בבון זית (שם מדעי: Papio anubis, קרוי לעיתים בבון אפור) הוא מין של בבון הנפוץ ברחבי מרכז אפריקה. מקור שמו המדעי של המין הוא בשמו של האל המצרי אנוביס, שפניו דומים לפני מין זה. אחד החוקרים המפורסמים שהקדיש מרבית מחייו לחקר בבון הזית הוא רוברט ספולסקי.
מראה
עורו ופרוותו של בבון הזית, כשמו, הם בצבע ירוק-זית, ופניו שחורים. במין דו-צורתיות זוויגית בולטת, המתבטאת הן בגודל והן במראה. משקלם של הזכרים כפליים מהנקבות - 25 ק"ג לעומת 14, בהתאמה. הפרטים הגדולים ביותר הגיעו למשקל 50 ק"ג. אורכו של הזכר כ-75 ס"מ ללא הזנב (שאורכו כחצי מטר) ואורכה של הנקבה כ-60 ס"מ. לזכר שיניים כלביות גדולות ורעמה, הנעדרים בנקבות.
תפוצתו של בבון הזית היא הנרחבת ביותר מבין כל מיני הבבונים, והוא נפוץ בכל רחבי מרכז אפריקה שמדרום לסהרה, מגינאה ועד אתיופיה. אוכלוסיות מבודדות של המין מתקיימות גם בתוך מדבר הסהרה. אף על פי שהבבונים נתפסים כחיות סוואנה, בבון הזית נפוץ במגוון של סביבות מחיה - ממדבריות ועד יערות גשם, אך לרוב ניתן למצוא אותם בגבול שבין הסוואנה לבין היער.
אחת הסיבות למגוון סביבות המחיה של בבונים אלה היא האסטרטגיות המגוונות שהם מאמצים בעת חיפוש מזון. בבוני הזית מלקטים מזון מעצים, מהאדמה ואף מתחת לה. מזונם מורכב מרוב חלקי הצמח - שורשים, פירות, עלים, פרחים, גרעינים ואף מקליפת העץ. כאוכלי כל, הם אינם בוחלים במזון מן החי - חרקים, ביצים, ציפורים ואף יונקים אחרים, כולל קופים אחרים ואפילו אנטילופות, אותן הם צדים באופן מזדמן (במקרים בודדים נצפו בבוני זית הצדים באופן מאורגן ויזום[2]). בבונים החיים ביערות מסתמכים על פירות כמזון עיקרי, בעוד שוכני הסוואנות שביניהם מסתמכים יותר על עלים ושורשים. בקרבת מגורי אדם, בבוני זית עשויים אף לפשוט על יבולים, וכתוצאה מכך מתפתחים לעיתים עימותים בינם לבין חוואים.
גודל הטריטוריה של בבוני זית נע בין 0.7 קמ"ר ועד מעל 40 קמ"ר. ההבדל הדרסטי בגודל נובע מהבדלים בגודל הלהקה - להקות גדולות צורכות יותר משאבים, ולכן נאלצות לחפש משאבים אלה בשטח גדול יותר. גורם נוסף המשפיע על גודל הטריטוריה הוא העונה - בעונה היבשה הבבונים נאלצים ללקט אוכל בשטחים גדולים בהרבה, ולכן שטח הטריטוריה גדל.
סדר היום של בבוני הזית משתנה גם הוא בהתאם לעונה. בדרך כלל לאחר הקימה, מבלים הבבונים זמן מה בפעילויות חברתיות, התרחקות מאזור הלינה ולאחר מכן מעגל של ליקוט מזון ומנוחה וחוזר חלילה. בתקופות המנוחה, נמשכות הפעילויות החברתיות. עם רדת החשיכה, הלהקה חוזרת לאתר השינה שלה. הבבונים מעדיפים ללון באזור מצוקי שאין בו עצים - סביבה המקשה על גישת חתולים גדולים, אויביהם הטבעיים העיקריים. באין סביבה כזו, ילונו על עצים.
בבוני הזית חיים בלהקות, בהן בין 15 ל-150 פרטים. בלהקה מספר זכרים, נקבות רבות, וצאצאיהן. נקבות יישארו לעולם בלהקת המוצא שלהן, בעוד זכרים יתפזרו בחיפוש אחר זיווג, תופעה המביאה לקרבת דם רבה בין נקבות באותה להקה. הנקבות יוצרות תת-קבוצות מטריליניאליות בתוך הלהקה הגדולה. מעמדן החברתי של הנקבות נקבע לפי אימן, וכך בנות מתמקמות בהיררכיה מיד מתחת לאמותיהן. כאשר אחות נוספת תגיע לבגרות, גם היא תתפוס את מקומה מתחת לאם - ותדחוק את אחותה הבכירה כלפי מטה. כך נוצר מבנה היררכי ליניארי, בו ברור לכל אחד מהפרטים מה מיקומו ביחס לכל פרט אחר. קבוצות מטריליניאליות אלה משמשות כמקור לתמיכה, הן פיזית והן נפשית, עבור החברות בהן, והן מעניקות זו לזו הן טיפוח (בצורת סירוק ופליית כינים) והן תמיכה חברתית. אך קיימות גם מערכות יחסים בין נקבות המשתייכות לקבוצות שונות - חברויות בין שוות-מעמד מחד, ומערכות יחסים בהן נקבה נמוכת-מעמד מנסה לזכות בחסדיה של גבוהת מעמד על ידי הענקת שירותים ומזון לאחרונה.
העובדה שאין הצטרפות של נקבות נוספות לקבוצה מונעת איומים על המבנה ההיררכי, וכך נוצר מבנה חברתי יציב, שאינו משתנה לאורך זמן.
חלק מהנקבות יוצרות מערכות יחסים ארוכות-טווח עם זכר אחד או שניים, במה שניתן לכנות ידידות. מערכות יחסים אלו מתחילות כאשר הנקבה מיוחמת, ויוצרת קשר עם זכר מחוץ ללהקה. לאחר הייחום, מערכת היחסים נמשכת, וכוללת טיפול זה בזה, אתרי שינה קרובים, טיפול משותף בצאצאים ותמיכה חברתית. הזכר אף מביא מנחות אוכל לנקבה ומגן עליה מנקבות אחרות ומזכרים. מערכות יחסים כאלה עשויות להסתיים כאשר הנקבה מתייחמת שנית ויוצרת קשר דומה עם זכר אחר, או כאשר הזכר ממשיך בנדודיו ללהקה אחרת.
הזכרים עוזבים את הלהקה בה נולדו כאשר הם מגיעים לגיל הבגרות המינית ולגודלם המלא, בגיל שש עד תשע שנים. הזכרים חוברים ללהקה אחרת, ועוברים להקות מספר פעמים במהלך חייהם. מעבר כזה מוריד את סיכוייו של הבבון למצוא זיווג, שכן הנקבות מחפשות זכרים צעירים וזכרים שקיימו עימן מערכת יחסים ארוכת טווח. המעבר אף טומן בחובו סיכונים של טריפה או אלימות מצד הזכרים בקבוצה הקולטת, אך דומה שהוא הכרחי, שכן זכרים צעירים בקבוצת המקור נוטים להתנכל לזכרים בוגרים, כנראה משום שהם זוכרים את היותם של האחרונים עליונים בהיררכיה בעבר. לעיתים זוג זכרים עוברים מלהקה אחת לשנייה יחדיו - פעמים רבות יהיו אלה אחים למחצה או אחים מלאים.
העובדה שהזכרים בלהקה אינם קשורים גנטית זה לזה גורמת להם לעמוד בתחרות מתמדת על הגישה לנקבות. התחרות היא עזה ביותר בין בבונים צעירים, והולכת ומתמתנת ככל שהם מתבגרים. מעמד הזכר בלהקה נקבע על פי גודל, כוח גופני וגיל, כאשר הזכרים הצעירים מדורגים גבוה יותר בהיררכיה. המעמד נתון למשא ומתן מתמיד, בין אם בקרבות בלתי פוסקים - קרבות זכרים הם מחזה נפוץ בלהקות של בבוני זית, וגם פציעות אינן מחזה נדיר - ובין אם בסיטואציות שקטות יותר, כגון מפגשים בין זכר לזכר, המלווים בברכות שלום טקסיות. זכרים מבוגרים יוצרים לעיתים קואליציות על מנת לקדם את מעמדם לעומת זה של זכרים צעירים יותר.
סולמות ההיררכיה של הזכרים והנקבות אינם קשורים זה לזה - נקבות אינן בוחרות בזכרים לפי מעמדם כבני זוג לזיווג או כחברים.
רבייה
גיל הבגרות המינית בבבוני זית משתנה בצורה משמעותית, בעיקר בהתאם לתזונה, אך הגיל המוצע הוא בין שש לתשע שנים. הן הזכרים והן הנקבות מגיעים לגודלם המלא מספר שנים לאחר מכן.
משכו של המחזור החודשי בנקבות הבבון כ-37 ימים. בשיאו אחוריה של הנקבה מתנפחים ומאדימים - מצב הנמשך כ-18 יום, שבאחרונים שביניהם חל הביוץ. נפיחות זו היא משמעותית - עשויה להוסיף למשקל הנקבה עד 14% - ולעיתים אף מכבידה ורגישה לזיהומים במקרה של פציעה. מאידך, לנפיחות חשיבות רבה - מחקרים מראים כי נקבות בעלות נפיחות גדולה ממליטות מוקדם יותר, צאצאים רבים יותר, בעלי סיכוי רב יותר לשרוד. זכרים מעדיפים נקבות בעלות נפיחות גדולה.
בעת הייחום, המתרחש בכל עונות השנה, נקבה יוצרת מערכת יחסים זוגית עם אחד הזכרים. בעת קיום מערכת היחסים, הבבונים שומרים על קרבה זה לזה, לעיתים תוך התרחקות משאר הלהקה (אך שמירה על קשר עין) והזכר מגרש זכרים אחרים מקרבתה של הנקבה. במהלך תקופה זו, שאורכה יכול לנוע בין דקות מספר לשבועיים, הזוג מזדווג בתדירות גבוהה. זו אינה מערכת יחסים מונוגמית - נקבות יוצרות מספר מערכות יחסים כאלו בכל ייחום, בדרך כלל שלוש עד ארבע אך לעיתים עד תשע.
טיפול בצאצאים
נקבת בבון הזית ממליטה כל שנה עד שלוש שנים, בהתאם לזמינות המזון, למעמדה בלהקה ולשרידת הצאצא הקודם. אורך הריונה הוא כשישה חודשים (180 יום), בסופו היא ממליטה צאצא יחיד, שמשקלו כ-1,068 גרם.
שני ההורים מטפלים בוולד, אך עיקר הטיפול מבוצע על ידי האם. בימים הראשונים לאחר הלידה, על האם לאחוז בוולד בידיה. לאחר שבוע עד שבועיים, כאשר אחיזתו תתחזק, הוא יוכל לאחוז בעצמו בפרוותה. לאחר מכן הוא נאחז בבטנה והיא נושאת אותו. בגיל שלושה חודשים יעבור לרכב על גבה, בדומה לאופן בו פרש רוכב על סוס. הגור ימשיך לרכב על גב אימו, בתדירות הולכת ויורדת, עד גיל שנה.
בגיל שבועיים הגור יעזוב לראשונה את אימו, ויצא לתור את הסביבה למספר דקות - אך יישאר קרוב אליה. עד גיל 10 חודשים, הגור נשאר בהישג ידה של האם לפחות במחצית מהזמן. האם מניקה את הגור עד גיל שנה.
הזכרים מטפלים לעיתים קרובות בצאצאיהן של נקבות המקורבות אליהן. הגורים זוכים בטיפול טוב יותר, בתמיכה במצבי לחץ ובהגנה מטורפים. לעיתים הזכרים מספקים אוכל (בעיקר בשר) לגורים ואף נושאים אותם. הזכרים זוכים בהגנה מפני תקיפות של בבונים הממוקמים גבוה יותר בהיררכיה - הסיכוי שבבון המלווה בגור יותקף הוא נמוך. בנוסף, קיימת סבירות גבוהה שצאצאה של נקבה המקורבת לזכר הוא בנו של אותו זכר.
.jpg)
.jpg)
