עם הקמת ממשלת פייסל בסוריה בשנת 1918 היה מזכיר משרד הכספים, ובשנת 1919 היה שר האוצר עד נפילת מדינה זו ביולי 1920.[2] לאחר מכן הוא התמנה לשר הכספים של עבר הירדן, תפקיד ממנו התפטר בדצמבר 1923 "מסיבות בריאותיות"[3], בעקבות ביקורת שפורסמה עליו[4].
בשנת 1930 ייסד עם חתנו עבד אל-חמיד שומאן את הבנק הערבי, וכיהן כמנהלו הראשון.[2][5][7] בשנת 1933 הקים את הבנק החקלאי הערבי[8] שנפתח בתחילת 1934[9]. הבנק הערבי סייע בפיתוח כלכלי של ערביי ארץ ישראל על ידי השקעות בפיתוח מסחר ותעשייה. בהתאם שותף חילמי בישיבות שעסקו בפרויקטים שונים כמו פיתוח אדמות החולה[10] והקמת נמל בעזה[11]. עד סוף שנות ה-30 היה חילמי מנהל הבנק הערבי[12]. לאחר מכן הוא נפרד מהבנק הערבי ונהיה מנהל הבנק החקלאי הערבי שהתחרה בבנק הערבי.
בשנות ה-30 היה חילמי פעיל בניסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים[13]. הוא הבטיח לכפריים סיוע כלכלי לנזקקים לכך, כדי שימנעו ממכירת אדמותיהם ליהודים[14]. בין השאר הוא רכש מכספי הבנק אדמות עבור ערביי אום ח'אלד למניעת מכירת הקרקעות לקרן הקיימת[15]. הוא היה פעיל בהקמת ועמד בראש "קופת האומה להצלת הקרקעות" על מנת למנוע מכירת אדמות ליהודים-ציונים[16][17]. בשנת 1943 הוא היה מעורב ברכישת קרקעות בכפר ענאן כדי למנוע את מכירתם ליהודים[18] ובחידוש פעילות קופת האומה[19].
החל משנת 1931 עמד חילמי בראש ועדה שארגנה תערוכות של תוצרת ערבית לעידוד קניית תוצרת ערבית והימנעות מרכישה מיהודים[20][21]. עם הקמת חברה שארגנה את התערוכה הועמד חילמי בראשה[22].
עם הקמת הוועד הערבי העליון בשנת 1936, נמנה חילמי על חבריו, בתור מומחה לענייני כספים[24][25]. בסוף ספטמבר 1937, בעקבות רצח לואיס אנדרוס, הוא נעצר על ידי שלטונות המנדט יחד עם חברים נוספים בוועד הערבי העליון, והוגלה לאיי סיישל. הוא שוחרר בדצמבר 1938[26] והתיישב בקהיר, בה השתתף בדיונים עם הבריטים לפרסום הספר הלבן[27]. הוא הורשה לשוב לארץ ישראל בתחילת 1940[28]. בסוף שנת 1943 הוא היה שותף בדיונים לחידוש הוועד הערבי העליון[29].
