בכחנליה (בלטינית, ביחיד: Bacchanalibus משמעו "פורקן-עול") הייתה פסטיבלרומאי לכבוד אל הייןבכחוס שהתאפיין בפורקן יצרים, שתיית יין לשוכרה, חופש מיני ואלימות. כיום יכול לשמש המונח כשם-נרדף להוללות פרועה בצוותא או התפרעות של שיכורים[1].
הבכחנליה ברומא בראשיתה
הבכחנליה, שהייתה מבוססת על הדיוניסיה היוונית, הגיעה לרומא דרך מושבות יווניות בדרום חצי האי האפניני, בפרט אטרוריה, סביב שנת 200 לפנה"ס. בראשית הגעתה לרומה הייתה הבכחנליה נחלתה של כת סודית ונחגגה בפרטיות ובסודיות, בניצוחם של כוהני וכוהנות-בכחוס (בתחילה היו אלה נשים בלבד). המידע העיקרי על הבכחנליות הגיע לידיעתנו מכתביו של טיטוס ליוויוס. לדבריו התקיימו חגיגות הבכחנליה בעיר רומא בשיפולי גבעת האוונטין אל נהר הטיבר. פטרונה הקדום של הגבעה היה האל Liber ("החופשי"), אל הגפנים והיין, הפוריות, החופש וזכויות פשוטי-העם (הפלבאים), זה היה גם שמו של בכחוס בפי הפלבאים.
לפי טיטוס ליוויוס התקיימו הבכחנליות הראשונות במשך שלושה ימים בשנה, בהשתתפות נשים בלבד ובאור יום. לאחר מכן הפכה הכת הבכחנלית לפופולרית. הבכחנליות עברו ללילה, התקיימו חמש פעמים בחודש והיו פתוחות לגברים ולנשים כאחד, מכל מעמדות החברה. לדבריו, ההתאספויות היו רוויות באלימות ומעשי אונס מכל סוג, בהשתתפות מספר רב של גברים ונשים. על מנת להשתיק את הזעקות נוגנה מוזיקה רמה של תופים ופעמונים. המעשים, שנגדו כל חוק אזרחי, התקיימו במרחב ובזמן מוגדרים ותחת האצטלה המגוננת של פולחן דתי. טיטוס ליוויוס הדגיש שבבכחנליות היו מעורבים אדונים וגבירות מעילית החברה, יחד עם נשים וגברים פלבאים, נערים ו"גברים נשיים", כמו גם בני המעמד הבינוני[2]. קיומן של הבכחנליות הובא בשנת 186 לידיעת הסנאט הרומי, שנדרש לתקן אותו בחוקים ותקנות לפני שיפרוק כל עול ולהסדיר בו רפורמה.
תיאורו של ליוויוס מתמקד בהוללות, בעירוב הבלתי-נסבל של גברים ונשים מהמעמדות העליונים עם פשוטי-עם וב"נשיות" של גברים המתפתים ליצר ונוהים אחרי תרבות מיובאת מיוון ואיננו מפרט בנוגע לתכנים אחרים, הקשורים להיבטים הדתיים שעמדו בבסיס הפולחן.
הרפורמה
בשנת 186 לפנה"ס פרסם הסנאט את החוק Senatus consultum de Bacchanalibus ("החלטת הסנאט על פריקת העול/הבכחנליה"). הכתות המקומיות הקיימות פורקו והבכחנליה הועברה לשליטת הפונטיפקס (קולגיום כהני הדת). הותרו כינוסים מעורבים של גברים ונשים, אך בהשתתפות שני גברים ושלוש נשים לכל היותר. קיום כל התכנסות חייב אישור מאת הסנאט ועל גברים נאסר לכהן ככוהני-בכחוס.
למרות הרפורמה וההסדרה, המשיכו להתקיים חגיגות בכחנליה בלתי-מוסדרות באזורי הפריפריה ובדרום-איטליה.
באמנות ובתרבות
הייצוגים האמנותיים של הבכחנליה מתארים קבוצות גברים ונשים בטבע, באווירה עליזה של פורקן מיני, לרוב בהשתתפות דמויות בתחפושת של בכחוס ושל סאטירים. נושא הבכחנליה כמוטיב חיובי של נעורים וחופש היה נפוץ באמנות הרנסאנס.
