חגורת שריון 110–250 מ"מ צריחי תותחים 250 מ"מ סיפון 40 מ"מ
חימוש
ארבעה תותחי SK L/40 11 אינץ' (280 מ"מ) 14 תותחי SK L/40 6.7 אינץ' (170 מ"מ) 18 תותחי SK L/45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ)
אוניות המערכה מסדרת בראונשווייג היו קבוצה של חמש אוניות מערכהפרה-דרדנוט של הצי הקיסרי הגרמני שנבנו בתחילת שנות ה-1900. הם היו הסדרה הראשונה של אוניות מערכה שהוסמכו לפי חוק הצי השני, תוכנית הרחבה ימית גדולה. הסדרה כללה חמש ספינות - בראונשווייג, אלזס, הסן, פרוסן ולותרינגן - והן היו שיפור ביחס לסדרת ויטלסבאך הקודמת. אוניות הסדרה הרכיבו חימוש חזק יותר של תותחי 28 סנטימטרים (11 אינץ') ו-17 סנטימטרים (6.7 אינץ') (לעומת תותחי 24 סנטימטרים (9.4 אינץ') ו-15 סנטימטרים (5.9 אינץ') של סדרת ויטלסבאך). פחות משנתיים לאחר שהאוניות הראשונות בסדרה נכנסו לשירות, הספינות התיישנו על ידי אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט, מה שצמצם את הקריירה שלהן.
במהלך הקריירה המוקדמת שלהן, חמש האוניות שירתו בשייטת אוניות המערכה השנייה, עם פרוסן כספינת הדגל שלה. הצי היה עסוק בעיקר באימונים שגרתיים בזמן שלום ובביקורי חוץ. בשנת 1912, בראונשווייג שובצה למילואים ואליה הצטרפה בשנה שלאחר מכן אלזס. לותרינגן והסן היו אמורות להיות מושבתות ב-1914, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי מנעה זאת והם נשארו בשירות צי הים הפתוח. הם ופרוסן השתתפו בפעולות הצי בשנתיים הראשונות של המלחמה, בעוד בראונשווייג ואלזס נסעו לאזור הבלטי עם שייטת אוניות המערכה IV, שם נלחמו באוניית המערכה הרוסית סלאבה במהלך קרב מפרץ ריגה באוגוסט 1915. הסן השתתפה בקרב יוטלנד במאי 1916 וראתה קרב מוגבל עם סיירת מערכה בריטית בסוף הקרב. כל חמש האוניות הוצאו משירות החל משנת 1916, ולאחר מכן שימשו בתפקידי משנה, כולל כאוניות צריפים וכספינות הכשרה.
לאחר המלחמה, חמשת אוניות הסדרה היו בין כלי השיט שהרייכסמרינה החדש הורשה לשמור על פי חוזה ורסאי. לותרינגן ופרוסן הוסבו לספינות אב לשולות מוקשים כדי לפנות את שדות המוקשים בים הצפוני שהונחו במהלך המלחמה, אך שלוש האחרות עברו מודרניזציה בתחילת שנות ה-20 ושירתו עם הצי עד שנות ה-30. בראונשווייג ואלזס בסופו של דבר נמחקו מרשימות הצי ב-1931, ויחד עם לותרינגן ופרוסן נגרטו לאחר מכן. הסן נשארה בשירות עד סוף 1934, אז הוצאה משימוש והוסבה לספינת מטרה מבוקרת רדיו, תפקיד שהיא מילאה במהלך מלחמת העולם השנייה. היא נמסרה כשלל מלחמה לברית המועצות, שמה שונה לטסל ושימשה כמטרה עד 1960 כשהיא נגרטה.
תכנון
עם העברת חוק הצי השני בהנחייתו של ויצה-אדמירלאלפרד פון טירפיץ בשנת 1900, הוקצה מימון לסוג חדש של אוניות מערכה כדי לרשת את אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך שהוסמכו לפי חוק הצי משנת 1898. החוק הקודם דרש כוח כולל של 19 ספינות קרב עד 1 באפריל1904, אשר הושג עם סדרת ויטלסבאך, אבל החוק החדש הגדיל את צי הקרב הצפוי ל-38 בסך הכל. סדרת בראונשווייג הייתה הקבוצה הראשונה של ספינות קרב שנבנו תחת תוכנית חדשה זו, והן סימנו התקדמות משמעותית בכוח הקרב על אוניות מערכה גרמניות קודמות.
ליטוגרפיה של צרינגן מסדרת ויטלסבאך; שימו לב לסידור תותחי הסוללה הראשיים על גבי הסוללה המשנית
דיונים בין מחלקת העיצוב של משרד הצי הקיסרי (גר') ומרכיבים אחרים של פיקוד הצי על הסדרה החדשה החלו ב-1899, לפני שהחוק התקבל ולפני שהעבודה על סדרת ויטלסבאך אפילו התחילה. הנושא הדחוף ביותר שהיה להסדיר היה קליבר הסוללה הראשית. אוניות הסדרה ויטלסבאך היו חמושות בתותחי 24 סנטימטרים (9.4 אינץ'), קטנים בהרבה מהסטנדרט ברוב הציים האחרים, שהיה 30.5 סנטימטרים (12 אינץ'). תותחי ה-24 ס"מ היו, עם זאת, כלי הנשק הגדולים ביותר שעבורם קרופ, ספקית הארטילריה הימית לצי הקיסרי, פיתחה טכנולוגיית ירי מהיר. הפיקוד הימי הגרמני העדיף בדרך כלל שיעורי אש גבוהים ולא פגזים כבדים, מתוך העיקרון ששטף של פגזים יהרוס את התותחים ואת המבנה העילי של ספינות הקרב של האויב מהר יותר מאשר תותחים חזקים אך יורים באיטיות. אבל עד שהתחילה עבודת התכנון על סדרת בראונשווייג, קרופ פיתח תותחי ירי מהיר 28 סנטימטרים (11 אינץ'), ולכן הפיקוד הימי החליט לאמץ אותו עבור האוניות החדשות.
עם ההחלטה שהתקבלה להציב את תותחי ה-28 ס"מ, הנושא הבא היה סידור התותחים. עיצובים קודמים נשאו את תותחי ה-24 ס"מ במבנה העילי, ישירות מעל הקזמטים עבור תותחי הסוללה המשניים, אבל המעצבים האמינו שהשפעות פיצוץ הלוע הגדולות יותר מתותחי ה-28 ס"מ יהפכו את הקזמטים האלו לבלתי ניתנים לפעולה. הוצעו שני פתרונות, שניהם כללו הורדת צריחי הסוללה הראשית למפלס הסיפון העליון. הראשון כלל הנחת כל התותחים המשניים בסוללה משוריינת ברמת הסיפון הראשי; תותחים אלו היו נמצאים ברכיבי ציר בודדים בסדרה של קזמטים מקובצים באמצע הספינה. האפשרות השנייה סידרה את התותחים בתערובת של צריחים בסיפון העליון ובסוללה קטנה יותר בסיפון הראשי. צוות התכנון החליט בסופו של דבר על האפשרות השנייה, עם ארבעה תותחים בצריחים ושמונה בסוללת הקזמטים.
במקביל, כיוון שציים של מדינות רבות שיפרו את הגנת השריון של אוניות המערכה שלהן, הם גם הגדילו את קליבר הסוללות המשניות שלהם כדי להתמודד עם השריון הכבד יותר, כמו אוניות המערכה מסדרת קונטיקט שהיו להן סוללה משנית כבדה של תותחי 7 אינץ' (178 מילימטרים) ותותחי 8 אינץ' (203 מילימטרים). צוות העיצוב הגרמני עקב אחר שתי המגמות על ידי הגדלת הסוללה המשנית בסדרת בראונשווייג מתותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') לתותחי 17 סנטימטרים (6.7 אינץ'). בנוסף, מערך השריון שופר בהשוואה לסדרת ויטלסבאך, השינויים העיקריים הם הגדלת גובה חגורת השריון (כדי למנוע ממנה לשקוע במעמס מלא) והגדלת עובי השריון המגן על הסוללות המשניות. צוות התכנון שקל להגדיל את התותחים נגד הסירות נגד טורפדו מתותחי 8.8 סנטימטרים (3.5 אינץ') לתותחי 10.5 סנטימטרים (4.1 אינץ'), אך החליטו נגד השינוי מכיוון שהמשקל המוגבר היה מחייב להפחית את מספר התותחים. הפגזים הכבדים יותר היו מפחיתים גם את קצב האש.
אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט - חמושה בעשרה תותחי 12 אינץ' - נכנסה לשירות בדצמבר 1906, פחות משנתיים לאחר כניסת האונייה הראשונה מסדרת בראונשווייג לשירות. העיצוב המהפכני של דרדנוט הפך כל אוניית ראשה של הצי הגרמני למיושנת, כולל אוניות הסדרה בראונשווייג. כמו כן, תותחי ה-17 ס"מ הוכיחו את עצמם כאכזבה בשירות, שכן הפגזים הגדולים היו כבדים יותר ובכך קשים יותר לטעינה ידנית, מה שהפחית את קצב האש שלהם.
מאפיינים כלליים ומכונות
לאוניות הסדרה היה אורך בקו המים של 126 מטרים (413 רגל 5 אינץ') ואורך כולל של 127.7 מטרים (419 רגל). רוחב האוניות היה 22.2 מטרים (72 רגל 10 אינץ'), והיה להן שוקע של 8.1–8.16 מטרים (26 רגל 7 אינץ'–26 רגל 9 אינץ'). רוחב האוניות הוגבל על ידי שיקולים לוגיסטיים, שכן היא הייתה הרחבה ביותר שניתן היה להכיל בתאי השיט בכניסה למספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן. לאוניות היו שלושה עשר תאים אטומים למים ותחתית כפולה שנמשכה ל-60 אחוז מאורך גוף האונייה. הדחק האוניות היה 13,208 טונות (12,999 טונות ארוכות) בתפוסה הסטנדרטית שלהם, ו-14,394 טונות (14,167 טונות ארוכות) במעמס מלא. על האוניות הותקנו זוג תרנים צבאיים כבדים שנשאו זרקורים.
ההיגוי נשלט באמצעות הגה כיוון יחיד. האוניות תוארו כסירות ים טובות, אך היו מועדות לעלרוד כבד. הספינות היו מגיבות והיה להן רדיוס סיבוב צר במהירות נמוכה, אך בהגה קשה של 12 מעלות, הספינות איבדו עד 70 אחוז מהמהירות. על האוניות היה צוות של 35 קצינים ו-708 מלחים בדרך כלל, וכאשר שירתו כספינת דגל של השייטת, היו להם 13 קצינים ו-66 מלחים נוספים. הספינות נשאו מספר סירות קטנות יותר על סיפון, כולל שתי סירות כלונסאות, שני שיגורים, פיננס (הוסרה מאוחר יותר), שני קאטרים, שני מפרשיות ושתי סירות. הסירות טופלו על ידי שני מנופים גדולים בעלי צוואר אווז הממוקמים משני צידי הארובה האחורית.
אוניות הסדרה הונעו על ידי מנועי קיטור תלת-דרגתיים ושלושה מדחפים שסיפקו 16,000 כוחות סוס (15,781 קילוואט). המנועים התלת-דרגתיים הוזנו על ידי שמונה דוודים מסוג Marine ושישה דוודים גליליים, שכולם הוסקו בפחם; אלה היו מחולקים לשלוש ארובות באמצע האונייה. שלוש ארובות אומצו מכיוון שבכלים קדומים יותר, סידור שתי הארובות נטה לחסום את הנוף מהגשר, ועל ידי פיצול העשן לשלוש ארובות במקום שתיים, הארובות יכלו להיות דקות יותר ובכך פחות מגבילות. בשלב מסוים לאחר 1915, נוספה יכולת שריפת נפט כדי להשלים את הדוודים הפחמים. שני המדחפים החיצוניים היו בעלי שלושה להבים, וקוטר של 4.8 מטרים (15 רגל 9 אינץ'), בעוד שהציר המרכזי היה בעל ארבעה להבים וקוטר של 4.5 מטרים (14 רגל 9 אינץ').
המהירות המרבית של הספינות דורגה ב-18 קשרים (33 קמ"ש). במהלך ניסויים, לעומת זאת, המנועים הפיקו בין 16,478–16,980 כוחות סוס (12,120–12,489 קילוואט), ומהירות מרבית בין 18.2–18.7 קשרים (33.7–34.6 קמ"ש). אוניות הסדרה יכלו להפליג לטווח של 5,200 מיילים ימיים (9,600 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), למעט הסן. הסן סבלה מהיגוי לא יציב, שהגדיל את צריכת הדלק וקיצר את טווח הפעולה שלה ל-4,530 מיילים ימיים (8,390 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). שתי האוניות הראשונות - בראונשווייג ואלזס - היו להן ארבעה גנרטורים שייצרו 230 קילוואט (74 V), בעוד שלוש האוניות לאחר מכן - הסן, פרוסן ולותרינגן - היו להן ארבעה טורבו-גנרטורים שסיפקו 260 קילוואט (110 V).
חימוש ושריון
החימוש העיקרי שלהם הוגדל מתכנונים קודמים, אך עדיין היה חלש יותר מאוניות מערכה זרות של אותה התקופה; לצי הגרמני הייתה נטייה להדגיש את מהירות האש ולא את משקל הפגז, ובדרך כלל ניתן היה לירות בתותחים קטנים יותר מהר מאשר בתותחים גדולים יותר. החימוש העיקרי כלל ארבעה תותחי 28 ס"מ SK L/40 מהירי ירי בצריחים תאומים המופעלים הידראולית. הצריחים הוצבו על קו האמצע, אחד קדימה ואחד אחורה. צריחי ה-DrL C/01 אפשרו לתותחים להנמיך ל-4 מעלות ולהגביה ל-+30 מעלות, מה שאיפשר טווח מרבי של 18,800 מטרים (61,700 רגל). התותחים ירו פגזים במשקל 240 קילוגרם (530 ליברות) במהירות לוע של 820 מטר לשנייה (2,700 רגל לשנייה). האוניות נשאו בסך הכל 340 פגזים, 85 לכל תותח.
הסוללה המשנית כללה 14 תותחי 17 ס"מ SK L/40 מהירי ירי, ארבעה מהם הותקנו בצריחים בודדים באמצע האונייה, כאשר עשרת הנותרים היו בקזמטים מסביב למבנה העילי. התותחים ירו פגזים במשקל 64 קילוגרם (141 ליברות) במהירות לוע של 850 מטר לשנייה (2,800 רגל לשנייה). תותחים אלו נבחרו מכיוון שהם השתמשו בפגז הגדול ביותר שניתן לטפל בו בצורה סבירה ללא מכונות. ניתן להגביה את התותחים המורכבים בצריח ל-30 מעלות, לטווח מקסימלי של 16,900 מ' (18,500 יארד), בעוד שתותחי הקזמטים יכלו להגביה רק ל-22 מעלות, ובהתאמה היה להם טווח נמוך יותר של 14,500 מ' (15,900 יארד). לתותחים אלו היו בסך הכל 1,820 פגזים, 130 פגזים לכל תותח. כדי לעבור את תעלת קיל, שלושת תותחי הקזמטים המרכזיים 17 ס"מ מכל צד היו צריכים להימשך לתוך הבתים שלהם, מכיוון שהם לא היו מסוגלים להסתובב באופן מלא עם דפנות האוניות. כשהתותחים מוצבים במלואם, הספינות היו רחבות מכדי להיכנס לתעלה.
לאניות היו גם 14 תותחי 8.8 ס"מ SK L/35 מהירי ירי בקזמטים לאורך האונייה. התותחים ירו פגזים במשקל 15.4 ליברות (7 קילוגרם) במהירות לוע של 2,526 רגל לשנייה (770 מטר לשנייה), וניתן להגביה אותם ל-25 מעלות לטווח מקסימלי של 9,090 מ' (9,940 יארד). הם גם היו חמושים בשישה צינורות טורפדו 45 ס"מ (17.7 אינץ'), עם סך של 16 טורפדות. צינור אחד היה בחרטום, שניים היו בכל צד רוחב, והצינור האחרון היה בירכתיים.
הספינות היו מוגנות בשריון קרופ. חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 250 מ"מ (9.8 אינץ') בחלק המרכזי של האונייה, שם הגנה על מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה. שריון הסיפון היה בעובי 40 מ"מ (1.6 אינץ'); הקצוות שלו נטו מטה כדי להתחבר לקצה התחתון של החגורה כדי להגן מפני פגזים שעברו מעל החגורה. עובי השיפוע נע בין 140 מ"מ (5.5 אינץ') מקדימה ומאחורה ו-75 מ"מ (2.95 אינץ') באמצע האונייה, שם שריון החגורה העליונה העניק שכבת הגנה נוספת. מעל החגורה הראשית, החגורה העליונה של 140 מ"מ פלדה השתרעה בין צריחי התותחים הראשיים והאחוריים. שריון נוסף בעובי 140 מ"מ הגן על תותחי הקזמטים במפלס הסיפון הראשי. תותחי הקזמטים עצמם קיבלו מגני תותחים בעובי 70 מ"מ (2.8 אינץ'). בצריחי הסוללה הראשיים היו דפנות שריון בעובי 250 מ"מ וגגות בעובי 50 מ"מ (1.97 אינץ'), בעוד שבצריחים המשניים היו דפנות שריון בעובי 150 מ"מ (5.9 אינץ'). צלעותיו של מגדל הניווט הקדמי היו מחופים בשריון בעובי 300 מ"מ (11.8 אינץ') עבה והגג היה בעובי 50 מ"מ, בעוד שהמגדל האחורי קיבל פחות הגנה משמעותית, עם דפנות בעובי 150 מ"מ וגג בעובי 30 מ"מ (1.2 אינץ').
הקריירה של האוניות בזמן השלום כללה אימוני צי שגרתיים. אימוני השייטות והצי התקיימו בדרך כלל באפריל ומאי, שיוט צי גדול בדרך כלל לאחר מכן בחודשים יוני ויולי, ולאחר מכן הצי התאסף לתמרוני הצי השנתי בסוף אוגוסט וספטמבר. הפלגות הצי הגדולות יצאו בדרך כלל למים הנורווגיים יחד עם היאכטה של קייזר וילהלם השני, אם כי בשנים 1908 ו-1909, הצי יצא להפלגות ארוכות אל האוקיינוס האטלנטי, ערך ביקורים בספרד, האיים הקנריים, האיים האזוריים ופורטוגל. בשגרה אלו היו ביקורי חוץ, כמו בנובמבר 1905, כאשר בראונשווייג נשאה את הנסיך היינריך לנורווגיה להכתרת הוקון השביעי, מלך נורווגיה, ובפברואר 1906 כאשר פרוסן נשאה את וילהלם השני לדנמרק להלווייתו של המלך כריסטיאן התשיעי. הספינות היו מעורבות גם בתאונות; בשנת 1911, הסן התנגשה בספינת הקיטור הדנית SS אסקסונד והטביעה אותה, ובמרץ 1912, אלזס פגעה בטעות והטביעה את אוניית הסוחר Pollux. לאורך תקופה זו, פרוסן שימשה כספינת הדגל של שייטת אוניות המערכה השנייה.
הקריירה הפעילה של האוניות הייתה קצרה מאוד כתוצאה ממהפכת הדרדנוט; בראונשווייג ואלזס צומצמו למילואים ב-1912 וב-1913, בהתאמה, אף על פי לותרינגן, הסן ופרוסן היו עדיין בשירות פעיל באמצע 1914. לותרינגן הייתה אמורה להצטמצם למילואים ביולי ופרוסן הייתה אמורה להיות מושבתת בסוף השנה, אבל משבר יולי שבא בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד ביוני ביטל את התוכנית הזו. הצי היה בהפלגת הקיץ שלו לנורווגיה במהלך המשבר, וההודעה על האולטימטום האוסטרו-הונגרי לסרביה אילצה את האוניות לחזור הביתה מוקדם כדי להתכונן לסכסוך הקרוב.
מלחמת העולם הראשונה
אחת מאוניות הסדרה בראונשווייג
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בראונשווייג ואלזס הופעלו מחדש והוקצו לשייטת אוניות המערכה הרביעית בפיקודו של ויצה-אדמירלאהררד שמידט, שהופקדה על תפקידי הגנת החוף. השייטת ערכה מספר גיחות לים הבלטי כדי לסייר אחר ספינות מלחמה רוסיות אך לא השתתפה בשום פעולה. האוניות שימשו גם לשמירת שפך האלבה בים הצפוני בשנה הראשונה למלחמה. בראונשווייג ואלזס השתתפו בחלק המוקדם של קרב מפרץ ריגה באוגוסט 1915, שם שמרו על אוניית המערכה הפרה-דרדנוט הרוסית סלאבה בזמן ששדה מוקשים רוסי במיצר אירבן נוקה, אך הכוחות הרוסיים הציבו הגנה חזקה. שמידט החליט להסיג את כוחותיו כשהתברר שפינוי המוקשים נמשך זמן רב מדי, ולא נותר מספיק אור יום עבור שולת המוקשים דויטשלנד כדי להניח שדה מוקשים משלה בסאונד מון כדי לחסום את הכניסה הצפונית למפרץ. לאחר ביטול המבצע, השייטת ראתה פעילות מועטה לפני שפורקה בדצמבר.
בינתיים, שלוש האוניות האחרות עדיין שירתו בשייטת אוניות המערכה השנייה, שם השתתפו בגיחות הצי שנערכו בשנתיים הראשונות למלחמה. סדרת מבצעים זו הגיעה לשיאה בקרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני1916; עד אז, רק הסן עוד הייתה בשירות פעיל בשייטת. פרוסן הייתה בסיור כספינת השמירה במצרי דנמרק (והוחלפה כספינת הדגל באוניית המערכה דויטשלנד) ולותרינגן הייתה במצב גרוע וזקוקה מאוד לתיקון. הסן ראתה פעולה מוגבלת ביוטלנד, ובאה במגע עם אוניות בריטיות כבדות פעם אחת. המפגש הזה הגיע מאוחר ב-31 במאי, כאשר הסן ושאר הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה ירו לזמן קצר בשייטת סיירות המערכה הראשונה של תת-אדמירלדייוויד ביטי, ובכך חיפו על הנסיגה של סיירות המערכה הגרמניות החבוטות בפיקודו של פרנץ פון היפר. אובדן הפרה-דרדנוט פומרן במהלך הקרב הדגיש את פגיעותן של אוניות המערכה הישנות יותר, ויחד עם המהירות האיטית שלהן, שכנע את הפיקוד הימי הגרמני להסיג אותן משירות הקו הקדמי. פרוסן, לותרינגן והסן המשיכו לשרת כספינות שמירה באזור הבלטי לאחר קרב יוטלנד.
החל משנת 1916, סדרת בראונשווייג החלה להיסגר משירות פעיל, בעיקר בגלל מחסור בכוח אדם. אלזס הצטמצמה לספינת צריפים שבסיסה בקיל ביולי, הסן הוצאה מכלל שימוש ופורקה מנשקה בדצמבר; לאחר מכן היא הפכה לספינת מחסן שבסיסה בברונסבוטל ב-1917. בראונשווייג הוסבה לאוניית אימונים וב-20 באוגוסט הופחתה לספינת צריפים, גם היא בקיל. פרוסן הפכה לאוניית מחסן בווילהלמסהאפן גם ב-1917. לותרינגן המשיכה בתפקידי ספינת השמירה שלה עד ספטמבר 1917, כאשר גם היא הוצאה משירות, ולאחר מכן שימשה כספינת הכשרה למהנדסים בווילהלמסהאפן. החל משנת 1916, תותחים שהוצאו מאוניות אלו שימשו את הצבא הקיסרי כתותחי רכבת; אחד מהתותחים הללו נתפס על ידי הצבא האוסטרלי ונשמר כתותח אמיין באנדרטת המלחמה של אוסטרליה בקנברה, אוסטרליה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה
הסן כספינת מטרה ב-1946
לאחר המלחמה, כל הדרדנוטים העוצמתיות של גרמניה הוטבעו בסקפה פלו או נמסרו לבעלות הברית כשלל מלחמה, כך שאוניות הסדרה בראונשווייג נכנסו לשירות מחדש לרייכסמרינה שאורגן מחדש. הסכם ורסאי קבע במפורש בסעיף 181 כי הרייכסמרינה יורשה להחזיק שמונה אוניות מערכה מסדרות בראונשווייג או דויטשלנד, ששש מהם יכלו להישמר בשירות. שלוש מהאוניות - בראונשווייג, אלזס והסן — ראו שירות פעיל עם הצי בעוד שתי האוניות האחרות — פרוסן ולותרינגן במקום זאת, הוסבו לאניות אב לשולות מוקשים, מכיוון שגרמניה נדרשה על פי חוזה ורסאי לפנות את שדות המוקשים הנרחבים שהונחו בים הצפוני במהלך המלחמה. שתי האוניות הללו פורקו מנשקן ושונו כדי לשאת את שולי המוקשים, אבל פרוסן הוכחה ככבדה ביותר וראתה שימוש מועט בפועל. לותרינגן נשארה בשירות עד 1920, אז הסתיימה עבודת ניקוי המוקשים, והיא הוצבה במילואים.
בראונשווייג עברה מודרניזציה בשנים 1919–1920 ושירתה ברייכסמרינה בין השנים 1921 ל-1926, ואז היא הוצאה משירות פעיל. בתקופה זו שימשה כספינת הדגל של התחנה הימית של הים הצפוני ואחר כך בפלגת ספינות הקרב. אלזס גם נבנתה מחדש בתחילת שנות ה-20 ולאחר מכן פעלה בצי מ-1924 עד 25 בפברואר1930, ואז היא הוצאה משירות פעיל. הסן חזרה לשירות בשנת 1925. לאורך שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 ערך הצי שגרת אימונים דומה לזו של התקופה שלפני המלחמה, כולל הפלגות לאוקיינוס האטלנטי בשנות ה-20. ב-31 במאי1931, בראונשווייג, אלזס ולותרינגן נמחקו מרשימות הצי. שני כלי השיט הראשונים הוסבו לגושים בוילהלמסהאפן ולבסוף נגרטו, בעוד לותרינגן פשוט נגרטה מיד. הסן נשארה בשירות עד סוף 1934, עד אז החלה סדרת דויטשלנד החדשה של Panzerschiffe (ספינות משוריינות) להיכנס לשירות.
הסן הוסבה לאחר מכן לספינת מטרה. העבודה כללה חיתוך רוב המבנה העילי, הסרת החימוש והחלפת מכונות ההנעה הישנות בטורבינות קיטור. בנוסף, הותקן ציוד שיאפשר את הפעלת הספינה באמצעות בקרת רדיו. עבודת ההמרה נמשכה מ-31 במרץ1935 עד 1 באפריל1937, כאשר היא הופעלה מחדש כמטרה. היא שירתה בתפקיד זה עד 1945; במהלך מלחמת העולם השנייה, היא שימשה מדי פעם גם כשוברת קרח לפינוי נתיבים בים הבלטי. לאחר המלחמה היא נמסרה לברית המועצות ושמה שונה לטסל. הסובייטים השתמשו בספינה גם כמטרה ובסופו של דבר גרטו את הכלי בשנות ה-60. כשפרוסן פורקה בשנות ה-30 של המאה ה-20, לוח באורך של 63 מ' (207 רגל) של גוף האונייה שלה נשמר לשימוש כמטרה. הגוש זכה לכינוי "SMS Vierkant" ונשאר בשימוש במהלך מלחמת העולם השנייה עד שמפציצים של בעלות הברית תקפו והטביעו אותו באפריל 1945.
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
