אלי בן-גל (16 ביוני 1935, ט"ו בסיון ה'תרצ"ה – 11 במרץ 2015, י"ט באדר ב' ה'תשע"ה) היה איש חינוך, אקדמאי והוגה דעות, סופר והיסטוריון ישראלי, שעסק במחקר והוראה של תודעה יהודית ("מחשבת ישראל") ושל היסטוריה יהודית. היה ממקימי מוזיאון בית התפוצות בו כיהן במשך 20 שנה כהיסטוריון ראשי.
שורשיו
מוצא משפחתו של בן-גל מאלזס, הידוע כ"אזור המריבה" בין צרפת לגרמניה. באלזס התרכזו יהודים רבים שנמלטו מצרפת. במאה ה-17, המלך לואי ה-14 סיפח את אלזס לממלכתו ויהודי אלזס עברו לחיות בחסותו אבל לא הורשו לגור בצרפת עצמה; תרבותם ושפתם הייתה צרפתית. בשנת 1870 ניצח הצבא הפרוסי את הצבא הצרפתי ואלזס עברה לפרוסיה; יהודים רבים, ובהם משפחתו של עמנואל בלוך (Bloch), סבו של בן-גל, הורשו לעקור ולחיות בצרפת ונשמרה להם האזרחות הצרפתית; הללו נטמעו והפכו לצרפתים נאמנים לכל דבר ועניין, מבלי להידרש להמיר את דתם. כמקובל אז, היו מקרים רבים של נישואים בתוך משפחות ביהדות צרפת והתרחקות מנישואים עם זרים, זאת על מנת לשמר את יהדותם וצביונם המיוחד. כך קרה, שאביו של בן-גל, רוברט בלוך, התחתן עם בת-דודתו הנרייט למשפחת ברונזוייק מהעיר מונפליה (Montpellier), המשפחה הטרייה עברה להתגורר בעיר ליון (Lyon) בה נולד בן-גל.
סבו של בן-גל היה פטריוט צרפתי גאה; מחד, היה חזן של בית הכנסת בעיר מונבליאר שבה התגורר ומאידך, הוא לא הקפיד עד תום על כשרות ומנהגי היהדות. במלחמת העולם הראשונה שירת עמנואל בלוך כחובש בצבא צרפת וטיפל בפצועים צרפתיים וגרמנים. במלחמת העולם השנייה, האמין שלא יאונה לו כל רע וסירב להסתתר מהגרמנים, נתפס על ידי הגסטפו בחסות ממשלת וישי הצרפתית ונשלח לאושוויץ למשרפות. בגידתה של צרפת בסבו השפיעה רבות על בן-גל ומצאה ביטוי בכתיבתו שנים מאוחר יותר.
אביו של בן-גל היה איש מרכז-ימין בהשקפתו הפוליטית, האמין בקפיטליזם והתנגד לשמאל הסוציאליסטי. גישתו והשקפת עולמו היוו סלע מחלוקת מול בנו, אלי בן-גל, במשך רוב ימי חייו. מרידת הבן באביו ויחסים מורכבים ביניהם גיבשו במידה רבה את תפיסת עולמו של בן-גל. היחסים עם אביו עד לרגעי הפיוס עמו מתוארים בפרוטרוט בספרו של בן-גל, "כשאוכלים עם השטן".
בן-גל נולד בשם הפרטי "פייר" שמובנו בצרפתית "אבן", אך אימץ לעצמו בצעירותו את השם הפרטי העברי "אליקים" שקוצר עם עלייתו ארצה ל"אלי"; שנים רבות מאוחר יותר הוא גילה ששמו הפרטי היהודי כשנולד היה "יששכר".
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו בשואה ולאחריה
במלחמת העולם השנייה, כשצרפת נכנעה ב-10 ביוני 1940 לגרמנים, השתייכה העיר ליון, בה התגוררה משפחתו של בן-גל, למדינה הפרו-פשיסטית הידועה בשם "צרפת של וישי". הונהגו בה בהדרגה חוקי הגזע הנאציים תוך רדיפת היהודים, שרבים מהם נעצרו על ידי המשטרה הצרפתית ונשלחו לגרמניה וממנה למחנות ההשמדה. ביניהם היה, כאמור, אבי אביו של בן-גל עמנואל בלוך (מבוטא גם "בלוק"). בתחילת שנת 1943, הסתתרה משפחתו של בן-גל בכפר קטן ונידח בדרום-מזרח צרפת בשם לה שמבון-סור-ליניון. יחד עימם הסתתרו יהודים רבים ולמעשה אוכלוסיית הכפר שמנתה כ-5,000 תושבים, רובם נוצרים פרוטסטנטים אדוקים, הצילה מספר דומה של יהודים ועל כך זכו 32 מתושבי הכפר, שנים מאוחר יותר, במעורבותו של בן-גל, באות חסיד אומות העולם מטעם יד ושם. בן-גל שהיה פעיל ונואם מרכזי במפגשים הרבים בין המצילים לניצולים שנערכו בכפר במשך שנים, נהג לספר שזהו אחד המקרים היחידים בהם הוענק האות לחברה כה גדולה של אנשים ולא לאדם בודד. המשפחה נשארה בכפר במשך כשנתיים עד לשחרורה על ידי צבאו של הגנרל שארל דה גול, אז חזרה המשפחה לעיר ליון. על ילדותו וחוויותיו האישיות בכפר לה-שמבון-סור-ליניון ניתן לקרוא בספריו "כשאוכלים עם השטן" ו–"מותם של סכיזופרן".
עם חזרתו לליון עובר בן-גל (אז פייר בלוך) בן ה-11 וחצי מהפך תודעתי, שעיקרו: השיוך לעם היהודי, כעס עמוק כלפי צרפת, שבגדה באזרחיה היהודים והפקירה אותם לגורלם, ודחיה מוחלטת של תרבותה ושל אורח חייה הנגועים לטעמו בצביעות; ועוד, בן-גל חוזר בתשובה ומחליט לנהוג על פי ההלכה: לאכול אוכל כשר ולברך את ברכת המזון, זאת למורת רוחם של הוריו שהיו צרפתים מתבוללים הנטועים בין היתר במנהגי המטבח הצרפתי. בגיל 13 הוא מצטרף לצופים היהודיים ומתחיל ללמוד תלמוד כפי שתיאר זאת באוטוביוגרפיה שלו[1]. בגיל 15, הוא חולם על עלייה לישראל. הוא מתלבט אז: "הצופים היהודיים לא היו די ציוניים בשבילי ואילו אנשי השומר הצעיר לא די מסורתיים"[2]. בגיל 18, בן-גל מארגן קבוצת צעירים יהודיים, שקוראת לעצמה "המרכז", שנפגשת בערבים בהם מדברים על עלייה לישראל ועל הקמת קיבוץ של יהודים אורתודוקסים. באותה שנה, הוא מגיש בקשה לוותר על אזרחותו הצרפתית, תהליך שנמשך זמן רב ללא וויתור מצידו, אותו תיאר בבדיחות דעת שנים אחר כך[3]. באמצע שנת 1954, לאחר הפצרות רבות, מתרצה אביו של בן-גל ומסכים סוף סוף שבנו יבקר (לא ישתקע) בישראל, זאת מתוך מחשבה שהמציאות תצנן את התלהבותו הציונית. בן-גל מצטרף לקיבוץ הדתי שדה אליהו בעמק בית שאן. אבל החיים בקיבוץ הדתי לא עונים על ציפיותיו בהיבט הדתי-חברתי. הוא מחליט לבחור בקיבוץ לא דתי, ששייך לתנועת השומר הצעיר. לשם כך, הוא מבקר בקיבוץ ברעם ובקיבוץ כרמיה. הוא גם נפגש ביוזמתו עם מנהיג התנועה מאיר יערי ומרצה בפניו על רעיונותיו להגשמה עצמית ציונית, תוך שמירת המסורת כאדם דתי במסגרת התנועה הקיבוצית הלא דתית, כשלמות אחת. יערי אומר לו: "דע שלושה דברים: אחד, בלי תנ"ך אין קיבוץ, שניים, בלי תנ"ך אין קיבוץ, שלוש, בלי תנ"ך אין קיבוץ". דברים אלה נחרתו עמוק בתודעתו של בן-גל וליוו אותו שנים רבות בחייו ובמעשיו בקיבוץ, כולל חיפוש אחר דרך שתאפשר קיום מנהגים יהודיים במסגרת קיבוצית חילונית, כגון טקסי בר מצווה, קבלת שבת, קריאה בפרשת השבוע, טקסי קבורה ומנהגי חג ומועד המקויימים עד היום. בן-גל חוזר לליון, ונפגש עם משפחתו; התנהגותו המרדנית במוסכמות, הבוז לבורגנות הצרפתית ודעותיו השמאל-סוציאליסטיות תורמים לקרע עם אביו. בן-גל מתמסר לפעילות בשומר הצעיר ונשלח לרכז את סניף התנועה בעיר שטרסבורג, בירת אלזאס הצפונית. שם, במקביל לפעילותו הציונית, למד באוניברסיטה המקומית והושפע מפרופסור אנדרה נהר, דמות רוחנית ידועה בקרב יהדות צרפת, שכיהן כמרצה ליהדות. לאחר שהות של ארבע שנים, עלה בן-גל לישראל והצטרף כחבר לקיבוץ ברעם בגליל העליון.
חבר קיבוץ ברעם
במשך כעשר שנים שימש בן-גל כרועה הצאן של הקיבוץ. בתום השנה הראשונה בקיבוץ התגייס לצה"ל לשירות חובה כחייל קרבי. בעודו חבר קיבוץ, מילא תפקידים רבים ומגוונים: היה בשליחות חינוכית מטעם תנועת "השומר הצעיר" בברזיל שם גם התחתן עם אשתו הראשונה, היה נציג מפ"ם והשומר הצעיר בצרפת (ראו בתת-פרק נפרד להלן) במהלכם יצא ללימודים אקדמאיים; היה מזכירו של שר הבריאות ויקטור שם טוב; במהלך שנות השבעים עזב בן-גל את הקיבוץ למספר שנים וגר בירושלים ובתל אביב, שבה החל בעבודתו במוזיאון בית התפוצות (ראו בתת-פרק נפרד להלן). לאחר כעשור חזר לקיבוץ והמשיך בתפקידיו: היה לולן; היה סדרן עבודה; היה מזכיר הקיבוץ; הירבה להרצות בקיבוצים ובכנסים כמרצה כריזמטי ומבוקש בנושאי יהדות, חברה ופילוסופיה; היה מנהלו של מוזיאון בר-דוד לאמנות וליודאיקה; וכן עסק בהוראה ובמחקר במדעי היהדות כמרצה וחוקר ראשי להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת בר-אילן. מאוחר יותר, היה מרצה בכיר להיסטוריה במכללת כנרת.
במהלך השנים המשיך בן-גל בשירות מילואים, עבר קורס קצינים בגיל מבוגר יחסית, לאחריו המשיך לשרת שנה אחת (1980) כמפקד מוצב באזור ים המלח; בן-גל גויס למילואים במלחמת יום הכיפורים בתשל"ד לחזית הדרומית; שירת כקצין בגזרת חברון ובמלחמת לבנון הראשונה צורף ליחידת דובר צה"ל והוצב בנמל התעופה הבינלאומי בביירות שנכבש על ידי צה"ל.
לימודים
בן-גל סיים לימודי תואר שני (מוסמך) ביהדות במכון ללימודי יהדות באוניברסיטת שטרסבורג בצרפת, ולימודי תואר שלישי (דוקטורט)(1974) בסוציולוגיה מדינית והיסטוריה באוניברסיטת "(Ecole des Sciences Politiques ("Sciences Po", זאת תוך קשר עם הפילוסוף הנודע ז'אן-פול סארטר אבי תורת האקזיסטנציאליזם, אותו פגש כבר קודם במהלך ביקורו הראשון של סארטר בארץ; נושא עבודת הדוקטורט של בן-גל היה "ישראל והיהדות בעיני השמאל החדש". לצד לימודי הדוקטורט, הפך בן-גל מקורבו של סארטר, התיידד אתו והפך בן-בית אצלו בתקופת שהותו בפריז (1969 - 1972). על תקופת עבודתו במחיצתו של סארטר, כתב בן-גל ספר בשפה הצרפתית ("ימי שלישי אצל סארטר"), שיצא לאור בצרפת ב-4 מהדורות. בשנת 1980, הזמין בן-גל את סארטר ואת חברתו-לחיים סימון דה-בובואר לביקור שני בארץ וליווה אותם במהלכו. במלאת 100 שנה להולדתו של סארטר, התקיים ערב-עיון באוניברסיטה העברית בירושלים על "יחסו של סארטר לישראל, ליהדות וליהודים", שבו השתתף גם בן-גל[4]. היכרותו המקצועית והאישית עם סארטר עוררה עניין רב ובן-גל הוזמן באופן תדיר לתת הרצאות בנושא בארץ ובעולם, ואף שימש בתחילת שנות האלפיים כפרופסור-אורח בשתי אוניברסיטאות בתאילנד, אליהן הגיע פעמיים בשנה, לסדרת הרצאות ב"יסודות האקזיסטנציאליזם".
לבד מלימודיו האקדמיים, היה בן-גל אוטודידקט שלמד באופן עצמאי טקסטים רבים. עוד בהיותו חבר קיבוץ צעיר, למד בן-גל לימודי קבלה ומיסטיקה יהודית; לאחר סיום שעות העבודה בקיבוץ החילוני, היה נעלם ונוסע בחשאי בלילות לעיר צפת, שם הצטרף לקבוצת-לימוד בבית הכנסת הספרדי על-שם הארי הקדוש. חבריו ללימודים בבית הכנסת לא ידעו שהלומד לצידם הוא חבר קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי המזוהה עם השמאל הסוציאליסטי. לימים, כשהשומר הצעיר התנער מהמרקסיזם - לניניזם הדוגמתי, הוקמה מסגרת להתחדשות יהודית בקיבוצים ונוסדו קבוצות-לימוד של תלמוד או קבלה בכמה קיבוצים[5]. בן-גל הירצה בקבוצות-לימוד אלה, בהם בקיבוץ גשור.
באמצע חודש מאי 1968, הפגינו אלפי סטודנטים נגד השלטונות הצרפתיים ואוניברסיטת פריז. במסגרת ההפגנות פרץ עימות אלים בין הסטודנטים לבין המשטרה שעצרה מאות מפגינים בניסיון כושל לעצור את התפשטותן. למאבקם של הסטודנטים הצטרפו מיליונים של פועלים שהשביתו כמעט לחלוטין את הכלכלה הצרפתית במשך שבועות אחדים. חלק ניכר ממנהיגי "מרד הסטודנטים" היו יהודים, חלקם אנטי-ציוניים שמחו על כך שהמשטר הימני, ששיתף פעולה עם הנאצים שכבשו את צרפת במלחמת העולם השנייה, נשאר על כנו, מבלי להטמיע את הלקחים של השואה[6]. לאחר סיום "מרד הסטודנטים", מנהיגי המרד שהשתייכו לשמאל הקיצוני (ובחלקם היו מאואיסטים) תמכו במשך שנים בארגונים פלשתינאיים ולחמו בציונות שנתפסה בעיניהם כ"ימנית".
על הרקע הזה, שלחה מפ"ם את בן-גל (אז בן ה-35) לצרפת, להקים ארגון שישתלב בתנועות השמאל הצרפתי, ויבטא את התמיכה של השמאל בישראל בהידברות בין ישראל והפלשתינאים למען השלום. בן-גל פעל בפריז כ-3 שנים, הקים ארגון שמאל יהודי לו קרא "ארגון יהודי מהפכני" והשתדל לבצע את המשימה שהוטלה עליו, אבל, בסופו של דבר, חזר ארצה ללא הישגים משמעותיים בתחום זה[6]. בתקופה זו אף נפגש עם נציגי סין העממית בפריז מספר פעמים, על דעת עצמו, תוך מתן דיווח על תוכן הפגישות לשגרירות ישראל בפריז, בתקופה בה לישראל לא היו קשרים עם סין העממית. עיתון דבר כינה אותו אז "אוהד הקומוניזם הסיני"[7].
מוזיאון בית התפוצות
בן-גל היה ממייסדי מוזאון בית התפוצות ושותפו של אבא קובנר ואחרים בצוות התכנון וההקמה של בית התפוצות (1978). בן-גל מילא בו תפקיד של היסטוריון ראשי במשך 20 שנה והיה גם חבר הנהלה של המוזיאון[8]. בין היתר ביסס בן-גל את הקשר בין המוזיאון לבין מערך החינוך של צה"ל ודאג להקים צוות הדרכה מיוחד לחיילים שהיו מבקרים תדירות במוזיאון באופן מאורגן. בבית התפוצות, חתר בן-גל לשלב בין היסטוריה עובדתית ושכלתנית לבין מוזאולוגיה חווייתית ורב חושית. בן השאר כתב רבים מהטקסטים המוצגים ושילב אותם בתמונות מתחלפות, אבני כותל, תצוגות אורקוליות ואינטראקציה ממוחשבת עוד בימים בהן שילוב שכזה היה לא שגרתי. בנוסף, היה היזם והעורך הראשי של האנציקלופדיה האורקולית “אנשי סגולה” – אנציקלופדיה מקוונת[9], המאגדת מידע על חתני וכלות פרסי נובל יהודים, המוצגת באתר בית התפוצות ומוקדשת לזכרו[10].
במהלך שנות השמונים יצאה סדרת הרצאות בהן ראיין בן-גל את פרופסור ישעיהו ליבוביץ על נושאי יהדות ופילוסופיה שמשכו אליהן קהל רב. גם לאחר שעזב את בית התפוצות המשיך בפרויקטים חינוכיים ומוזאולוגיים; היה יועץ למוזאון יד ושם ומוזאון השואה (ג'נוסייד) ברואנדה בה שהה בראשית שנות האלפיים; וכן, היה המנכ"ל של המרכז למורשת יהדות אתיופיה, שסייע בהקמתו.
השקפת עולמו
בן-גל חי לפי השקפתו בשני עולמות רוחניים מנוגדים אך משלימים בעת ובעונה אחת, שעל פי תפיסת עולמו לא החליפו זה את זה אלא התקיימו בו זה ליד זה כשלמות אחת. מחד, הוא הגדיר את עצמו בטרמינולוגיה הפילוסופית שלו בתור "יהודי חופשי" (והתנגד להגדרה המקובלת של "יהודי חילוני"). מאידך, הוא הדגיש את יהדותו כעליונה על ישראליותו ואף הגדיר את עצמו כיהודי מסורתי וציוני ששואף לחזור לייחודיות של היהדות של העם היהודי כפי שהייתה בגולה (תפיסתם של אחד העם ומרטין בובר), ולא להיות עם נורמלי ככל העמים (תפיסתם של הרצל ובן-גוריון). בן-גל היה מודע לניגודים שבתפיסת עולמו ונהג לומר שזו "בחירה מודעת בפיצול האישיות בלא אשליה באשר לסיכוי למצוא משמעות". כמי שעלה לישראל כציוני-חרדי שהצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר, נכון היה לשאול אותו מדוע לא הצטרף לציונות הדתית. כשנשאל על-כך בריאיון עם אורה ערמוני הסביר כך: החברה הדתית היא "חברה מנוכרת לעומת החברה הקיבוצית שמצאתי. יש דברים שבהם אני מרגיש קרוב יותר לציבור החרדי, ויש דברים שבהם אני קרוב יותר לקיבוץ. ראיתי בציונות הדתית עיוות נורא. הסנטימנטים שלי היו ועודם לכיוון החרדים"[11]. בן-גל הסתייג בנחרצות מההתנחלות ביהודה ושומרון וטען שהרחבתן מהווה מכשול לשלום וחמור מכך, אף עשויה להוביל למדינה דו-לאומית בה תאבד למדינה הזהות היהודית אותה הוקיר בכל מעודו.
השואה הייתה ללא כל ספק הגורם המכריע בעיצוב השקפתו. בעטיה, נטר בן-גל טינה לגרמניה ולנצרות, והשפעתה עליו הורגשה לא רק בכתביו אלא גם בחיי היום יום. לדוגמה, בן-גל מעולם לא ביקר בגרמניה ואף התנגד לקבלת מתנדבים גרמניים לעבודה בקיבוץ ברעם, זאת עקב תפיסתו שהם אינם אשמים בשואה אך נושאים באחריות לה כבני האומה הגרמנית.
ספריו
- בעברית
- כשאוכלים עם השטן, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1989
- מותם של סכיזופרן, עורך אלכס זהבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2005
- יהודי צרפת, עורכת יעל חבר, בהוצאת מרכז הפרסומים של מרכז ההסברה, ירושלים, 1985
- האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל, 1936 - 1939
- בצרפתית
- Sur les ailes des aigles, BarAm, 1965
- La fin de la diaspora: pour une analyse marxiste du probleme juif d'aujourd'hui, I.M.P., 1970
- Appel de la gauch pour les Juifs d'U.R.S.S, Cite - impression, 1971
- Israel dans la presse d'extreme - gauche en France, Janvier 1967 - Decembre 1970, Universite de Paris - Sorbbone, 1974
- Ely Ben Gal and Daniella Luxembourg, Le Tournant decisive: Les Juifs en France sous la Revolution et l'Empire, Bet ha-Tefutsot, Tel-Aviv, 1981
- Mardi, chez Sarter: Un Hebreu a Paris, 1967 - 1980,Flammarion, 1992
הערה: הספר יצא בתרגום לספרדית, בבואנוס איירס בשנת 1996
משפחתו
בשנת 1964, במהלך שליחותו בברזיל, נשא בן-גל לאשה את ליאורה לוקיץ אותה הכיר בריו דה ז'ניירו כשהיה שליח השומר הצעיר בברזיל. לזוג נולדו שני בנים, עירד בן-גל (עמנואל - על שם אבי סבו) יליד שנת 1965,כיום פרופסור במחלקה להנדסה תעשייה בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב העוסק בתחומי אנליטיקה ולמידת מכונה, ואחיו ינאי בן-גל (יליד שנת 1968) כיום ד"ר ומנהל המחלקה לניתוחי לב - חזה מרכז הרפואי ע"ש איכילוב בתל אביב ומומחה לניתוחי לב בגישה זעיר פולשנית והיברידית. בשנת 1983, שנים לאחר גרושיו מאשתו הראשונה, התחתן בן-גל בשנית עם מיכל רייביץ, חברת קיבוץ ברעם, עמה חי עד לפטירתו בקיבוץ ברעם. במותו הניח אחריו שישה נכדים: עילי, אמרי ונגה (מבנו עירד), יוחאי, נטע ונילי (מבנו ינאי).
לקריאה נוספת
- אלי בן-גל,"אדם מחפש את זהותו", פרק מתוך הספר "כשאוכלים עם השטן", פורסם ב - "מסע המכללה בישראל חוברת למפקד הצוות ולמנחה" בפו"ם, מפקדת קצין חינוך ראשי של צה"ל, מדור זהות ישראלית - יהודית. ניתן לקריאה מקוונת בכתובת הבאה, עמודים 63 - 65 :
https://web.archive.org/web/20140805090446/http://www.bmj.org.il/userfiles/zehut/hadash/pom.pdf
- אלי בן-גל, בין חופשיים לחילונים, אסופת מאמרים בשם "אנו היהודים החילונים - מהי זהות יהודית חילונית? ", עורך דדי צוקר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 1999
קישורים חיצוניים
רשימה של יבל ברקאי שכותרתה "נפטר ההיסטוריון אלי בן-גל" שהתפרסמה ב"הזמן הירוק" ביטאון הקיבוצים מס' 1474, עמוד 6, 19 במרץ 2015
הערות שוליים
- ^ האוטוביוגרפיה כשאוכלים עם השטן, עמוד 79
- ^ האוטוביוגרפיה,עמוד 85
- ^ ההליך מתמשך כ-11 שנה בשל בירוקרטיה טכנית ועמלות גבוהות שאין ביכולתו לשלם באותם הימים. לימים, ייספר בן-גל בבדיחות דעת שהתהליך הסתיים רק כאשר הוא פנה באופן ישיר ללשכתו של גנרל דה גול, נשיא הרפובליקה הצרפתית, במכתב בו הוא האשים את צרפת שבשל חמדנות היא מונעת ממנו להשתחרר מאזרחותה – הנוסח הבוטה והאנטי פטריוטי משיג את מטרתו - בקשתו מאושרת כעבור חודשיים
- ^ https://www.youtube.com/watch?v=zZ3ssV10ZA0 סרטון וידאו של הרצאתו של בן-גל בערב עיון של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים על "סארטר, ישראל ואנטישמיות",מ - 16:22 עד 42:50
- ^ "היהדות - מקור להתחדשות הקיבוץ", ריאיון עם אלי בן גל במוסף דבר, מס' 38, עמודים 2 - 3, 18.9.1990
- ^ 1 2 ראו כתבה של עפרי אילני שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 12.5.2008 הנושאת את הכותרת לשנות את העולם שחולל את השואה
- ^ עיתון דבר,אלי בן-גל עולה על הגל, 29.7.1971
- ^ מאמר על התלבטויותיו ותפיסותיו של בן-גל בעיצוב המוזיאון כמוסד תרבותי יהודי ייחודי בן זמננו, שכותרתו מוזיאולוגיה ויהדות, הרהורים על בעיות תכנון בית התפוצות, התפרסם בביטאון של המוזיאון במלאת עשר שנים לקיומו
- ^ ראו אתר "אנשי סגולה" בכתובת האינטרנט הבאה: https://nobel.anumuseum.org.il/
- ^ ראו מאמר של בן גל על "חתני פרס נובל היהודים" ב'''זמן יהודי חדש''' תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ד', עמוד 17 ואתר האנציקלופדיה: https://nobel.anumuseum.org.il/
- ^ הראיון המלא והמקיף שבו מסביר בן-גל את זהותו היהודית והציונית ואת השקפת עולמו, התפרסם ב"אתר הקיבוצים"" בתאריך 12.10.2005 תחת הכותרת "היהודי הנודד"; ניתן לקרוא אותו בכתובת האינטרנט הבאה: www.kibbutz.org.il/itonut/2005/haver/051012_ben-gal.htm
