיקאים שונים לנסות ולהיאבק במונופולים השונים. שלושת הטייקונים הגדולים דאז, רוקפלר, מורגן וקרנגי מימנו את מסע הבחירות של המועמד הרפובליקני, ויליאם מקינלי, והביאו לבחירתו. בשנת 1900 מימנו שוב רוקפלר ומורגן את מסע הבחירות של מקינלי, אך באותה שנה התמודד מול מקינלי מטעם המפלגה הדמוקרטית תאודור רוזוולט, אותו היה קשה יותר להביס. על מנת להתמודד עם איומיו של רוזוולט החליטו רוקפלר ומורגן למנות, על ידי מקינלי שנבחר לנשיאות בשנית, את רוזוולט לתפקיד סגן נשיא (תפקיד שרוב מכהניו סיימו את חייהם הפוליטיים אחרי תפקיד זה) וכך ״להיפטר״ ממנו. בשנת 1901 נרצח מקינלי ומונה לנשיא סגן הנשיא, הלוא הוא טדי רוזוולט. בשנת 1904 החל נשיא ארצות הברית הפרוגרסיבי, תאודור רוזוולט, בקמפיין להביא לנפילת המונופולים של התאגידים הגדולים. תחילה פנה רוזוולט נגד חברת הביטחונות הצפונית, חברת החזקות שנוהלה בידי שני ענקי הרכבות הגדולים ביותר בארצות הברית, רוקפלר וג'ון פִּירְפּוֹנְט מורגן. מטרת החברה הייתה להשיג מונופול על כל מסילות הרכבת דרך שעברו בין הימות הגדולות ואזור הפסיפיק נורת' וסט[3]. רוזוולט השתמש בחקיקת שרמן נגד התאגידים (על שמו של ג'ון שרמן) משנת 1890. החקיקה מתקופת ממשל בנג'מין הריסון העניקה לממשל הפדרלי סמכות לפרק כל תאגיד שהוא במצב שפעילותו פוגעת בפוריות מסחרית בשוק הכללי ומתנהלת ישירות נגד איגודי עובדים. דרך מחלקת המשפטים, רוזוולט הוביל לפירוק חברת הביטחונות הצפונית. בהמשך החל רוזוולט לפעול להקמת מחלקת המסחר והעבודה שמטרתה העיקרית הייתה לחקור תאגידים גדולים בנוגע ליחסיהם לאיגודי עובדים וחיזק את סמכויותיה של ועידת המסחר הבין-מדינית. בשנת 1905 בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בהצבעה של 4 ל-5 שהממשל הפדרלי פעל נכונה בכך שהורה לפרק את חברת הביטחונות הצפונית[4].
הטיעון המרכזי של טרבל בסדרת המאמרים שהובילה לספר בין 1902 ו-1904 היה שרוקפלר ניהל את עסקיו ביעילות רבה, ניצל כל הזדמנות בשוק או חולשה של יריביו העסקיים, קנה את העסקים המפסידים בתחום והגביר את הצלחתו. האשמתה העיקרית הייתה שרוקפלר וסטנדרד אויל הצליחו יותר מכל מזקק אחר בהשגת הנחות בהובלת הנפט אחרי הזיקוק. הכתבות גררו תרעומת אזרחית נגד רוקפלר אשר בתורם הובילו לפגיעה במשפחתו. אשתו חטפה התקף שיתוק והוא עצמו, עקב מחלה לא מוכרת, איבד את כל שערו והפך תוך זמן קצר לקירח, מה שהוביל אותו להתחיל להשתמש בפאה. המחלה גם הובילה לכך שנשרו הגבות שלו והשפם שלו. במשך שנים הותיר לאזרחים לראות את ביתו כמעין מוסד ציבורי אך עקב התרעומת בנה גדר סביב הבית. נוסף על כך החל רוקפלר לישון עם רובה ליד מיטתו והעסיק שומרי ראש שהיו בצמוד אליו.
רוקפלר לא הגיב לתרעומת הציבורית ולכתבים של טרבל אודותיו מכיוון שהאמין כי תגובתו תגרור תסיסה אזרחית גדולה עוד יותר נגד סטנדרט אויל. בפועל, התרעומת הציבורית גדלה על כל מקרה. לאחר חקר הפעילות של חברת סטנדרט אויל במרבצי הנפט המרכז יבשתיים ויחסיה לגופים עצמאיים, הפוליטיקאי ג'יימס רודולף גרפילד (בנו של הנשיא לשעבר ג'יימס אברם גרפילד) נאם בפני בית הנבחרים נגד פעילותה של סטנדרט אויל. ב-6 ביולי 1907 העיד בפני בית המשפט בשיקגו בעניין הפעילות של חברת סטנדרט אויל ויחסיה למתחרים ולאיגודי עובדים. רוקפלר חיקה במהלך המשפט אדם סנילי למחצה כאשר התבלבל בין עובדות וטען כי אין ביכולתו לזכור אירועים שהתרחשו מספר שנים קודם לכן בלבד. פעם אחר פעם טען בפני השופט שירד מהנהגת החברה מזה יותר מעשור קודם לכן. השופט קבע שהחברה תיקנס בכמות המקסימלית לכל קרונות האספקה שהיו ברשותה באינדיאנה. הסכום מנה 29,240,000 דולר אמריקאי במחירים של אותה העת. שנה מאוחר יותר עלה התיק חזרה למשפט ושופט אחר ביטל את הענישה של קודמו. אף על פי זאת, הייתה זאת הפעם הראשונה ששופט העניש בצורה חריפה תאגיד אמריקאי.
מעון מגוריו של רוקפלר בשנות פרישתו, מחוז וסטצ'סטר, מדינת ניו יורק.רוקפלר בזקנתו לאחר פרישתו, תצלום משנת 1911.
בשנת 1909, לאחר הליכי חקירות ממושכות, ממשלת ארצות הברית תבעה את חברת סטנדרט אויל של ניו ג'רזי. מחלקת המשפטים הוציאה הצהרה רשמית לפיה טענה כי סטנדרט אויל הייתה למונופול שהשתמש באמצעים שונים כדי לנטרל יריבים כלכליים ולשמור על המעמד. הממשלה האמריקאית ניצחה במשפט וכאשר סטנדרט אויל הגישה עתירה לבית המשפט העליון, האחרון קבע כי החברה אשמה בפורום של תשעה שופטים, מתוכם רק אחד הצביע נגד ההחלטה.
טענות אלו נוספו לאווירה ה"אנטי-טרסטית" שהחלה גואה בארצות הברית החל בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה והגיעה לשיא אחרי שתאודור רוזוולט בעל תדמית "שובר הטרסטים" הפך לנשיא ארצות הברית בשנת 1901. אף על פי שבמקביל, החל מסוף שנות התשעים, איבדה סטנדרד אויל בהדרגה את שליטתה, שצנחה ל-64 אחוז בלבד משוק זיקוק הנפט, ואף שלמעשה לא ניתן היה להראות כי המונופול בתחום הזיקוק גרם להיעלמות התחרות או לפגיעה בצרכנים (מחיר הנפט צנח בעקביות במהירות רבה ממדד המחירים הכללי), הורה בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1911, לאחר סיום המשפט של החברה מול הממשל, על פירוק החברה ל-34 חברות משנה. הידיעה הגיעה אל רוקפלר דרך טלגרף בעוד שיחק גולף עם כומר שכן. רוקפלר לא הופתע מהחלטת בית המשפט העליון והציע לכומר לקנות מניות אם ברשותו כסף חיסכון. לנוכח הפירוק של החברה, המניות שלה עלו במאות אחוזים. מתוך כלל המניות אחז רוקפלר ב-25 אחוזים וההליך המשפטי הוביל לכך שהונו הכלכלי הועצם פי ארבע.
רוקפלר עצמו פרש מעיסוק פעיל בחברה בשנת 1895, 16 שנים לפני כן, אף כי שימר את התואר הרשמי של נשיא עד שנת 1911.
שנותיו האחרונות
עיקר פעילותו בשנים שאחרי פרישתו הוקדשה למעשי צדקה. ההערכה היא כי עד למותו תרם רוקפלר סכום של כחצי מיליארד דולר (שווה ערך ליותר מ-100 מיליארד דולר בערכי המטבע של ימינו). רוקפלר גם העניק מתנות בערך רב לבני משפחתו, בעיקר בעשור האחרון לחייו, ובמותו בגיל 97, בשנת 1937 נותר בידיו רק חלק קטן מעושרו.
.svg){kind=logo}
