הנציג הראשון של המשפחה היה ולריאן אורלוב שתפקד כראש אזור במחוז טבר של היום בשנת 1613. גריגורי אורלוב האב היה מושל נובגורוד ונפטר בשנת 1746. הוא היה האב של חמשת האחים אורלוב, שהבכיר ביניהם היה מאהבה של יקטרינה הגדולה ושני הזוטרים היו מפקדי צבא ידועים. הם למעשה העלו את המשפחה למעמד גבוהה באצולה רוסית. מאחר שאיש מן האחים לא השאיר אחריו בן זכר חוקי, עברו התואר וסמל האצולה של רוזני אורלוב ב-1856 לבני משפחת דווידוב (Давыдов), שארי-בשרם.
האחים אורלוב
פורטרט של איוואן אורלוב, מעשה ידי פיודור רוקוטובהרוזן ולדימיר אורלוב, פרוטומת שיש מעשה ידי פדוט שובין
הרוזן אלכסיי גריגורייביץ' אורלוב (1737–1808), אחיו של גריגורי, היה בנה המוכשר ביותר של משפחת אורלוב, והתפרסם גם על שום כוחו הפיסי וזריזותו. בהפיכת החצר של 1762 מילא תפקיד חשוב אף יותר משל אחיו גריגורי. ב-1770 מונה למפקד הצי שנשלח להילחם בטורקים; הוא הצית את מרד המניאטים, היוונים יושבי חצי האי מאני, נגד הטורקים, התקוממות שזכתה לשם מרד אורלוב, וניצח את הצי הטורקי העדיף בקרב צ'סמה. על הישגיו אלה קיבל ב-1774 את תואר הניצחון "צ'סמנסקי" ואת הפריבילגיה להוסיף את הסמלים הקיסריים לשלט האצולה שלו.
איוואן גריגורייביץ' אורלוב
הרוזן איוואן גריגורייביץ' אורלוב (1733–1791 היה בכור האחים אך הפחות מפורסם שבהם. לאחר מות אביהם ב-1746 נעשה הוא ראש המשפחה; כל האחים סרו למשמעתו וכיבדוהו. הוא ניהל אורח חיים צנוע, וניהל את אחוזות אורלוב. גם לאחר הפיכת החצר של 1762, כאשר האורלובים נעשו רוזנים וזכו בעושר עצום, סירב לקבל מינויים ותפקידים בשירות החצר, והמשיך לגור במוסקבה ובאחוזות המשפחה.
פיודור גריגורייביץ' אורלוב
הרוזן פיודור גריגורייביץ' אורלוב (1741–1796), הרביעי באחים, היה גנרל בצבא הרוסי, שהצטיין במלחמת שבע השנים. הוא השתתף עם אחיו הגדולים בהפיכת החצר של 1762, אחריה מונה לפרוקורטור של הסנאט. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) שירת תחת פיקודו של אדמירל ספירידוב, והיה אחד הראשונים שהבקיע את מערך הקרב הטורקי בקרב צ'סמה. לאחר מכן, בקרב הידרה, הניס שמונה-עשרה אוניות טורקיות. השגים אלה הונצחו בפקודת יקתרינה בעמוד ניצחון ימי, שהוקם בצארסקויה סלו (Ца́рское Село́). ב-1775 הוא פרש מהשירות הציבורי. אורלוב לא נישא מעולם, אך נולדו לו חמישה ילדים, אשר מעמדם "הוכשר" על ידי יקתרינה ואף קיבלו מידיה תוארי אצולה.
ולדימיר גריגורייביץ' אורלוב
הצעיר באחים היה הרוזן ולדימיר גריגורייביץ' (1743–1831). היה בן 19 בלבד כשאחיו הגדולים ממנו הגיעו לעמדות כוח, והם החליטו לשלוח אותו ללימודים באוניברסיטת לייפציג. אף שחינוכו היה מקוטע וחלקי, מינתה אותו הקיסרית - עם שובו לאחר ארבע שנים - לנשיא האקדמיה הרוסית למדעים. בורותו בשפה הלטינית הביאה אותו להוציא את לימודי שפה זו מהאקדמיה ולהחליפה בשפה הגרמנית, שבה שלט טוב למדי. היה פטרונם של מדענים גרמנים כמו פטר סימון פאלאס (Peter Simon Pallas), אשר את מחקריהם מימן מכיסו ואף הזמין רבים מהם לרוסיה. ב-1767 ליווה את יקתרינה במסעה לאורך הוולגה ותיעד אותו ביומן מסע. לאחר שאיבד אחיו את חינו בעיני הקיסרית, סולק ולדימיר ממשרתו ופרש לאחוזתו.
נולדו לו כמה בנות, שאחת מהן הייתה אשתו של פיוטר דוידוב, ובן – הרוזן גריגורי ולדימירוביץ' (1777 - 22 ביוני1826) – שמת לפניו. כמותו, הקדיש גריגורי הצעיר את עצמו למדעים. בנובמבר 1799 הוא נישא לרוזנת אנה סלטיקובה, עזב את רוסיה וטייל בצרפת, איטליה ושווייץ. בעודו חי בפריז, תרגם אורלוב לצרפתית כמה ממשלי איוואן קרילוב. לאחר מות אשתו, שב הרוזן אורלוב לרוסיה. ספריו העיקריים הם Mémoirs historiques, politiques et littéraires sur le Royaume de Naples, שתורגם לגרמנית, אנגלית ואיטלקית ומקיף את תולדות איטליה מימי קדם ועד 1820; Histoire des Arts en Italie, ששניים מכרכיו עוסקים במוזיקה והאחרים בציור; Voyages dans une Partie de la France, ou Lettres descriptives et historiques, שראה אור בפריז ב-1824. מ-25 בינואר1809 היה חבר כבוד באקדמיה הרוסית למדעים. כל שלושת בניו נולדו מחוץ לנישואים.
הנסיכים לבית אורלוב
במאה ה-19 נחשבו סוסי המרוץ של אורלוב למהירים ביותר באירופה.פסל הנשר בגטצ'ינה (Га́тчина) מתייחס לשם המשפחה של האורלובים, שפירושו ברוסית "נשר".
בנו היחיד של אלכסיי אורלוב, הנסיך ניקולאי אלכסייביץ' אורלוב (1827-1885) היה דיפלומט וסופר רוסי ידוע-שם. הוא החל את הקריירה שלו בצבא ונפצע קשה במלחמת קרים. בשל פציעתו עזב את הצבא והצטרף לשירות הדיפלומטי. הוא שימש כשגריר רוסיה בבריסל (1860-1870), פריז (1870-1882) וברלין (1882-1885). מאמריו הפובליציסטיים על עונשי גוף, שנתפרסמו ב"רוסקאיה סטארינה" ב-1881, תרמו תרומה חשובה לביטולם.
מיכאיל פיודורוביץ' אורלוב
אחיו של הנסיך אלכסיי אורלוב, מיכאיל פיודורוביץ' אורלוב (1788-1842), לקח חלק פעיל ביותר במלחמות הנפוליוניות, ועם שובו לרוסיה ב-1814 הוענקה לו דרגת גנרל-מאיור. בהיותו ידידו של אלכסנדר פושקין וליברל מושבע בעצמו, ריכז את כל מעייניו בהענקת אמנציפציה לאיכרים הצמיתים ובהקמת ממשל רפובליקני ברוסיה. מאז 1818 עמד בראש סניף קישינב של אגודת הדצמבריסטים. עם כישלון המרד הוא נאסר, אך שוחרר מיד בערבות הודות להתערבותו של אחיו. לאחר מכן השתקע במוסקבה ופרסם מחקר חלוצי על האשראי של המדינה.
