אפרו-קובנים הוא מונח המתייחס לקובנים, שמוצאם ממערב אפריקה, וכן אלמנטים היסטוריים או תרבותיים בקובה שמקורם כנראה בקהילה זו. המונח יכול להתייחס לשילוב של ילידים אפריקאים ומרכיבים תרבותיים אחרים אשר נמצאו בחברה הקובנית כגון גזע, דת, מוזיקה, שפה, אמנות ותרבות מעמדית.[1]
דמוגרפיה
על פי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2002, אשר סקר 11.2 מיליון קובנים, 1.1 מיליון קובנים תיארו את עצמם כאפרו-קובנים או שחורים ואילו 5.8 מהם ראו את עצמם כמולאטים או כמסטיסים. כלומר, חלק ניכר מתושבי קובה מאשרים שמוצאם אפריקני. הנושא מורכב עוד יותר לאור העובדה שמספר לא מבוטל של אנשים עדיין מייחסים את מוצאם לקבוצות אתניות אפריקניות מסוימות או אזורים מסוימים, בעיקר יורובה, אקאן, אררה (אנ') וקונגו, אבל גם איגבו, קרבאלי (אנ'), מנדינקה, קיסי (אנ'), פולה, מקאוה (אנ') ואחרים.
מחקר משנת 2014 העריך את התפלגות אוכלוסיית קובה כ-70% מאירופה, 22% מאפריקה ו8% ילידים אמריקאים.[2] אף על פי שאת האפרו-קובנים ניתן למצוא בכל רחבי קובה, במזרח קובה יש את הריכוז הגבוה יותר של אפריקאים מאשר בשאר חלקי האי, ובהוואנה יש את האוכלוסייה הגדולה ביותר של אפריקאים מאשר בכל עיר אחרת בקובה. לאחרונה, אפריקנים רבים מהגרים לקובה, במיוחד מאנגולה. בנוסף, מהגרים מג'מייקה (Jamaica) והאיטי (Ayiti) מתיישבים בקובה, רובם התיישבו בחלק המזרחי של האי, בשל הקרבה למולדת שלהם, מה שתרם אף יותר לשיעור הגבוה גם ככה של אפריקאים בצד הזה של האי. אחוז האפרו-קובנים על האי גדל לאחר המהפכה הקובנית ב-1959 בהנהגת פידל קסטרו בשל ההגירה ההמונית מהאי של המעמד הבורגני הלבן.[3] חלק קטן של אפרו-קובנים עזבו את קובה, בעיקר לארצות הברית (במיוחד לפלורידה), שם הם וילדיהם שנולדו בארצות הברית נקראים קובנים-אמריקנים, היספנים-אמריקנים ואפרו-אמריקנים. רק מעטים מהם התגוררו במדינה דוברת ספרדית הסמוכה לרפובליקה הדומיניקנית ובטריטוריית ארצות הברית בפוארטו ריקו. ( Puerto Rico).
המוסד הנכחד של לימודי קובנים וקובנים-אמריקנים באוניברסיטת מיאמי העריכו את אחוז אוכלוסיית האפריקאים בקובה ב-62%.[4] קבוצת זכויות המיעוט הבינלאומית טוענת כי "הערכה אובייקטיבית של מצב האפרו-קובנים נותרה בעייתית עקב רישומים מועטים ומחסור במחקרים שיטתיים הן לפני והן אחרי המהפכה" .[5]
צאצאי אפרו-קובנים באפריקה
מדינות כמו ניגריה (Nigeria) ביתם של תרבויות יורובה ואיגבו, וגינאה המשוונית (República de Guinea Ecuatorial) חוו זרם של עבדים לשעבר מקובה שהגיעו לשם כמשרתים מובטלים במאה ה-17, ושוב במהלך המאה ה-19. בגינאה המשוונית הם נהפכו לחלק מהאמנסיפדות; בניגריה הם נקראו "אמארוס" (Amaros). למרות היותם חופשיים לחזור לקובה עם סיום תקופת עבודתם, הם נשארו במדינות אלה והתחתנו עם האוכלוסייה המקומית. העבדים לשעבר הובאו לאפריקה על ידי הצווים המלכותיים של 13 בספטמבר 1845 ושל 20 ביוני 1861, הם גורשו מקובה עקב חוסר במתנדבים שרצו לעזוב. אירועים עם נסיבות דומות התרחשו בעבר במאה ה-17 כאשר לעבדים לשעבר הן מקובה והן מברזיל הוצעו אותן הזדמנויות.
גם באנגולה יש קהילות של אפרו-קובנים, הנקראות "אמפארוס"(Amparos). הם צאצאים של חיילים אפרו-קובניים שהובאו לשם בשנת 1975 כתוצאה של המעורבות הקובנית במלחמה הקרה. פידל קסטרו פרס אלפי חיילים באנגולה במהלך מלחמת האזרחים. כתוצאה מתקופה זו, ישנה קהילה אפרו-קובנית קטנה דוברת ספרדית באנגולה המונה כ-100,000 אנשים.
האיטי-קובנים
השפה הקריאולית והתרבות האיטית נכנסו לראשונה לקובה עם הגעתם של עולי האיטי בתחילת המאה ה-19. כתוצאה ממהפכת האיטי (1791-1804) בה התקוממו העבדים בהאיטי נגד השלטון הצרפתי, הגיע גל של נמלטים צרפתיים עם עבדיהם אל קובה. העולים התיישבו בעיקר במזרח קובה ועד 1804 כ-30,000 צרפתים חיו במחוז גואנטנמו, במיוחד בערים בברקואה ובמאיסי, העיירות במיקום המזרחי ביותר במחוז, שם הנהיגו מאוחר יותר את עיבוד הסוכר, בנו בתי זיקוק לסוכר ופיתחו מטעי קפה. תושבי האיטי המשיכו להגיע לקובה גם בשנים מאוחרות יותר כדי לעבוד כעובדי כפיים בשדות בחתיכת קני הסוכר. תנאי מחייתם ועבודתם לא היו טובים מאלה של העבדים והם סבלו מאפליה. אף על פי שרצו לחזור לארץ מולדתם, רבים מתושבי האיטי נשארו בקובה, ובסופו של דבר הם וצאצאיהם לא זיהו את עצמם כהאיטיים ולא דיברו יותר בשפה הקריאולית. האפליה נפסקה רק לאחר עליית שלטון פידל קסטרו ב-1959, והשפה הקריאולית נהייתה השפה השנייה המדוברת בקובה, לאחר ספרדית. נהייתה הכרה בשפה גם אצל קובניים שמעולם לא היו בהאיטי ולא היו ממוצא האיטי ואף הוקמה תחנת רדיו אשר משדרת בשפה זו.
גזענות
על פי דבריהם של חוקרים אנתרופולוגים שנשלחו לקובה על ידי האיחוד האירופי, הגזענות כנגד האפרו-קובנים מושרשת בקובה. אפרו-קובנים נדחקים במקרים רבים לדיור לקוי ולרוב אינם נכללים בעמדות ניהוליות של מוסדות המדינה הפורמליים.[6]
אסטבן מוראלס דומינגז (Esteban Morales Domínguez) פרופ' באוניברסיטת הוואנה, גורס כי היעדר דיון בנושא הגזע מאיים על הפרויקט החברתי של "המהפכה הקובנית". קרלוס מור (Carlos Moore), חוקר שכתב רבות אודות הנושא, גורס כי האיום של "פיצוץ" מצבם של האפרו-קובנים הוא איום חסר תוכן, שכן הם מפחדים להיכנס לכלא. אך, למרות היד הקשה שבה נוקט השלטון, הממשלה עדיין מפחדת מהתפוצצות מצבם של האפרו- קובנים.
בשנים שבין ניצחון המהפכה הקובנית לניצחון בפלאיה ג'ירון (כישלון פלישת כוחות מתנגדי המהפכה בחסות האמריקאית), הייתה הממשלה הקובנית אחד המשטרים האקטיביים ביותר במאבק נגד אפליה. היא השיגה הישגים בתחום שוויון הגזע באמצעות הסדרה של רפורמות שוויוניות בתחילת שנות השישים. בתגובה לגודלה הרב של גזענות בשוק העבודה, הוציא קסטרו חוקים נגד אפליה. בנוסף, הוא ניסה לסגור את הפער המעמדי בין קובנים לבנים עשירים לאפרו קובנים ממעמד נמוך יותר, באמצעות הנגשת אוריינות לכלל האוכלוסייה ורפורמות שוויוניות אחרות.
במחקר, שנערך על ידי מספר חוקרים מערביים בשנת 2003, טענו החוקרים (Yesilernis Peña, Jim Sidanius and Mark Sawyer), כי למרות ההצהרות לגבי צמצום האפליה בשנות ה-60, האפליה החברתית של אפרו-קובנים עדיין רווחת, למרות רמות נמוכות של אפליה כלכלית.[7] לאחר שהשלטון "פתר" את בעיית האפליה הגזעית, הממשלה עברה לגזענות, שהתבטאה באמצעות מסר אשר סימל שינוי בתפיסת החברה הגזענית של הקובנים, ונובעת מהשינוי במיקוד הממשלה. כלומר, הכרזת הממשלה בנוגע לצמצום נגעי הגזענות אפשרה לציבור הקובני להתכחש לאפליה מבלי לתקן את הסטריאוטיפים שנותרו במוחם של אלו אשר גדלו בקובה, שהייתה מחולקת מבחינה גזענית וכלכלית. רבים מהטוענים שאין גזענות בקובה, מבססים את טענותיהם על היסטוריה חברתית של נישואי תערובת וערבוב הגזעים בין הלבנים לאפריקאים. קובנים רבים פירשו את ערבוב הגזעים כ"הרמוניה גזעית", אך אמונה זו היא איננה נכונה ורק מעכבת את הגשמת ה"הרמוניה הגזעית האמיתית" שתגיע לאחר סיום הגזענות והאפליה החברתית בקובה.[8]
שפה
אלמנטים תרבותיים אחרים הנחשבים לאפרו-קובניים ניתן למצוא בשפה (כולל תחביר, אוצר מילים וסגנון דיבור). השפה בקובה מבוססת על המיזוג בין השפה האפריקאית לבין הספרדית, החיבור הדמוגרפי שהתרחש בקובה בתקופה הקולוניאלית גרם לתוצר של שפה לשונית תרבותית שנמשכת עד היום. השפה הקובנית מושפעת מהשפות האפריקאיות והדתות האפרו קובניות כולן שומרות על מידה מסוימת של שימוש בשפות האפריקאיות. דתות הסנטריה (Santería)והאבוקה (Abakuá) שומרות שתיהן על מידה רבה של שימוש בשפות אפריקאיות ואילו פאלו (Palo) משתמשת בתערובת של ספרדית וקיקונגו (Kikongo) הידועה בשם האבלה קונגו (Habla Congo).[9]
תנועת האפרו-קובניזם
במהלך שנות ה-20 וה- 30 של המאה ה-20 קובה חוותה תנועה אשר יועדה לתרבות האפרו-קובנית ונקראה אפרו-קובניזם (Afrocubanismo).[10] לתנועה הייתה השפעה גדולה על הספרות הקובנית, שירה, מוזיקה ופיסול. זה היה המבצע האמנותי הראשון בקובה שהתמקד בנושא מסוים: התרבות האפריקאית. התנועה הדגישה את המאבק לעצמאות מספרד, את העבדות האפריקנית ואת בניית הזהות הלאומית הקובנית כטהורה. אף על פי שהמטרה הייתה איחוד סיפורי עם ומקצבים אפריקנים עם צורות אמנות מסורתיות, האמנויות המרכזיות בתנועה היו המוזיקה והריקוד. בניגוד לאמנויות המסורתיות – ציור, פיסול, ספרות ושירה - הריקוד והמוזיקה לא דרשו מהאמנים ללמוד לימודים פורמליים, הכשרה או אפילו ידע של קרוא וכתוב ובנוסף עלות החומרים שנדרשו להפקת המוזיקה או הריקוד לא היו גבוהים. מאפיינים אלו הנגישו את האמנויות גם לשכבות הנמוכות בחברה ובכך נתנו לה קול ועזרו לאחד את העם ולהגדיר אותו בזהות לאומית קובנית הנבדלת מזהויות אחרות.[11]
היסטוריית התנועה
התנועה התפתחה מגילוי מחודש של המורשת האפריקאית. היא התפתחה בשני שלבים שונים שהקבילו זה לזה. הראשון הכיל אמנים ואינטלקטואלים אירופאים אשר התעניינו באמנות האפריקנית ובמוזיקה המסורתית.[12] שלב זה הקביל לרנסאנס של הארלם בניו יורק, נגרטיוד בצרפת הקריבית ולאוונגרד הסגנוני האירופאי (למשל הקוביזם וייצוג המסכות האפריקניות). השלב התאפיין בהשתתפות אינטלקטואלים לבנים, ביניהם: הקובנים – אלג'ו קרפנטייה, פרננדו אורטיז ולידיה קבררה, פוארטו ריקו – לואיס פאלאס מאטוס וספרדים – פבלו פיקאסו ורוג'ר דה לוריה. האמנים המושפעים מאפריקה נטו לייצג אפרו-קובנים בתיאורים נדושים כמו דמויות שחורות היושבות תחת עץ דקל עם סיגר. שירים ומאמרים שנכתבו על ידי אפרו-קובנים התחילו להתפרסם בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעיתונים, מגזינים ובספרים, שם הם דיברו על המורשת האישית שלהם. אפרו-קובנים ואמני המורשת האפרו קובנים הדגישו את הגזע והתרבות האפריקנית שהייתה שולית פעם, וזה הפך לסמל של העצמה ואינדיבידואליות אפרו-קובנית בתוך התרבות של אמריקה ואירופה.[13]
מגמה זו שימשה זרז עבור השלב השני אשר התאפיין באמנים אפרו-קובנים אשר יצרו אמנות המשקפת את הווייתם אפרו-קובני. בתחילת 1930 השלב השני תיאר השקפה רצינית יותר של התרבות השחורה כמו דתות אפריקאיות ומאבקים הקשורים עם עבדות. הדמות המובילה של התנועה בשלב השני היה ניקולס גיין.[14]
תוצאות התנועה
המשכיות המוניטין של תנועת האפרו-קובניזם התקבלה מהקמת סגנון האמנות של העולם החדש, אשר שילב את האסתטיקה של התרבות האירופאית והאפריקנית גם יחד.[15] אף על פי שהתנועה עצמה נעלמה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20, התרבות האפרו-קובנית המשיכה לשחק תפקיד חשוב בזהות קובה. זו הייתה המהפכה הקובנית שפתחה פתח למחקרים מקיפים יותר על השורשים האתניים-אפריקאים בקובה.[16] הרטוריקה של המהפכה שילבה את ההיסטוריה השחורה ואת תרומתה לרובד החשוב בזהות הקובנית. המהפכה מימנה פרויקטים רבים ששחזרו את עבודתם של אפרו-קובנים תוך מאמץ להתאים את הזהות האפריקאית המונעת בתוך החברה הקובנית האנטי-גזענית החדשה.[17]
מוזיקה
מוזיקה אפרו קובנית כוללת בתוכה שתי קטגוריות עיקריות של מוזיקה: דתית וחילונית. מוזיקה דתית כוללת את המנגינות, המקצבים והכלים ששימשו בטקסים של הזרמים הדתיים (הנזכרים לעיל), בעוד שמוזיקה חילונית מתמקדת בעיקר ברומבה, גואגואנקו (Guaguancó) וקומפארסה (Comparsa) (מוזיקת קרנבל) כמו גם במספר מופחת של סגנונות כמו ה"טומבה פראנצ'סה" (Tumba francesa). כמעט כל מוזיקה קובנית מושפעת ממקצבים אפריקאים. למוזיקה הפופולרית הקובנית ולא מעט מהמוזיקה האמנותית יש מקורות מספרד ואפריקה השזורים באריג קובני ייחודי. ה"סון" (son) הוא דוגמה אופיינית לכך. בזמן שרוב המוזיקה לרוב מבוצעת בזמן חתוך. אמנים לרוב מאופיינים בשימוש במערך של חתימות זמן כמו 6/8 עבור פעימות תיפוף. הקלאווה, מנגד, משמש בחתימת זמן פולימטית של 7/8 פעימות + 5/8.[18]
ג'אז אפרו-קובני
ג'אז אפרו קובני הוא הצורה המוקדמת ביותר של הג'אז הלטיני. הוא משלב מקצבים אפרו-קובניים המבוססים על הקלאווה, עם הרמוניות ג'אז וטכניקות של אלתור. הג'אז האפרו-קובני הופיע בשנות ה-40 המוקדמות עם המוזיקאים הקובניים מריו באוזה (Mario Bauzá) ופרנק גרילו "מאצ'יטו" (Machito) בלהקת מאצ'יטו והאפרו-קובניים בניו יורק. בשנת 1947, שיתופי הפעולה עם חצוצרן הביבופ דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) ונגן כלי ההקשה צ'אנו פוזו (Chano Pozo) הביאו מקצבים וכלים אפרו-קובניים כגון טומבדורה (Tumbadora) ואת הבונגו (Bongo drum) אל סצנת הג'אז החוף המזרחי. שילובים מוקדמים של ג'אז עם מוזיקה קובנית כגון "Manteca" ו-"Mangó Mangüé" היו נפוצים תחת הכינוי קיובופ (Cubop) עבור הביבופ הקובני.[19]
במהלך העשורים הראשונים, תנועת הג'אז האפרו-קובנית הייתה חזקה יותר בארצות הברית מאשר בקובה.[20] קני דורהאם (Kenny Dorham)[21] סאבו מרטינז (Sabu Martinez), והאנק מובלי (Hank Mobley) ניגנו ג'אז אפרו קובני משנות ה-50 עד שנות ה-60. בתחילת שנות ה-70, "אורקסטרה קובנה דה מוזיקה מודרנה" ומאוחר יותר איראקרה (Irakere) הביאו את הג'אז האפרו-קובני לסצנת המוזיקה הקובנית והשפיעה על סגנונות חדשים כמו על הסונגו (songo) .[22]
ריקוד הרומבה
המילה רומבה בספרדית מסמלת אירוע חגיגי קולקטיבי, ארוחה חגיגית או מאורע שמח ומפגש חברתי חילוני עם מוזיקה וריקודים. מקור המילה רומבה מגיע מהשפה האפריקאית ופירושה הוא מפגש חברתי ללא קשר לטקסים דתיים .[23]
הרומבה התפתחה בשנות ה-50 וה60 של המאה ה-19 במקומות מפגש של אפריקאים חופשיים שאליהם הורשו להגיע ולהתפלל אחרי העבודה. עם ביטול העבדות בשנת 1886 עברו אפרו- קובנים להתגורר באזורים עירוניים והצטרפו לקובניים הלבנים העניים על מנת לחפש עבודה. באזור הנמלים היו יותר משרות מאשר באזורים הכפריים ועל כן הם התרכזו שם. נוצרה מציאות של חיים משותפים בין אפריקאים ולבנים אשר הובילה לקיומם של אירועים קהילתיים כגון רומבה .[24]
מלבד האירוע הקהילתי, הרומבה הוא גם שם של ריקוד, קצב וקבוצה של רקדנים. הרומבה בקובה מבוססת על שירים וצעדים אפריקאים שהגיעו דרך קבוצות אתניות ממערב מרכז אפריקה. ישנן סברות אחרות האומרות כי הרומבה הגיעה דווקא מאנשי הסארה בניגריה (Nigeria) הצפונית, שם הנערים רוקדים בשורות לפני שורות של בנות, מתקרבים ומתקרבים עד שהם נוגעים ואחר כך נפרדים זה מזה .[25] בזאיר (Zaire) ישנה היסטוריה דומה של צעדי ריקוד- ריקוד באקונגו מסורתי שנקרא "ואן סמבה" ומתייחס ישירות אל צעדי הרומבה. בריקוד זה, נשים וגברים רוקדים במעגל עם רצועות בד שקשורות כחגורות סביב המותניים. הרקדן בועט או ברגל וזורק את המטלית לאוויר במטרה לפגוע באדם מהמין השני. הבד הוא הזמנה לבוא לרקוד במעגל .[26] הריקוד אשר מזכיר בצורה הכי קרובה את ריקוד הרומבה בקובה הוא ממערב- מרכז אפריקה או ממוצא קונגו- אנגולה, מה שנחשב היום זאיר ונקרא יוקה (Yuka) ומאקוטה. הקובנים קוראים להם בשמות קונגו או בנטו. תנועת ריקוד אופיינית היא כאשר גופם של שני בני הזוג נפגש או כמעט נפגש בטבור.[27]
הקובנים השחורים יצרו מוזיקה וריקוד משלהם שלא הייתה אפריקאית ולא ספרדית, הם השתמשו בתיפוף, בשירה ובריקודים בתצורות שונות .[28]סוג אחד התפתח באזורים העירוניים של הוואנה, מעורב בריקוד זוגות. באזור אחר יש ריקוד סולו של גברים שהתפתח באזורים כפריים. ריקוד הסולו נובע ככל הנראה מחוסר האיזון בין גברים לנשים במשך תקופת העבדות. באזורים הכפריים של מאטאנזה (Matanza), במיוחד ליד טחנות הסוכר (Sugarcane mill), הצטברו אוכלוסיות גדולות של אפריקאים במהלך ואחרי העבדות. סוג הסולו של הזכרים האפריקאים עשוי להיגרם מהשפעתן של חברות הקרב הסודיות של דרום קובה שהביאו מסורות של ריקודים גבריים לקובה .[29]
דת
את הדת האפרו קובנית ניתן לפרק לשלושה זרמים עיקריים: סנטריה (Santería), פאלו (Palo) ואבאקווה (Abakuá), אשר כל אחת מהן כוללת פרטים (אנשים) מכל גוני וסוגי האוכלוסייה האפרו-קובנית .[30]
זרם הסנטריה (Santería)
מכונה גם- "Regla de Ocha, La Regla de Ifa", הוא זרם אפרו-אמריקני אשר מושתת על דת היורובה (קבוצה אתנית באזור ניגריה של היום), שהתפתחה בקובה בקרב צאצאי מערב אפריקה. זרם זה התאפיין באמונה מיתולוגית של בני היורובה באוריסה (Orisha), ביטוי של אלוהות מסוימת במערכת הרוחנית והדתית. Santería היא מילה ספרדית שפירושה "תפילה של קדושים". Santería מושפעת ומסונכרנת עם הקתוליות הרומית. בנוסף לכך, Santeria, היא מערכת של אמונות המביאה מיזוג של היבטים דתיים מהיורובה, אשר הובאה לעולם החדש (שקובה היא חלק ממנו),[31] על ידי אנשים משועבדים מאזור היורובה יחד עם הנצרות והדתות של עמים הילידים של אמריקה. לזרם הנ"ל יש השפעה גדולה מאוד על מהות ה"רוחניות" הקובנית. אנשי היורבה, שכאמור היוו את הבסיס לזרם הנ"ל נשאו עמם מנהגים דתיים שונים, הכוללים מערכת "תקשורת" עם אבותיהם והגורמים ה"אלוהיים" שלהם, הקרבת בעלי חיים, תופים וריקודים קדושים. הצורך של המאמינים בזרם לשמר את מסורותיהם ומערכות האמונה שלהם בסביבה תרבותית עוינת, הניע אפרו-קובנים משועבדים לנסות ולמזג את זרם דת זה יחד עם היבטים של הקתוליות הרומית כבר בשנת 1515.[32]
זרם פאלו מונטה (Palo)
דת או זרם אפרו-קובני עתיק. חסידיו מאמינים שהם יכולים להשתמש בחלקי גוף האדם כדי ליצור קשר ולשעבד את רוחות המתים. הרוחות נאלצות לעשות "משימות" - כמעט אך ורק בשירות הרוע. על מנת לגייס את הרוחות, ה"פלורס" (הישות שברצונה לגייס את הרוחות) חייבים ללמוד כללים מורכבים הקשורים גולגולות, חצים, צלבים וסמלים אחרים, כדי לגייס את הרוחות .[33]
זרם האבאקווה (Abukua)
הזרם תיפקד כזרם סודי – ייעודי לגברים, בדומה לזרמים שאפיינו את הבונים החופשיים באירופה, זרם זה אינו היה מסונכרן עם הקתוליות הרומית ונשאר, בצורתו והווייתו, למוצאו המקורי – דרום מזרח ניגריה ודרום מערב קמרון. למעשה, זרם זה הוא אחווה יזומה של גברים אפרו קובנים, אשר הקימו מאין "חברה סודית", שמקורה הוא מ"אגודת אחים" באזור נהר קרוס שנמצא בדרום מזרח ניגריה ודרום מערב קמרון. על פי האמונה בזרם זה, המאמינים –"Ñáñigos" יכולים להפוך לנמרים וכך לעקוב אחרי אויביהם .[34]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ The American Heritage Dictionary of the English Language, Fourth Edition. Houghton Mifflin .Company. Random House Unabridged Dictionary, Random House, Inc. 2006.
- ^ "Cuba: Exploring the History of Admixture and the Genetic Basis of Pigmentation Using Autosomal and Uniparental Markers", July 24, 2014. PLOS Genetics.
- ^ "Race & Identity in Cuba". afrocubaweb.com.
- ^ "A barrier for Cuba's black people – New attitudes on once-taboo race questions emerge with a fledgling black movement". Miami Herald. Archived from the original on July 1, 2009.
- ^ "Cuba – Afro-Cubans". World Directory of Minorities and Indigenous Peoples. Minority Rights Group International. 2008. Retrieved 29 December 2013.
- ^ "Obama Effect' Highlights Racism in Cuba". New America Media. December 15, 2000k
- ^ Pena, Y., Jim Sidanis and Mark Sawyer. 2003. Racial Democracy in the Americas: A Latin and US Comparison. University of California, Los Angeles.
- ^ Moore, C. 1995. Afro-Cubans and the Communist Revolution. Trenton, New Jersey: Africa World Press. Evidence collected in 2003 over proved
- ^ Santo, Diana Espirito. (2013). Fluid Divination: Movement, Chaos, and the Generation of "Noise" in Afro-Cuban Spiritist Oracular Production. Anthropology of Consciousness, 24(1), 32.
- ^ M. Arnedo-Gomez, "Introduction," Writing Rumba (University of Virginia Press, 2006), p.1.
- ^ R.D. Moore, Nationalizing Blackness: Afrocubanismo and Artistic Revolution in Havana,1920-1940 (University of Pittsburgh Press, 1997), pp. 4-5.
- ^ L. S. Klein, "Afrocubanismo," Encyclopedia of World Literature in the 20th Century (Continuum, 2008), p.20
- ^ R.D. Moore, p.200
- ^ T. Henken, "Cuban Literature- The Avant-Garde vs the Vanguard: Colonial Literature," in Cuba: A Global Studies Handbook (Santa Barbara, 2008), p.363.
- ^ L. M. Ternandez, "Literature of the Revolutionary Era," Encyclopedia of Cuba: People, History, Culture (Greenwood Press,2003) p.345
- ^ E. Rodrigez-Mangual, "Intriduction," Lydia Cabrera and the Construction of an Afro-Cuban Cultural Identity (The University of North Carolina Press, 2004) p.17
- ^ E. Rodrigez-Mangual, "Intriduction," Lydia Cabrera and the Construction of an Afro-Cuban Cultural Identity (The University of North Carolina Press, 2004) p.18.
- ^ King, Anthony (1961:14). Yoruba Sacred Music from Ekiti. Ibadan University Press
- ^ ( Fernandez, Raul A. (23 May 2006). From Afro-Cuban Rhythms to Latin Jazz. University of California Press. pp. 62–. ISBN 978-0-520-93944-8. Retrieved 16 January2019.)
- ^ (Acosta, Leonardo (2003). Cubano Be, Cubano Bop: One Hundred Years of Jazz in Cuba. Washington, D.C.: Smithsonian Books. ISBN 158834147X.).
- ^ Nastos, Michael G. "Afro-Cuban - Kenny Dorham". AllMusic. Retrieved 24 February 2019.
- ^ "Hank Mobley discography". www.jazzlists.com. Retrieved 24 February 2019
- ^ Johnson, S. (1995). The Black Scholar books received -- Rumba: Dance and Social Change in Contemporary Cuba by Yvonne Daniel. The Black Scholar, 25(4), 75, pp. 17.
- ^ Johnson, S., pp. 25.
- ^ Johnson, S., pp. 39.
- ^ Johnson, S., pp. 73
- ^ Johnson, S., pp. 75
- ^ Johnson, S. (1995). The Black Scholar books received -- Rumba: Dance and Social Change in Contemporary Cuba by Yvonne Daniel. The Black Scholar, 25(4), 75, pp. 78.
- ^ Johnson, S., pp. 79
- ^ Abiola Irele, Biodun Jeyifo, ed. (April 27, 2010). The Oxford Encyclopedia of African Thought, Volume 1. Oxford University Press. p. 305
- ^ Erwan Dianteill. Kongo in Cuba: the Transformations of an African Religion. Centre for the Interdisciplinary Study of Religious Phenomena. pp. 59–80
- ^ Miguel Gonzalez-Wippler (2007). Rituals and Spells of Santería. Original Publications. ISBN 978-0942-27207-9
- ^ Romero, Simon (2009-12-11). "Palo (Religion) In Venezuela, Even Death May Not Bring Peace". The New York Times. Retrieved 2010-05-2
- ^ Sosa, Enrique (1982). Los Ñáñigos. Havana: Ediciones Casa de las Américas
