PROFILBARU.COM

אלן בלום
Allan Bloom
לידה	14 בספטמבר 1930; אינדיאנפוליס, ארצות הברית
פטירה	7 באוקטובר 1992 (בגיל 62); שיקגו, ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת שיקגו
מוסדות	אוניברסיטת טורונטו; אוניברסיטת קורנל; אוניברסיטת שיקגו ;
זרם	פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין	פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה יוונית
עיסוק	חוקר מדע המדינה, חוקר העת הקלאסית, עיתונאי, פילוסוף, מחנך
הושפע מ	שטראוס, פרויד, אפלטון
השפיע על	פוקויאמה
מדינה	ארצות הברית
פרסים והוקרה	פרס צ'ארלס פרנקל (1992); המדליה הלאומית למדעי הרוח; מלגת גוגנהיים

אלן דייוויד בלום (באנגלית: Allan David Bloom;‏ 14 בספטמבר 1930, אינדיאנפוליס, אינדיאנה – 7 באוקטובר 1992, שיקגו, אילינוי) היה פילוסוף, מסאי ואקדמאי אמריקאי יהודי. בלום דגל ברעיון של חינוך "הספרים הגדולים", כפי שעשה מורהו הרוחני לאו שטראוס. הוא קנה את פרסומו בשל ביקורתו על החינוך האמריקאי הגבוה בן זמנו, בספרו רב-המכר משנת 1987 "דלדולה של הרוח באמריקה".

קורות חיים

אלן בלום היה ילדם היחידי של הורים עובדים סוציאליים באינדיאנפוליס. בגיל 13 קרא מאמר ב"רידרס דייג'סט" על אוניברסיטת שיקגו, ואמר להוריו כי הוא מתכוון להתקבל ללימודים שם. הוריו סברו כי זהו מעשה נטול היגיון, ולא נטעו בו תקוות. מאוחר יותר, כשעברה משפחתו לשיקגו ב-1944, פגשו הוריו בידיד המשפחה, פסיכיאטר במקצועו, שבנו נרשם לתוכנית הלימודים במדעי הרוח לתלמידים מחוננים באוניברסיטת שיקגו. ב-1946 התקבל בלום לאותה תוכנית, ובילה את העשור הבא לחייו באוניברסיטה, בשכונת הייד פארק בשיקגו. הדבר נטע בו תשוקה שהתמשכה לכל אורך ימיו ל"רעיון" של האוניברסיטה.

חינוכו

במבוא ל"ענקים וגמדים: מסות 1960–1990" (Giants and Dwarfs: Essays 1960-1990) הצהיר בלום כי חינוכו "החל עם פרויד והסתיים עם אפלטון". תימת חינוכו הייתה הכרת עצמו או גילוי עצמי – רעיון שבלום יכתוב עליו מאוחר יותר, ונדמה היה כבלתי-נתפס עבור נער אמריקאי מהמערב התיכון. הוא הפליג בשבחו של לאו שטראוס, כמורה שאיפשר לעמלו לשאת פרי.

לאחר תום לימודיו לתואר הראשון נרשם בלום ל"תוכנית למחשבה חברתית", שם מורו העיקרי היה הקלסיקאי דייוויד גרין (Grene). גרין נזכר בבלום כתלמיד אנרגטי ושופע הומור, המסור לחלוטין לקריאת הקלאסיקנים, אולם חף מכל שאיפות קרייריסטיות. "התוכנית למחשבה חברתית" הייתה תוכנית רב-תחומית ייחודית שקיבלה לתוכה מתי מעט של סטודנטים, מאחר שהיה לה סף קבלה גבוה והייתה לוטה בערפל בנוגע לעתיד תעסוקתי. לאחר סיום לימודיו קיבל בלום תואר דוקטור מ"התוכנית למחשבה חברתית" באוניברסיטת שיקגו ב-1955.

קריירה

בלום למד ולימד באקול נורמל סופרייר פריז (1953–1955) וגרמניה (1957). לאחר שובו לארצות הברית לימד בתוכנית לחינוך סטודנטים מבוגרים באוניברסיטת שיקגו בצוותא עם חברו ורנר ג' דנהאוזר (אורכב 21.09.2008 בארכיון Wayback Machine), מחבר הספר "השקפתו של ניטשה על סוקרטס". מאוחר יותר הורה בלום באוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת טורונטו, טרם חזרתו לאוניברסיטת שיקגו.

ב-1963, בהיותו פרופסור באוניברסיטת קורנל, שירת בלום כחבר סגל באגודת טליורייד. הארגון התכוון לטפח סינתזה של הווי היום-יום של ניהול עצמי וחקירה אינטלקטואלית, שאיפשרו לסטודנטים לטפח את הפוטנציאל שלהם למנהיגות ושירות ציבורי. הסטודנטים קיבלו חדר משלהם והתאכסנו בבית טליורייד בקמפוס אוניברסיטת קורנל, ניהלו את הבית בעצמם, שכרו צוות, פיקחו על האחזקה וארגנו סמינרים. לבלום הייתה השפעה רבה על אחדים מהמתגוררים במעונות טליורייד, בכללם פול וולפוביץ, אחד מהחברים המייסדים של פרויקט המאה האמריקאית החדשה ושל פרויקט האזרחות החדשה.

במהלכה של שנת 1968 פרסם בלום את עבודתו החשובה ביותר בתרגום ופרשנות פילוסופית – תרגום של "הרפובליקה" לאפלטון. בלום שאף להשיג את "התרגום הראשון של 'הרפובליקה' לאפלטון השואף להיות תרגום מילולי לחלוטין". על אף שהתרגום לא התקבל בכל העולם, הגדיר בלום את תפקידו כמתרגם כשדכן בין הקוראים לטקסט שהוא תרגם ופירש. הוא הקים מפעל תרגום דומה בעת היותו פרופסור באוניברסיטת טורונטו ב-1978, בתרגמו את "אמיל, או על החינוך" מאת ז'אן-ז'אק רוסו. בלום כיהן כעורכו של כתב העת האקדמי Political Theory ("תאוריה פוליטית"), כמו גם עורך משנה בכתב העת History of Political Philosophy ("היסטוריה של המחשבה המדינית"), בעריכת ג'וזף קרופסי ולאו שטראוס, בהם הרבה לפרסם מאמרים. בלום גם תרגם ופירש את "מכתב לדלאמבר בתיאטרון" של רוסו, אשר נשען על החוק האפלטוני.

לאחר שובו לשיקגו התיידד בלום עם סול בלו ולימד יחד איתו קורסים. בלו כתב את ההקדמה לספרו "דלדולה של הרוח באמריקה", שראה אור ב-1987, הספר שהפך את בלום למפורסם ועשיר. בלו הנציח מאוחר יותר את חברו ברומן "רוולסטין". ספרו האחרון של בלום היה "אהבה וידידות", שבו הציע פרשנות לרומנים של סטנדל, ג'יין אוסטן, פלובר וטולסטוי, על רקע השפעתו של רוסו בתנועה הרומנטית, של מחזותיו של ויליאם שייקספיר ולבסוף של הרבֵּי-שיח של אפלטון.

חייו הפרטיים

בלום היה רווק ומעולם לא נישא. בשנת 2000, שמונה שנים לאחר מותו של בלום, כתב סול בלו, שהיה חברו הקרוב ועמיתו להוראה באוניברסיטת שיקגו, את "רוולסטין" (Ravelstein), הרומן האחרון שלו, המבוסס על רעיונותיו החברתיים, שבו הוא גם הוציא את בלום מהארון, כשגילה שהיה הומוסקסואל ושנפטר מאיידס^[1]. אף ששמו של בלום אינו מוזכר, ניכר כי הדמות המתוארת בספר מבוססת על בלום.

פילוסופיה

קשה להגדיר את עבודתו של בלום, אך ניתן למצוא חוט מקשר השזור בכל עבודותיו. אלן בלום היה פילוסוף, והיה מעוניין בעיקר בשימור דרך החיים הפילוסופית עבור הדורות הבאים. הוא שאף לעשות זאת דרך כתיבתו המלומדת, כמו גם באמצעות כתיבתו הפופולרית. בהתאם לכך נכנסה כתיבתו לשתי קטגוריות בסיסיות: אקדמית (כדוגמת "הרפובליקה" לאפלטון) והגות פוליטית-פופולרית ("דלדולה של הרוח באמריקה"). על פניו הרי זוהי הבחנה ברורה, אלא שמבט קרוב יותר על הפילוסופיה של בלום חושף קשר ישיר בין שני סוגי מבעים, המשקפים את זווית ראייתו על הפילוסופיה ותפקיד הפילוסוף בחיים.

הרפובליקה לאפלטון

תרגומו של בלום והמסה הפרשנית שלו ל"הרפובליקה" של אפלטון פורסמו ב-1968. בלום סבר כי תרגומים קודמים לוקים בחסר. הוא השתוקק במיוחד להסיר מהתרגום את השכבות האפלטוניות הנוצריות שדבקו בתרגומים ובניתוחים מלומדים קודמים. ב-1971 הוא כתב: "עִם הרפובליקה, לדוגמה, מסורת ארוכת שנים של פילוסופיה מספרת לנו מהן הסוגיות העומדות על הפרק... מובן זה של הבנה עלול להיות מלאכותי; אנו עלולים לקרוא את הטקסט כפי שהוא נראה מבעד לעיניה של המסורת ולא בהתאם לשאלות שאפלטון העמיד בעצמו".

עד לשלהי המאה העשרים, נהה חלק הארי של מומחי אפלטון בשפה האנגלית אחר מסורת שהתיכה תאולוגיה נוצרית עם אפלטון. השקפה זו, המכונה אפלטוניות נוצרית, מפרשת את אפלטון כמבשרו של העידן הנוצרי הממשמש ובא, מונותאיסט בעולם פוליתאיסטי. באסכולה זו מוחזק סוקרטס כקדוש קדם-נוצרי, שהמסורת מדגישה את נדיבותו וסגולות אוניברסליות נוספות, כגון מותו כקדוש מעונה. במילותיו של ג'ורג' גראנט: "הסטראוטיפים אומרים שהנצרות הובילה להתפשטות יתר של הנשמה".

עם זאת בלום פיתח סוג אחר של פלטוניזם: פלטוניזם פגני, סוג שאליו התוודע בלום ממורו לאו שטראוס (1899–1973), נציגה החשוב ביותר של תפישה זו במאה החולפת, ואימץ אותו. לדבקים בה יש השקפה שונה בתכלית על "הרפובליקה" של אפלטון. שטראוס פיתח את נקודת מבטו לאחר שלמד תאוריות אסלאמיות ויהודיות עתיקות יומין, כגון אלה של אל-פאראבי (870–950) והרמב"ם (1205–1304). כל פילוסוף היה נאמן לדתו, אולם תוך כדי כך חיפש לשלב פילוסופיה פוליטית קלאסית לתוך האסלאם והיהדות. באסלאם היה הנביא-המחוקק מוחמד, ובדומה לכך, החוק היהודי היה פונקציה של התאולוגיה היהודית. לכן היה על הפילוסופיות הללו להסתייע בפתרון שימזג במיומנות רבה רעיונות של אפלטון ואריסטו, שרבים מהם סתרו או הפריכו את המחשבה והפרקטיקה האסלאמית והיהודית – כל זאת מבלי להיראות כקוראים תיגר על התאולוגיה של דתם. לפי שטראוס, אל-פאראבי והרמב"ם כתבו באמת ובתמים עבור פילוסופים בפוטנציה בתוך האמונה האדוקה. שטראוס מכנה זאת "התגלית של הכתיבה האזוטרית", והוא מציג אותה לראשונה ב"רדיפה ואמנות הכתיבה" (Persecution and the Art of Writing,‏ 1952). הנצרות שונה מהאמונות הללו בכך שהפילוסופיה הייתה תמיד חופשית לקנות לעצמה דריסת רגל בנצרות, בלי שתיראה ככופרת בעיקר. היה זה הודות לאוגוסטינוס הקדוש (354–430) בחיבוריו "עיר האלוהים" ו"על הרצון החופשי".

שטראוס לקח תובנה זו ויישם אותה לבסוף על כתביו של אפלטון עצמם. תרגומו של בלום ומאמרו על "הרפובליקה" נוקט בעמדה זו; הוא שונה ללא היכר בהיבטים שונים וחשובים מהתרגומים והפרשנויות הקודמות של "הרפובליקה". יש לציין בעיקר את הדיון של בלום אודות האירוניה הסוקרטית. למעשה, אירוניה היא המפתח שבו נוקט בלום על מנת לפרש את "הרפובליקה" (בדיונו בספרים I–II של "הרפובליקה"). אלן בלום טוען כי פילוסוף הוא חסין לאירוניה מכיוון שהוא מסוגל להיות טרגי כקומי וקומי כטרגי. בלום מתייחס לסוקרטס, הפילוסוף פר אקסלנס, ומצהיר במסתו הפרשנית: "סוקרטס מסוגל להתהלך עירום בעוד אחרים לבושים, הוא אינו חושש לעורר גיחוך. יש באפשרותו אף להרהר ביחסי מין בזמן שאחרים נבעתים מאימה. אין הוא חושש מתרעומת מוסרית". במילים אחרות, הוא מתייחס לקומי ברצינות ולטרגי בקלילות; מכאן שאירוניה ברפובליקה מתייחסת ל"צדקת העיר בדיבור". בלום מתבונן בה כמודל לחברה עתידית, לא כמקדש לנשמה האנושית; במקום זאת זוהי עיר אירונית, דוגמה לכך הוא המרחק בין הפילוסופיה לכל פילוסוף פוטנציאלי. בלום הולך בעקבותיו של שטראוס בהציעו ש"צדקת העיר בדיבור" אינה טבעית; היא מעשה ידי אדם, ולכן היא אירונית.

דלדולה של הרוח באמריקה

הספר דלדולה של הרוח באמריקה (באנגלית: Closing of the American Mind) ראה אור ב-1987, חמש שנים לאחר שבלום פרסם את חיבורו בכתב העת The National Review על כישלון האוניברסיטאות לשרת את צורכיהם של תלמידיהן. בעידודו של סול בלו, עמיתו להוראה באוניברסיטת שיקגו, הוא העמיק את תובנותיו והפכן לספר "על אודות חיים שחייתי", עיון ביקורתי על מצב המדינה בתחום ההשכלה הגבוהה באוניברסיטאות אמריקה. חבריו ומעריציו שיערו כי תיפול בחלקו הצלחה צנועה בלבד, במיוחד לאור היענותו הרפה של המוציא לאור להשלים את הפרויקט. חרף זאת, בזכות מספר ביקורות חיוביות ביותר, ובהן אחת מאת כריסטופר ליהמן-האפט ב"ניו יורק טיימס", נהפך הספר לרב-מכר בלתי צפוי בן לילה. ברבות הימים הוא מכר חצי מיליון עותקים בכריכה קשה וכיכב בראש רשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" ברשימת ספרי העיון במשך ארבעה חודשים.

"דלדולה של הרוח באמריקה" הוא ביקורת על האקדמיה בת ימינו, שאותה תפס בלום ככושלת בהכשרת תלמידיה. יתרה מכך, בלום מתח ביקורת על הפילוסופיה האנליטית כתנועה: "פרופסורים בני האסכולות הללו כלל אינם מסוגלים ואף לא ששים לשוחח על שום דבר בעל חשיבות, והם אינם מייצגים בעצמם חיים פילוסופיים עבור תלמידיהם". במידה רבה נסבה ביקורתו של בלום על הפיחות בערכם של הספרים הגדולים של ההגות המערבית כמעיין נובע של חוכמה. על כל פנים, ביקורתו של בלום משתרעת מעבר לאוניברסיטה כדי לדון במשבר הכללי הפוקד את החברה האמריקאית. "דלדולה של הרוח באמריקה" עורך אנלוגיות בין ארצות הברית לרפובליקת ויימאר. בלום גרס כי הפילוסופיה הליברלית המודרנית נשמרה במקום קדוש בהגותו של ג'ון לוק, שסבר כי חברה צודקת יכולה להתבסס על טובת עצמה גרידא – בצד צמיחת היחסיות בהגות האמריקאית – דבר שהוביל למשבר השורר בחברה.

הכוח הטמון בביקורתו של בלום על התנועות החברתיות בנות זמנו, אשר לקחו חלק באוניברסיטאות או בחברה בכללותה, נובע מנקודת הראות הפילוסופית שלו. כישלונו של החינוך הליברלי בן ימינו מוביל להרגלים חברתיים ומיניים של סטודנטים, לחוסר יכולתם לעצב לעצמם חיים מעבר לסמלי ההצלחה הרגילים של העולם הגשמי. בלום טען כי ערכים כלכליים הפכו למוערכים יותר מאשר חיפוש פילוסופי אחר האמת או הרדיפה המתורבתת אחר כבוד או תהילה.

הוא ביקר במיוחד את השפעותיה של המוזיקה הפופולרית. במַקמו את מוזיקת הפופ או במינוחה הכללי – "מוזיקת רוק" – בקונטקסט ההיסטורי, החל מ"הרפובליקה" של אפלטון וכלה בכמיהתו הדיוניסית של ניטשה. בטַפלו בה ברצינות תהומית, הוא האיר באור חדש את תעשיית המוזיקה, אוכלוסיית היעד שלה (ילדים ומתבגרים), מבצעי-העל שלה והיומרות הצבועות שלה לשחרור ולחופש. אף על פי שתואר כגזען וקנאי עיוור על ידי כמה ממבקריו, בלום, שהתבסס על סוקרטס, אריסטו, רוסו וניטשה, חקר את כוחה של המוזיקה להשפיע על נפש האדם. הוא הצביע על החייל המחרף נפשו בקרב לקול הלמות התופים, הקנאי הדתי המתפלל תחת לחשם של המנונים דתיים, האהובה המפותה על ידי נעימת גיטרה רומנטית; ומציין את המסורת הפילוסופית המחשיבה את החינוך המוזיקלי כחשוב מכל. בלום ראה במיק ג'אגר נציג העיקרי של הצביעות והסטריליות האינטלקטואלית של הרוק. מוזיקת הפופ מכילה דימויים ושפה מינית על מנת להקסים את עולי הימים ולשכנעם שמרדם הדל הוא פוליטיקה אמיתית, בעוד שלמעשה הם נשלטים על ידי מנהלי הכספים, שמבצעים מוצלחים כמו ג'אגר משרתים בלאט.

למעשה, בלום טען כי ג'אגר שימש כגיבור תרבות עבור רבים מן הסטודנטים באוניברסיטאות, שקינאו בתהילתו ובעושרו, בעוד הם עצמם מוכי שעמום מהאפשרויות הדלות העומדות בפניהם. לצד היעדרה של הספרות בחיי הצעירים, ומערכות היחסים האירוטיות שלהם, פירש חלקו הראשון של הספר את המצב הנוכחי של החינוך באופן המצוי מעבר ליכולת פרשן התרבות החוקר את התרבות בת ימינו.

יחסה של הביקורת

הצלחת ספרו של אלן בלום הביאה עליה מִנְעד רחב של ביקורות אוהדות ומקטרגות. מרתה נוסבאום, פילוסופית קלאסית ופמיניסטית, והארי יפה (Jaffa), מלומד נאו-קונסרבטיבי, טענו כי בלום הושפע במידה ניכרת מן הפילוסופים האירופאים בני המאה ה-19, ובמיוחד פרידריך ניטשה. נוסבאום כתבה שעבור בלום, ניטשה היה בעל השפעה הרסנית בהגות האמריקנית המודרנית. יפה ציין את היעדר אזכורו של הפן המוסרי לתפקיד התקדמות זכויות ההומוסקסואלים בחייהם של סטודנטים בני ימינו. על פי יפה, בעוד שבלום דן בתנועות חברתיות בנות ימינו, במיוחד אלו שלבלבו בשנות ה-60, הוא ממלא פיו מים לגבי התנועות לזכויות הגייז.

קבלתו הציבורית של "דלדולה של הרוח באמריקה" מציעה שאפילו ליברלים לא ניאותו להכיר בתוצאות של היחסיות המוסרית שהם טענו שהם מחזיקים בה. מכאן נורמן פדהורץ ציין בביקורתו כי "דלדול הרוח" היא כותרת המרמזת על התוצאות הפרדוקסליות של "פתיחות הדעת" האקדמית בהגות הפוליטית הליברלית; כלומר: "צרות האופקים וחוסר הסובלנות הדוגמטית" המפספסת כל הזדמנות, מידי אפלטון, או המקרא העברי דרך משל, לספק תשתית הגיונית לשיפוטים מוסריים. פדהורץ לוקח את הרעיון רחוק יותר: "בלום מאשים את הליברליזם בוולגריות של הרעיונות הנעלים של חופש ושוויון והוא מציע תיאורים מרים ומבריקים הנסובים על גילוי המיניות והתנועה הפמיניסטית, שאותם הוא תופש כתוצרים של התהליכים הללו של הווּלגריות".

ספרו שתורגם לעברית

אלאן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה (תרגמה מאנגלית: בת-שבע שפירא), תל אביב: עם עובד, תש"ן-1989.

ביבליוגרפיה של כתביו של אלן בלום

Bloom, Allan. 2000. Shakespeare on Love & Friendship. Chicago: University Of Chicago Press.
Bloom, Allan. 1993. Love and Friendship. New York: Simon & Schuster.
Bloom, Allan. 1991. Giants and Dwarfs: Essays, 1960-1990. New York: Touchstone Books.
Bloom, Allan. 1987. Closing of the American Mind. New York: Simon & Schuster.
Bloom, Allan. 1968 (2nd ed 1991). Republic of Plato. (translated with notes and an interpretive essay). New York: Basic Books.
Bloom, Allan, Charles Butterworth, Christopher Kelly (Edited and translated), and Jean-Jacques Rousseau. 1968. Letter to d’Alembert on the theater in politics and the arts. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press; Agora ed.
Bloom, Allan, and Harry V. Jaffa. 1964. Shakespeare's Politics. New York: Basic Books.
Bloom, Allan, and Steven J. Kautz ed. 1991. Confronting the Constitution: The challenge to Locke, Montesquieu, Jefferson, and the Federalists from Utilitarianism, Historicism, Marxism, Freudism. Washington, DC: American Enterprise Institute for Public Policy Research.
Bloom, Allan, and Jean-Jacques Rousseau. 1979. Emile (translator) with introduction. New York: Basic Books.
Plato, Seth Benardete, and Allan Bloom. 2001. Plato's Symposium: A translation by Seth Benardete with commentaries by Allan Bloom and Seth Benardete. Chicago: University of Chicago Press.

ביבליוגרפיה על אלן בלום

Atlas, James. “Chicago’s Grumpy Guru: Best-Selling Professor Allan Bloom and the Chicago Intellectuals.” New York Times Magazine. 3 January 1988.
"The Constitution in Full Bloom". 1990. Harvard Law Review 104, no. 2 (Dec90): 645.
Bayles, Martha. 1998. "Body and soul: the musical miseducation of youth." Public Interest, no. 131, Spring 98: 36.
Beckerman, Michael. 2000. "Ravelstein Knows Everything, Almost". New York Times (28 May 2000) .
Bellow, Adam. 2005. "Opening the American Mind". National Review 57, no. 23 (12/19/2005) : 102.
Bellow, Saul. 2000. Ravelstein. New York, New York: Penguin.
Butterworth, Charles E., "On Misunderstanding Allan Bloom: The Response to The Closing of the American Mind." Academic Questions 2, no. 4: 56.
Edington, Robert V. 1990. "Allan Bloom's message to the state universities". Perspectives on Political Science; 19, no. 3
Fulford, Robert. "Saul Bellow, Allan Bloom, and Abe Ravelstein." Globe and Mail, 2 November 1999.
Goldstein, William. “The Story behind the Best Seller: Allan Bloom’s Closing of the American Mind.” Publishers Weekly. 3 July 1987.
Hook, Sidney. 1989. "Closing of the American Mind: An Intellectual Best Seller Revisited". American Scholar 58, no. Winter: 123.
Iannone, Carol. 2003. "What's Happened to Liberal Education?". Academic Questions 17, no. 1, 54.
Jaffa, Harry V. "Humanizing Certitudes and Impoverishing Doubts: A Critique of Closing of the American Mind." Interpretation. 16 Fall 1988.
Kahan, Jeffrey. 2002. "Shakespeare on Love and Friendship." Women's Studies 31, no. 4, 529.
Kinzel, Till. 2002. Platonische Kulturkritik in Amerika. Studien zu Allan Blooms The Closing of the American Mind. Berlin: Duncker & Humblot.
Matthews, Fred. "The Attack on 'Historicism': Allan Bloom's Indictment of Contemporary American Historical Scholarship." American Historical Review 95, no. 2, 429.
Mulcahy, Kevin V. 1989. "Civic Illiteracy and the American Cultural Heritage." Journal of Politics 51, no. 1, 177.
Nussbaum, Martha. "Undemocratic Vistas," New York Review of Books 34, no.17 (5 November 1987)
Orwin, Clifford. "Remembering Allan Bloom." American Scholar 62, no. 3, 423.
Palmer, Michael, and Thomas Pangle ed. 1995. Political Philosophy and the Human Soul: Essays in Memory of Allan Bloom. Lanham, Maryland, U.S.A.: Rowman & Littlefield Pub.
Rosenberg, Aubrey. 1981. "Translating Rousseau." University of Toronto Quarterly 50, no. 3, 339.
Schaub, Diana. 1994. "Erotic adventures of the mind." Public Interest, no. 114, 104.
Slater, Robert O. (2005) Allan Bloom. In John Shook (Ed.) The Dictionary of Modern American Philosophers. (Vol 1) Bristol, England: Thoemmes Press.
Sleeper, Jim. 2005. "Allan Bloom and the Conservative Mind". New York Times Book Review (4 September 2005) : 27.
Wrightson, Katherine M. 1998. "The Professor as Teacher: Allan Bloom, Wayne Booth, and the Tradition of Teaching at the University of Chicago." Innovative Higher Education 23, no. 2, 103.