בובת המן היא מנהג יהודי ליצור, להציג ולעיתים גם לתלות או לשרוף בובה המייצגת את המן הרשע במהלך חג הפורים. זה מנהג הנפוץ בעיקר בקרב ילדים. המנהג משתלב במצוות השמחה בפורים, ומשקף את שמחת הניצחון של העם היהודי על אויביו, בדמות האיש אשר תכנן לבצע רצח עם באוכלוסייה היהודית בממלכתו.
בתלמוד הבבלי מוזכר מנהג "משוורתא דפוריא"[1] (מארמית: מקפצת פורים). על פי פירוש הערוך המנהג היה לתלות על הגג בובה בדמות המן, להעלותה באש ביום פורים, ולרקוד מסביב.[2]
בשנת 408, בתקופת הקיסר תאודוסיוס השני, נאסרה תליית המן בפומבי, משום שהמאמינים הנוצרים ראו במנהג את תלייתו של ישו. למרות האיסור שרד המנהג לפחות עד המאה העשירית.[3]
המנהג נולד מהרצון להמחיש ולחגוג את ההצלחה בניצחון המוסרי והפיזי על המן ועל תוכניותיו הרשעות להשמיד את היהודים. בובת המן משמשת ככלי חינוכי חשוב בהעברת המסורת וההיסטוריה היהודית לדורות הצעירים. היא מאפשרת דיאלוג ודיון בנושאים כמו אנטישמיות, התמודדות עם אויבים, וחשיבותה של אחדות בתוך הקהילה היהודית. כמו כן, היא מעודדת יצירתיות בקרב ילדים ומבוגרים כאחד, בתהליך יצירת הבובה ובחיפוש דרכים חדשניות להציגה ולחגוג איתה.
בתקופות היסטוריות שונות, המנהג התאים את עצמו לתרבות ולאזור הגאוגרפי של הקהילה היהודית המקיימת אותו. במקומות מסוימים, המנהג כלל שריפת בובת המן במרכז העיירה או הקהילה, תוך כדי שירה וריקודים מסביב לאש.[4] במקומות אחרים, המנהג התבטא ביצירת בובות מקרטון או חומרים אחרים, והדגש הונח על האספקט החינוכי והיצירתי.
בשנים האחרונות (החל מחגיגות העדלאידע), השימוש בבובת המן כפלטפורמה לביקורת חברתית ופוליטית השתדרג והרחיב את היקפו. דוגמאות לכך כוללות שריפת בובות המייצגות את נשיא עיראק לשעבר סדאם חוסיין או את נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד. כמו כן, נושאים פנימיים ישראליים ומאבקים מגדריים או פוליטיים, כאשר בובות מתארות דמויות שונות מתוך החברה הישראלית והציבור החרדי.[5] דוגמה לכך ניתן לראות בשריפת בובה בדמותו של יוסי שריד בשכונת מאה שערים.[6]
המנהג של בובת המן, אשר מסמל את ניצחון היהודים על אויביהם בסיפור פורים, התפתח והתרחב לתחומים נוספים בחגיגות יהודיות, בהם גם ל"ג בעומר.[7] במשך שנים, נהגו להבעיר במדורות ל"ג בעומר בובות המייצגות את "צוררי ישראל לדורותיהם", כאשר בובת המן נכללת כחלק מהמדורה. דרך זו של הצגה ושריפה של בובות כללה לא רק את דמויות היסטוריות או דמויות מהמקרא אלא גם דמויות עכשוויות אשר נתפסו כאויבי העם היהודי או כסמלים למאבקים פוליטיים וחברתיים.[5]