מילות השיר מנוסחות כמכתב של חייל בחזית אל חברתו שבעורף. בסגנון אירוני הוא מבטיח לה שאין סיבה לדאוג לשלומו כי הוא נמצא בקייטנה ובין הלחימה וההפגזות יש לחיילים פנאי לנוח ולהתרחץ. הוא מבטיח שכשיחזור הם יינשאו, ומבקש ממנה לשלוח לו תחתונים וגופיות - ביטוי למחסור בחפצי יומיום שסבלו החיילים בחזית - אך לא עוגות (שכן אל החיילים נשלחו מן העורף כמויות גדולות של ממתקים).
ההשראה של תלמה אליגון לכתיבת השיר הייתה גלויה שקיבלה בימי המלחמה מאחיה גיורא, חייל במילואים בהנדסה ימית שנקרא להתייצב בתעלת סואץ. אליגון, שנותרה בעורף, הייתה מודאגת מהדיווחים מהחזית ומהגלויות ששלח אחיה. באחד מימי המלחמה הגיע לביתה המלחין קובי אשרת, הגיש לה קלטת עם מנגינה וביקש שתחבר מילים שיעזרו להעלות את מורל החיילים. השיר נועד עבור תקליטו הראשון של עוזי פוקס, שהופק באותה עת (האלבום, "כן כן", הופיע במאי 1974). אליגון סיפרה לימים: "אמרתי לו, תשמע, גם לי אין מצב רוח. אני לא יכולה לכתוב שום דבר. אבל אז שאלתי באיזה שעה הוא צריך את השיר. כשהוא שמע ששאלתי באיזה שעה, הוא אמר 'בשש וחצי אני בא לאסוף את זה, תשימי בארון חשמל' וברח"[2]. הגלויה מאחיה, שהייתה מונחת ליד מיטתה, ובה ביקש ממנה לשלוח לו נייר טואלט, תחתונים וגופיות, הולידה את מילות השיר. בנוסח המקורי של השיר נכללה הבקשה לנייר טואלט, אך קמה על כך צעקה ציבורית ויוצרי השיר נאלצו לשנותו.
עם צאתו זכה השיר להצלחה גדולה, והוא דורג במקום החמישי במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל לשנת תשל"ד[3]. עוזי פוקס הרבה לשיר אותו בהופעות שערך עם אמנים אחרים בפני חיילים בחזיתות המלחמה. השיר הפך למזוהה עם זיכרון המלחמה, ועשרות שנים לאחריה הוא מושמע עדיין מעת לעת בתחנות הרדיו.
גרסאות כיסוי ומחוות בתרבות
באלבום "זה הכל בינתיים" של יהונתן גפן ודני ליטני (1974) מופיעה השורה "שילחו לי מכתבים, שילחו לי עוגיות, רק אל תשלחו לי תחתונים וגופיות".
במהלך מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023, הקליטה אסתר רדא גרסת כיסוי חדשה לשיר (אותו כתבה מחדש אליגון-רוז בלשון נקבה, לדוגמה: "נלחמות כמו לביאות", במקום "נלחמים כמו אריות")[6] במסגרת קמפיין של קהילת "המילואימיות" (נשים המשרתות במילואים) המציג את התושיה של החיילות, השוטרות והלוחמות בלחימה בחזית.
