פרי עבודתו היה סדרה של 29 ספרים – ההיסטוריה האוניברסלית שלו. היצירה כולה, בעריכת בנו דמופילוס - שהוסיף את הספר השלושים - הכילה תיאור מסכם של "המלחמה הקדושה", יחד עם תיאורים נוספים מימי ההרקליידים (אנ') ועד כיבוש פרינתוס (אנ')[3][5] בשנת 340 לפנה"ס על ידי פיליפוס השני, מלך מוקדון, המכסה פרק זמן של יותר משבע מאות שנים.[2] לפי פוליביוס, אפורוס היה ההיסטוריון הראשון שאי פעם חיבר היסטוריה אוניברסלית.[6] עבור כל אחד מ-29 הספרים הנפרדים, אפורוס כתב הקדמה.[5] החיבור נקרא ככל הנראה בפשטות "היסטוריות" (Ἱστορίαι), והוא נבנה לפי סדר נושאי ולא כרונולוגי בנרטיב שלו. דיודורוס סיקולוס היה אחראי במידה רבה על שימור יצירה זו עבור הדורות הבאים, על ידי העתקת חלקים גדולים מכתביו. ספר 30, המכסה את השנים 356–340 לפנה"ס, נוסף על ידי דמופילוס ככל הנראה לאחר מותו. קטעי כתביהם אצל דיודורוס מהווים את הנרטיב הרציף היחיד על ההיסטוריה של יוון בין 480 ל-340 לפנה"ס. תקופה זו מתוארת גם אצל ההיסטוריון הרומי יוסטינוס בקיצור (אנ') של ההיסטוריות של פומפיוס טרוגוס, אשר גם הוא מכסה היסטוריה "אוניברסלית" עד זמנה של הרפובליקה הרומית המאוחרת.
ברור כי אפורוס עשה שימוש ביקורתי בברי־הסמכא הטובים ביותר. ההיסטוריה שלו זכתה לשבחים ונקראה בעת העתיקה, ומאוחר יותר היסטוריונים קדומים הסתמכו בחופשיות על עבודתו. ייתכן שחלקים גדולים מההיסטוריה של דיודורוס סיקולוס מקורם בהיסטוריה של אפורוס. סטראבון ייחס חשיבות רבה לחקירות הגאוגרפיות של אפורוס, ושיבח אותו על היותו הראשון להפריד את הרכיב ההיסטורי מזה הגאוגרפי. בגאוגרפיקה שלו ציטט סטראבון את אפורוס באריכות.[2] פוליביוס, אף שייחס לו ידיעה על תנאי לוחמה ימית, לעג לתיאורו את קרב מנטיניאה (362 לפנה"ס) (אנ') כמי שמגלה בורות באופי מבצעי יבשה.[7][2]יוסף בן מתתיהו, בדבריו בחיבורו "קדמוניות היהודים" על כך שנח חי 950 שנה, הזכיר את אפורוס כאחד משורה של סופרים והיסטוריונים המספרים גם הם "שהקדמונים חיו אלף שנים".[8] בחיבורו "נגד אפיון", הזכיר את אפורוס בתוך שורה של סופרים יוונים לדוגמה, שבדו סיפורים מדמיונם וסתרו זה את זה.[9] כך למשל, הוא מצביע על בורותו של אפורוס לגבי האיברים, שבאה לידי ביטוי בכך שהוא חשב שאיבריה היא עיר.[10]
חיבורים נוספים
מלבד ההיסטוריה האוניברסלית, אפורוס כתב "אפיכוריוס לוגוס" (Ἐπιχώριος λόγος), חיבור פטריוטי שבו הוא שיבח את מסורות קימה. הוא כתב גם "פרי הירמאטון" (Περὶ εὑρημάτων), ספר על המצאות, ו"פרי לקסאוס" (Περὶ λέξεως), "על סגנון".
"על דברים ראויים לציון בארצות שונות" (ספק אם מדובר ביצירות נפרדות, או רק בקטעים מההיסטוריות)
"מחקר על ארצי", על ההיסטוריה והעתיקות של קימה
"מאמר על סגנון", יצירתו הרטורית היחידה, המוזכרת מדי פעם על ידי הרטוריקן תאון.
אף על פי שכתב את כל החיבורים הללו, שום דבר פרט לקטעים בודדים לא שרד מהעולם העתיק. כל עבודתו אבדה.
ביקורת
אפורוס זכה לשבחים על ששרטט (אם כי לא תמיד) קו תיחום ברור בין המיתי להיסטורי; הוא אפילו הכיר בכך ששפע של פרטים, אף שהעניק כוח מאשש לתיאורים של האירועים האחרונים, הוא בסיס לחשד, בדיווחים על היסטוריה רחוקה. סגנונו היה מליצי ומעושה, באופן טבעי בהתחשב בהכשרתו המוקדמת, והוא הקריב לעיתים קרובות את האמת לטובת אפקט רטורי. עם זאת, על פי דיוניסיוס מהליקרנסוס, הוא ותאופומפוס היו הסופרים ההיסטוריים היחידים ששפתם הייתה מדויקת ומושלמת.[2]
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 1, פרק ג, סעיף 108.
^יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ג: "ובאיזה דרך הראה אפורוס לדעת, כי שיקר הלניקוס ברוב דבריו, וטימיאוס פרסם אז שקרי אפורוס" (תרגום יעקב נפתלי שמחוני).
^יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יב: "ודברי הגאלים והאיברים נעלמו מדעת הטובים בחכמי היונים, כמו אפורוס, עד אשר חשב כי מושב האיברים הוא עיר אחת, אף כי חלק גדול מארצות המערב הוא נחלתם" (תרגום שמחוני).
