האולימפיאדה הסתיימה בהפסד כספי גדול של המארגנים. אזרחים רבים רואים באולימפיאדה שנערכה בעיר, אסון פיננסי לעיר שגרם לחובות במשך 30 שנים לאחר סיום המשחקים. הגג הנשלף של האצטדיון האולימפי מעולם לא עבד כראוי ובכמה הזדמנויות הוא אף נקרע, מה שגרם לאצטדיון להיות סגור מספר פעמים לתקופות ממושכות של לתיקונים[1].
המארחת, קנדה, לא זכתה ולו במדליית זהב אחת. זהו המקרה היחיד בתולדות אולימפיאדת הקיץ (לצד שני מקרים באולימפיאדת החורף) שבו המדינה המארחת לא זכתה במדליית זהב.
אנגרט ריכטר (מערב גרמניהמערב גרמניה), שזכתה ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בריצה היוקרתית ביותר, ל-100 מטר בשיא עולם חדש ובשתי מדליות כסף בריצת 200 מטר ובריצת שליחות 4x100 מטר.
נדיה קומנץ' הייתה הספורטאית הראשונה בהיסטוריה שזכתה בציון המושלם של 10.0 נקודות. כמו כן, היא זכתה ב-5 מדליות מהן 3 זהב כולל בתחרות הקרב רב.
נלי קים זכתה ב-4 מדליות מהן 3 זהב ו-1 כסף וסייעה לנבחרתה לזכות במדליית זהב בתחרות הקבוצתית.
מתעמלים
ניקולאי אנדריאנוב (ברית המועצותברית המועצות), זכה במספר המדליות הרב ביותר, 7 במספר מהן 4 זהב כולל בתחרות הקרב רב אישי.
נבחרת הגברים של יפן (יפן), זכתה בפעם החמישית ברציפות בתחרות הקבוצתית במידה רבה הודות לנחישותו של שון פוג'ימוטו. פוג'ימוטו שבר את ברכו בעת שביצע את תרגיל הקרקע האישי שלו, אך המשיך להתחרות וביצע תרגיל על סוס הסמוכות (עליו קיבל ציון 9.5) ועל הטבעות (9.7). המשך השתתפותו החמיר את פציעתו, והוא פרש מפעילות ספורטיבית מיד אחר כך.
קפיצה למים
קלאוס דיביאזי (איטליהאיטליה), זכה בפעם השלישית ברציפות בקפיצה מפלטפורמה קשיחה מ-10 מטר ובכך היה לקופץ למים הראשון והיחיד בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים שזכה להישג זה.
שירלי בבשוף (ארצות הברית), זכתה ב-5 מדליות מהן 1 זהב ו-4 כסף.
שחיינים
נבחרת הגברים של ארצות הברית ארצות הברית בשחייה, זכתה בכל מדליות הזהב פרט לאחת.
ג'ון נייבר (ארצות הברית), זכה ב-5 מדליות מהן 4 זהב
ג'ים מונטגומרי (ארצות הברית), זכה ב-4 מדליות מהן 3 זהב ובנוסף היה לשחיין הראשון בהיסטוריה ששחה את המשחה היוקרתי ל-100 מטר חופשי מתחת ל-50 שניות (49.99 שניות).
ארצות הברית, ברית המועצות ומזרח גרמניה. גרפו 62% ממדליות הזהב באולימפיאדה זאת. לשם השוואה בטוקיו (2020) היה צריך 11 מדינות כדי להגיע לאחוז זה של מדליות. ולא הייתה אף אולימפיאדה בה שלוש המדינות המובילות זכו ביותר מ-60% ממדליות הזהב שאף אחת מהן לא מארחת. הדבר נובע שבעידן החובבני הספורטאים האמריקאים, היו לרוב במכללות, בהם הספורטאים לא מקבלים תשלום על שהותם, אך יכולים להקדיש את מרבית זמנם לעיסוק בספורט. כאשר בברית המועצות ומזרח גרמניה הייתה תעשייה נרחבת של סימום ספורטאים.
המארחת, קנדה, זכתה ב-5 מדליות כסף ו-6 מדליות ארד, והיא המדינה היחידה בהיסטוריה שאירחה אולימפיאדה (במשחקי הקיץ) ולא זכתה בה במדליית זהב.
המשלחת הישראלית לאולימפיאדה כללה 11 ספורטאים ב-9 ענפים אישיים, כמספר הנרצחים בטבח במינכן ארבע שנים קודם, ו-17 שחקני נבחרת הכדורגל אשר העפילה לטורניר האולימפי בפעם השנייה (הראשונה הייתה במקסיקו סיטי ב-1968, בסך הכל 28 ספורטאים (המשלחת השנייה בגודלה עד אז) בעשרה ענפים (שיא באותו זמן).
במשלחת למונטריאול הייתה ספורטאית אחת בלבד שהייתה גם במינכן האתלטית אסתר רוט, והיא זו שנשאה את הדגל בטקס הפתיחה. רוט, אשר בעקבות הטבח שבו נרצח מאמנה עמיצור שפירא פרשה משלב חצי הגמר בריצת 100 מטר משוכות, השלימה את המשימה שנקטעה במינכן והצליחה להעפיל לריצת הגמר בריצה הזו, בה סיימה במקום הששי עם תוצאה של 13.04 שניות. היה זה הגמר האולימפי הראשון בתולדות הספורט הישראלי, והישגה של רוט-שחמורוב מהווה עד היום הישג שיא במקצועות המסלול באתלטיקה.
הישג מעולה נוסף היה המקום החמישי שהשיג אדוארד וייץ בענף הרמת המשקולות. ספורטאי מצטיין נוסף היה המתאבק רמי מירון, שהישגו בתחרות היה השביעי בטיבו (אם כי הדירוג הרשמי אז היה רק עד המקום הששי). הישגים אלה היו טובים יותר מכל ההישגים בתחרויות אישיות באולימפיאדות הקודמות. הישגו של וייץ מהווה הישג שיא בהרמת משקולות בכל הזמנים.
הייתה סמליות רבה בכך ששלושת הספורטאים המצטיינים ייצגו את חללי מינכן: הספורטאית שאיבדה את מאמנה, והספורטאים משני הענפים שאיבדו בטבח שמונה מאנשיהם, וביניהם כל חמשת הספורטאים שהיו בין הנרצחים.
באולימפיאדה זו השתתפה ישראל לראשונה בענף הג'ודו, בפעם השנייה בהיאבקות, שיט, התעמלות וכאמור כדורגל, ובפעם השלישית בהרמת משקולות וסיוף. ישראל המשיכה את ההשתתפות הקבועה באתלטיקה, שחייה וקליעה.
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
