אוטו אדוארד נויגבאואר (Otto Eduard Neugebauer; 26 במאי 1899 - 19 בפברואר 1990) היה מתמטיקאי והיסטוריון של המתמטיקה והאסטרונומיה אוסטרי שהיגר לארצות הברית והתאזרח בה ב-1939. בקריירה שנפרשה על פני שישים וחמש שנים, יצר במידה רבה את ההבנה המודרנית של האסטרונומיה המתמטית בבבל ובמצרים, ומעבר הידע דרך יוון העתיקה ורומא, הודו ועולם האסלאם ועד אירופה של ימי הביניים והרנסאנס. בכלל זה חקר את היווצרות הלוח העברי.
תולדות חייו
נולד באינסברוק. אביו היה מהנדס אזרחי שעסק במסילות ברזל. הוריו נפטרו בצעירותו. במלחמת העולם הראשונה שירת בחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה, נפל בשבי ושהה במחנה שבויים איטלקי יחד עם בן ארצו לודוויג ויטגנשטיין. ב-1919 החל ללמוד פיזיקה באוניברסיטת גראץ וב-1921 עבר לאוניברסיטת מינכן. בין 1922 ל-1924 למד מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן בין מוריו נמנו ריצ'רד קוראנט, אדמונד לנדאו ואמי נתר. בשנת 1925 שהה באוניברסיטת קופנהגן, שם השתנה תחום העניין שלו למחקר ההיסטוריה של המתמטיקה במצרים העתיקה.
לאחר מכן שב לגטינגן, השלים את הדיסרטציה שלו שעסקה בניתוח ופירוש של פפירוס רינד וחיבר את הספר Die Grundlagen der ägyptischen Bruchrechnung ("יסודות חשבון השברים המצרי"; 1926).[1] ב-1927 זכה בהביליטציה (הסמכה למחקר והוראה) והחל לכהן כפריבט-דוצנט ("פרופסור חבר") להיסטוריה של המתמטיקה. ב-1927 פרסם את מחקרו הראשון במתמטיקה בבלית, יסודות הבסיס סקסגסימלי (ספירה בבסיס 60). ב-1929 יסד את סדרת הפרסומים Quellen und Studien zur Geschichte der Mathematik, Astronomie und Physik ("מקורות ומחקרים על תולדות המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה"; QS) בהוצאת שפרינגר, במסגרתה פרסם מספר מחקרים בשיטות מצריות קדומות לחישובים באריתמטיקה וגאומטריה בהם ניתוח של פפירוס המתמטיקה של מוסקבה (אנ'), אחד המקורות החשובים ביותר לגאומטריה מצרית קדומה. ב-1933 יסד את כתב העת Zentralblatt für Mathematik und ihre Grenzgebiete ("כתב עת מרכזי למתמטיקה ואזורי הגבול שלה"; Zbl).
לאחר עליית הנאצים לשלטון, התבקש נויגבאואר לחתום עת "הצהרת נאמנות" לשלטון. הוא סירב ופוטר באופן מיידי ממשרתו. ב-1934 התקבל למשרת פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת קופנהגן. ב-1936 פרסם מאמר על תיארוך טקסטים מתמטייים עתיקים תוך שימוש במשוואות דיופנטיות. בין השנים 1935 ל-1937 פרסם סדרת מאמרים עמוקים ורחבי-יריעה על מתמטיקה בבלית תחת הכותרת Mathematische Keilschrift-Texte ("טקסטים מתמטיים בכתב יתדות"), שהעמיקו את ההבנה וההערכה למתמטיקה ולאסטרונומיה הבבלית כלא פחות מתוחכמת ומדויקת מן המתמטיקה ביוון העתיקה ובמצריים - וזאת אלפי שנים מוקדם יותר. ב-1939, לאחר ה"אנשלוס", עבר לארצות הברית והצטרף למחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בראון. ב-1945 פרסם את Mathematical Cuneiform Texts ("טקסטים מתמטיים בכתב יתדות"), תרגום והרחבה של עבודתו היסודית על המתמטיקה הבבלית בשפה האנגלית. ב-1940 יסד את כתב העת Mathematical Reviews הרואה אור במסגרת האגודה האמריקאית למתמטיקה, כחלופה ל-Zbl, עליו השתלט הממשל הנאצי. ב-1947 ייסד באוניברסיטת בראון את המחלקה להיסטוריה של המתמטיקה וקיבל משרה קבועה של פרופסור מלא. ב-1950 היה לחבר המכון למחקר מתקדם בפרינסטון.
נויגבאואר חקר את היסטוריית גילוי המחזור הסינודי של כדור הארץ והירח מול השמש (העומד ביסוד קביעת מחזור העיבור של 19 שנה) וקבע שידע זה היה ידוע לבבלים במאה החמישית לפני הספירה.[2] כן הראה כיצד עומד ידע זה עומד ביסוד חישובי לוח השנה העברי ולוח השנה הקופטי.
ב-1977 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית למדעים. ב-1984 עבר באופן מלא למכון למחקר מתקדם פרינסטון. ב-1986 זכה בפרס בלצן על "מחקריו היסודיים על המדעים המדויקים בעולם העתיק, בפרט על האסטרונומיה המסופוטמית, המצרית והיוונית העתיקה, שהעמיד את הבנתנו את המדע העתיק על בסיס חדש והאיר את העברתו לעולם הקלאסי וימי הביניים ועל הצלחתו יוצאת הדופן בקידום עניין ומחקר נוסף בהיסטוריה של המדע". ב-1989, בהיותו בן 90, חיבר את מאמרו האחרון בכותרת "From Assyriology to Renaissance Art", הדן בגלגוליו של הגודל הממוצע של החודש הירחי מלוחות כתב היתדות הבלליים, דרך הפפירוסים המצריים והיווניים, הלוח העברי ו"ספרי השעות" של המאה ה-15.[3]
משפחתו
פרסים והוקרה
- העיטור האוסטרי למדע ואמנות, 1973
- Pfizer Award של החברה להיסטוריה של המדע; 1975, 1985
- פרס בלצן, 1986
- מדליית פרנקלין של החברה הפילוסופית האמריקאית, 1987
- מדליית כבוד, אוניברסיטת בראון, 1987
- חבר האקדמיה הלאומית למדעים, האקדמיה הבריטית, האקדמיה האוסטריה למדעים, האקדמיה הדנית, הבלגית והאירית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ טקסט הספר
- ^ O. Neugebauer, Astronomical Cuneiform Texts, Babylonian Ephemerides of the Seleucid Period for the Motion of the Sun, the Moon, and the Planets, London: Springer, 1955,
- ^ O. Neugebauer, From Assyriology to Renaissance Art, Proceedings of the American Philosophical Society, Vol. 133, No. 3 (Sep., 1989), pp. 391-403, in JSTOR
