נולדה בשם ניקול פרנסואז פלורנס סוריה דרייפוס (Nicole Françoise Florence Sorya Dreyfus) בפריז שבצרפת לאנרי דרייפוס (ששינה את שם משפחתו בהמשך למוריי) שחקן קולנוע יהודי, ולז'נבייב סוריה, שחקנית קולנוע קתולית. היא גדלה כקתולית אך התגיירה כשגדלה[1].
היא החלה את הקריירה הקולנועית שלה ב-1947 בהיותה בת 14. היא גילמה דמות בשם אנוק בסרטו של הבמאי אנרי קאלף ואימצה את שם הדמות כשם הבמה שלה. מאוחר יותר בחרה בשם המשפחה איימה על פי הצעתו של ז'אק פרוור. ב-1958 גילמה את האמנית הטראגית ז'אן אבוטרן בסרט Les Amants de Montparnasse. מאוחר יותר היא הופיעה בסרטיו של פדריקו פליני, לה דולצ'ה ויטה ו-8 וחצי, ובסרטו של ז'אק דמי, לולה. היא זכתה בפרס גלובוס הזהב לשנת 1967 בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר לסרט דרמה, והייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר עבור תפקידה בסרט שהביא לה תהילה בינלאומית, גבר ואישה. ב-1980 זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה בסרטו של מרקו בלוקיו Salto nel vuoto, שעליו זכה מישל פיקולי (בן זוגה בסרט) בפרס השחקן הטוב ביותר של פסטיבל קאן. בשנת 2001 שיחקה בסרט Festival in Cannes בתפקיד מילי מארקן.
חיים אישיים
נישאה לראשונה לאדוארד צימרמן בהיותה בת 17, נישואים שהסתיימו בגירושין מקץ שנה, עת נחשף רומן שניהלה עם השחקן הבריטי טרוור האוורד, לצידו שיחקה בסרט "סאלאמנדאר הזהב" ב-1950. בעלה השני היה במאי הסרטים ניקוס פפטקיס, לו הייתה נשואה בשנים 1951–1954, ממנו נולדה לה בת, מנואלה, שהייתה ילדתה היחידה. היא הייתה נשואה לשחקן הבריטי אלברט פיני בין השנים 1970–1978. איימה ביקרה מספר פעמים בישראל, הייתה מיודדת אישית עם הנשיא, שמעון פרס, ונחשבה לתומכת ישראל.
נפטרה ב-18 ביוני 2024.
פילמוגרפיה
La Maison sous la mer ,1946.
Les Amants de Vérone ,1949.
La Bergère et le ramoneur ,1952.
Le Rideau cramoisi ,1952, בבימויו של אלכסנדר אסטרוק – קתרין.
Ich suche Dich ,1953, בבימויו של או.וו. פישר – פרנסואה מורה.
Les Mauvaises Rencontres ,1955, בבימויו של אלכסנדר אסטרוק – קתרין.
Tous peuvent me tuer ,1957, בבימויו של הנרי דקואה - איזבל.
Pot-Bouille ,1957, בבימויו של ז'וליין דוביביה – מארי.