PROFILBARU.COM

אלן רנה
Alain Resnais
	אלן רנה, 1962
לידה	3 ביוני 1922; ואן, צרפת
פטירה	1 במרץ 2014 (בגיל 91); ניי-סיר-סן, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
שם לידה	Alain Pierre Marie Jean Georges Resnais
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1946–2014 (כ־68 שנים)
מקום לימודים	המכון ללימודי קולנוע מתקדמים; Cours Simon ;
בן או בת זוג	Florence Malraux (1969–העשור של 1980); סבין אזמה (1998–1 במרץ 2014) ;
פרסים והוקרה	פרס אריה הזהב (1961); פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1994); פרס לואי דלוק (1993); פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1994); פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1998); פרס לואי דלוק (1997); פרס המבקרים של האקדמיה האירופית לקולנוע (2007); פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1987); פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1978); פרסי האומות המאוחדות (1961); פרס סזאר של כבוד (1981); גביע סאת'רלנד (1963); פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1978); פרס לואי דלוק (1966); Jean-Le-Duc award ;
	פרופיל ב-IMDb

אלן רנה (בצרפתית: Alain Resnais; ‏ 3 ביוני 1922 – 1 במרץ 2014) היה במאי קולנוע צרפתי. נודע בעיקר בזכות שלוש מיצירותיו המוקדמות: לילה וערפל (1955), הירושימה אהובתי (1959) ואשתקד במרינבד (1961).

ביוגרפיה

ילדותו וצעירותו

אלן-פייר-מארי-ז'אן-ז'ורז' רנה נולד בשנת 1922 בוואן (Vannes) שבמחוז מורביאן בחבל ברטאן שבצרפת. היה ילד יחיד להוריו. אביו, פייר רנה, וסבו מצד האב היו רוקחים. האב, שכיהן בשנים 1934–1962 גם כבראש מועצת היישוב טרפליאן היה פתוח לסוגים שונים של אמנות. בגלל התקפי אסתמה לא נשלח אלן לבית הספר אלא נאלץ ללמוד באופן פרטי בבית. הוא קרא בילדותו מגוון רחב של ספרים, מספרות קלאסית ומודרנית, לרבות ספריו של פרוסט ועד לקומיקס, כעבור שנים אחדות ריתקו אותו אמנים כמו הרי דיקסון, ונציגי הסוריאליזם ובראשם אנדרה ברטון. בגיל 10 הוקסם לראשונה על ידי הקולנוע. בגיל 12 קיבל מאביו ליום הולדתו מצלמת 8 מילימטר והחל בעזרתה ליצור סרטונים קצרים. בגיל 14 יצר יחד עם כמה חברים סרטון בשם "פנטומאס" באורך שלוש דקות. בהתחלה רצה עם זאת להיות שחקן. בשנת 1939 עבר לפריז ועבד כעוזר בלהקת התיאטרון של ז'ורז' פיטואף ב"תיאטר דה מטירן". בימי הכיבוש הנאצי בשנים 1940–1942 למד משחק בקורס של רנה סימון. הופיע באותה תקופה כניצב בסרט Les Visiteurs du soir. בשנת 1943 נרשם רנה ללימודי עריכה בבית הספר IDHEC (מכון לימודים גבוהים בקולנוע Institut des hautes études cinématographiques) שהוקם לא מזמן בחסות המשטר וישי. אחד ממוריו שהשפיעו עליו במיוחד היה הבמאי ז'אן גרמיון. בסוף שנות ה-1940 שירת בצבא הצרפתי כששובץ בלהקת תיאטרון צבאית בניהולו של אנדרה ואזן.

ב-1946 עבד כעוזר במאי ועור עורך בהפקת הסרט "פריז 1900". אולם תתחיל דרכו כבמאי היה סרט התעודה הקצר "ואן גוג" (1947). למשך עזור יצר מספר סרטי תעודה, אחד מהם על בית החרושת פשינה.

המשך פעילותו

בתום לימודיו הוא יצר כמה סרטים קצרים כגון "גרניקה" (1950) בהשראת ציורו של פיקאסו באותו שם והעיר והקרב אשר היוו השראה לו. סרטו הבולט מאותה תקופה הוא לילה וערפל (1955) אשר היה אחד הסרטים הדוקומנטריים הראשונים אודות השואה. רנה בחר לגשת לנושא בצורה עקיפה כי חשב שתמונות זוועה יגרמו לשואה להצטייר כבדיונית ובלתי ניתנת לתפישה אצל הצופים. הוא בחר לצלם מחנות ריכוז ריקים כפי שנראו בשנות החמישים והשתמש בחומר גלם שצולם בתקופת השואה רק ממש בסוף הסרט. צורת עריכה זו הייתה מהפכנית לתקופתה וזכתה לחיקויים רבים מאז.

רנה השתמש בסרטיו בטכניקות שונות כדי לתור אחר הסובייקטיביות של הזיכרון בבואו להתמודד עם זוועות ואלימות בעבר. הוא סיים את העבודה על סרטו הירושימה אהובתי, המבוסס על ספרה של מרגרט דיראס, בשנת 1959. זוהי דרמה רומנטית אודות שחקנית צרפתייה צעירה המשחקת בסרט אנטי-מלחמתי המצולם בהריסות העיר הירושימה ובבנייתה מחדש. עד מהרה היא פוצחת בפרשיית אהבים הפכפכה עם ארכיטקט יפני. הרומן חושף את המתחים הפוליטיים והתרבותיים אשר רוחשים אפילו מתחת לחוויותיהם האישיות וזכרונותיהם. הסרט כלל שימוש פורץ דרך בטכניקה של פלאשבקים כדי לתור בזכרונותיה של השחקנית אודות מאהב גרמני שנהרג במלחמת העולם השנייה וההשפלה שעברה מצד משפחתה. סרט זה זכה להצלחה רבה וקיבע את מעמדו של רנה בהיסטוריה של הקולנוע הצרפתי.

בשנת 1960 יצר רנה קלאסיקה נוספת משלו: אשתקד במרינבד יחד עם הסופר/קולנוען אלן רוב-גרייה הסרט עוסק באדם, המוכר רק בשם X, אשר פוגש באישה בשם A באתר נופש אירופי ומנסה לשכנע אותה כי הם נפגשו שם בעבר כזוג אוהבים. בסרט זה מתח עוד יותר רנה את השימוש שעשה בחקירת הזיכרון הסובייקטיבי למחוזות ניסיוניים, ויצר מציאות לא-יציבה אשר זורמת עם התפישה של הדמויות. בעת ש-X מנסה להעביר ל-A את זכרונותיו מפגישתם הקודמת, הנוף משתנה כל הזמן מצילום לצילום בעת שהזיכרונות שהוא מתאר זורמים לרגע הנוכחי. סצנות דומות משוחקות בגרסאות רבות-משמעות שונות, והצופה אינו יכול להכריע אם X הוא נבל אשר אנס את A או גיבור/מאהב אשר מסייע לה להימלט מאתר הנופש הדיסטופי הכולא אותה.

רנה היה בן זמנו של הגל החדש הצרפתי - קבוצה של מבקרים שהפכו ליוצרי סרטים הכוללת את פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר - אך לא חבר מלא בקבוצה. הוא מזוהה יותר עם קהילת יוצרי הסרטים והסופרים של הגדה השמאלית, אשר כללה את אניס ורדה, ז'ק דמי ואחרים, אשר היו מחויבים למודרניזם ולא לקולנוע האמריקאי.

הוא המשיך ליצור באופן סדיר בשנות השישים והשבעים. בשנות השמונים נחל אכזבה כשסרטיו כשלו אצל המבקרים ובקופות.

כך למשל, בשנת 1984 יצא לאקרנים סרטו "אהבה עד מוות". זה היה סרט ניסיוני נוסף המתאר בני זוג שנפגשו רק כמה חודשים לפני שסימון מת באופן פתאומי והתעורר לחיים כמה דקות מאוחר יותר. החוויה מעוררת שאלות של חוויות הזיכרון, שאלות שבני הזוג מעדיפים להדחיק. אהבה בצילו של המוות היא התימה שמובילה את הסרט.

בשנת 1993 זכה שוב בתהילה עם הסרט 'מעשנת/לא מעשנת' (אנ') על פי מחזהו של הבריטי אלן אייקבורן "חילופים אינטימיים" (אנ'). בשנת 2006 יצא לאקרנים סרטו "לבבות", גם הוא על פי מחזה של אייקבורן. ב-2012, בגיל 90, ביים את הסרט "עוד לא ראיתם כלום".

רבים מסרטיו הופקו על ידי אנטול דאומן וסרטי ארגוס, אשר הפיקו סרטים של אנשי הגדה השמאלית אחרים כגון כריס מרקר. רנה גם נודע בשיתופי הפעולה שלו עם סופרים ומחזאים כאלאן רוב-גרייה, אלן אייקבורן ומרגרט דיראס.

רנה, אדם פרטי ביותר, (שכמעט ולא העניק ראיונות) היה נשוי לפלוראנס, בתו היחידה של הסופר והדיפלומט הנודע אנדרה מאלרו ושל אשתו היהודיה קלרה מלרו. את 20 השנים האחרונות הוא חלק עם השחקנית סבין אזאמה, המופיעה ברבים מסרטיו.

רנה זכה בפרס ז'אן ויגו בשנים 1954 ו-1956. הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה בשנת 1960 על הסרט 'אשתקד במרינבד' ובאריה הכסף בשנת 2006 על הסרט 'לבבות'. ב-2004 זכב בפרס לומייר לבמאי הטוב ביותר על סרטו "Pas sur la bouche".