אִי-רַצְיוֹנָלִיזְם היא תנועה פילוסופית שצמחה בתחילת המאה ה-19, תוך שימת דגש על הממד הלא-רציונלי של חיי האדם. בעודם דוחים את הלוגיקה, האי-רציונליסטים טוענים כי אינסטינקט ורגשות עדיפים על השכל הישר בחקר הידע.[1][2][3] המונח שימש לעיתים קרובות ככינוי גנאי לביקורות נגד הרציונליזם בכללותו.
הפילוסופיה של הרציונליזם, המובנת ככזו שפותחה לראשונה בכתביהם של פרנסיס בייקון ורנה דקארט, ספגה ביקורות שונות מאז הצגתה. אלו עשויות לכלול השקפה שדברים מסוימים הם מעבר להבנה רציונלית, שרציונליות מוחלטת אינה מספקת או אפילו מזיקה לחיי אדם, או שאנשים אינם רציונליים ומתקדמים חברתית באופן אינסטינקטיבי.[2]
היסטוריה
ג'רג' לוקאץ' טען שהתקופה הראשונה של האי-רציונליזם התעוררה עם שלינג וקירקגור, במאבק נגד התפיסה הדיאלקטית של קידמה שאומצה על ידי האידיאליזם הגרמני.[4]
אי-רציונליזם אונטולוגי, עמדה שאימץ ארתור שופנהאואר, מתאר את העולם כלא מאורגן בצורה רציונלית. מאחר שבני אדם נולדים כגוף של ביטויים של חתירה לא רציונלית למשמעות, הם חשופים לכאב ולסבל.[5]
אוסוואלד שפנגלר האמין שהחזון המטריאליסטי של קרל מרקס מבוסס על מדע של המאה התשע-עשרה, בעוד שהמאה העשרים תהיה עידן הפסיכולוגיה:
אנחנו כבר לא מאמינים בכוחה של התבונה על החיים. אנחנו מרגישים שהחיים הם השולטים בתבונה.
— Oswald Spengler. Politische Schriften, 1932
הערות שוליים
