PROFILBARU.COM

ערך זה עוסק באווארים קדומים. אם התכוונתם לעם בדאגסטן ואזרבאיג'אן, ראו אווארים קווקזים.

האווארים (נכתב בטורקית מזרחית עתיקה: 𐰯𐰺 ומבוטא "אפאר" או Apar) היו עם נודד קדום ממרכז אסיה שמוצאו האתני-לשוני אינו ברור אך ככל הנראה היה קשור עם שבטים פרוטו-טורקיים (טורניים).

האווארים פלשו למזרחה ולמרכזה של אירופה במאה ה-6 לספירה, במקביל לפלישת הסלאבים. הם הקימו את הכגאנות האוורית (אוואריה) שהתפשטה מהדנייפר במזרח ועד נהר האלבה במערב ובין הים הבלטי בצפון לים האדריאטי בדרום, כשבסיס הממלכה נמצא במישור הפאנוני (בהונגריה של ימינו) ובטרנסילבניה. במשך למעלה מ-200 שנה, בין המאות ה-6 - 9 עמדו האווארים בתווך בין האימפריה הפרנקית ובין האימפריה הביזנטית.

בראש העם והממלכה עמד חאן או "כגן". בתחילת פלישותיהם במרכז אירופה ובבלקן היה מושבו של החאן בסירמיום. בהמשך עברה בירת האווארים לעיר מבוצרת חדשה באזור שבין נהרות הדנובה והטיסה, עיר שנודעה בקרב העמים כ"רינג האוורים" (מגרמנית - טבעת האוורים).

בממלכת האווארים חיו גם עמים רבים אחרים, בעיקר סלאבים, אך גם בולגרים ועמים טורקיים, דאקו-רומנים, שהפכו לימים לרומנים, יוונים, ועמים גרמאנים - למשל, הגפידים.

דת האווארים הייתה שמאניסטית.

השם

ביוונית ביזנטית האווארים נקראו אווארוי - Άβαροι או לפעמים Ουαρχωννιται - "אווּרחוניטאי", או "אוורחוניטס". ("ואר-הונים"), בלטינית: Avari. ברוסית עתיקה:ביחיד - обърѣ ברבים объринъ וברוסית: О́бры (אוברי).באירופה נודעו כ"אווארים" כפי שכינו אותם הביזנטים.

מוצא האווארים

ההיסטוריונים והכרוניקונים הביזנטיים כתבו רבות על האווארים בגלגוליהם מסין ועד לאירופה.
באמצע המאה ה-5 פריסקוס רטור סיפר על שבט אווארי שהיה חי במערב סיביר - דבר שיכול היה לתמוך בסיפור על מקורם באזור ימת בלחש. לפי פריסקוס ההונים-אווארים גרשו את שבט הסבירים מארצם. בערך בשנת 550 זכריאס רטור, היסטוריון של הכנסייה, הצביע על הגעתה של קהילה "אווארית" לאירופה. באמצע המאה ה-6 היסטוריון ביזנטי אחר מנאנדרוס פרוטקטור, ציין גם הוא את קיום האווארים באירופה. הוא ניסה להבחין בין הונים הפטליטים במזרח ובין ההונים במערב וכמו כן בין אווארים האמיתיים ואלו המזויפים. כפי שצוין לעיל גם תאופילקטוס סימוקאטס במחצית הראשונה של המאה ה-7 ניסה להבחין בין אווארים ופסבדו אווארים, בהשפעת מקורות פרוטו-טורקיים שהיו מעוניינים ככל הנראה ב"דה-לגיטימציה" של האווארים.

מוצא האווארים בערבה האירואסייאתית

ייתכן כי האווארים היו ברובם פרוטו-טורקים בעוד השכבה העליונה שלהם הייתה ממוצא מונגולי, בני שבטים מונגוליים שמקורות סיניים במאה ה-5 לספירה כינו אותם בשם "ז'ואו-ז'אן" או ז'ואוז'נג'י.^[1]

הטענה על "אווארים מזויפים"

מוצא האווארים שהגיעו לאירופה, בדומה למקרים של קבוצות אתניות אחרות בהיסטוריה, הועמד בסימן שאלה על ידי בני עמים יריבים. ככל הנראה נציגי שבטים טורקיים יריבים השמיצו את האווארים באוזני הביזנטים שלמעשה הם עם אחר שאימץ לעצמו את השם הכוזב "אווארי" שנחשב ליוקרתי, וכי יש לקרוא להם "פסבדו-אווארים" (Ψευδοάβαροι) או "אווארים מזויפים" (כפי שהם מכונים בכרוניקה של תאופילקטוס סימוקאטה) או "ואר-הונים" (לפי הכינוי היווני:Βαρχονίτες וארכוניטים). הכרוניקן הביזנטי תאופילקטוס סימוקאטה (בערך בשנת 629), שהתבסס על מקורות פרוטו-טורקיים, טען ש"האווארים האמיתיים" נדדו לא מערבה כי אם מזרחה, לעבר סין וקוריאה. לפי המחבר האלמוני של כרוניקת ה"סטרטגיקון" האווארים וההונים הם אותו עם, עם הבדל בתספורתם: האווארים נהגו לגדל שתי צמות.

במחצית הראשונה של המאה ה-5 מוזכרים האווארים כבעלי בריתם של ההונים הלבנים (הפטאליטים בפי היוונים), שפלשו לשטחי אפגניסטן של ימינו ולצפון הודו. הם הצטרפו להונים הלבנים במיוחד במסעותיהם אל צפון הקווקז בסביבות שנת 557.

בעת המרד בשנת 552 של השבטים הגקטורקים (Gök Türk) נגד המונגולים תמכו האווארים בצד המונגולי שהובס ולכן נאלצו לברוח מפני שאר הטורקים מערבה אל ערבות רוסיה של ימינו.

פלישת האווארים לאירופה

האווארים, הידועים לכרוניקונים הרוסיים בשם "אוֹבּרי", ובפי הביזנטים פשוט "אווארים" או וורכוניטים (כלומר "אווארים-הונים") הופיעו בערבות שממערב לים הכספי באמצע המאה ה-6 לספירה. בתנועתם מערבה הגיעו מצפון לים השחור, שם הצטרפו אליהם האלנים והאוּגרים.

ברית עם הביזנטים נגד עמים טורקים וסלבים

בשנת 558 הגיעה משלחת אווארית אל הקיסר בקונסטנטינופול. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון השתכנע לכרות ברית איתם ולממן את כוחותיהם על מנת להגן על האימפריה שלו נגד האיום מצד ההונים ומצד השבטים הטורקיים הקרויים סבירים - אמני מלחמה וממציאי מכונות קרב חדשות, וכן נגד שבטים פרוטו בולגריים: אונוגור, אוטיגור, קוטריגור וסראגור, ומפני הסלאבים. בשנת 559 פעולות האווארים בצפון עזרו לביזנטים להדוף את המתקפה הקשה של הקוטוגורים ומנהיגם זברגאן ובני בריתם הסלאבים על הבירה קונסטנטינופול. תוך 3–4 שנים עמדו האווארים בהתחייבויותיהם והביסו את השבטים ההוניים-טורקיים הנ"ל. לסבירים הם נתנו מכה ניצחת בצפון הקווקז. את השבט הבולגרי (דווקא בן ברית של הביזנטים, הפעם) אוטורגור הביסו אי-שם בין הנהרות וולגה ודון ואת השבטים הסלאביים של האנטים והזלים ניצחו על גדות נהר הדון ובין נהרות הבוג הדרומי והדנייסטר. באותה תקופה גם הכוזרים נחלו תבוסה מידי האווארים.

האווארים בערבות רוס - האוורים והסלבים

בשנות ה־560 פלשו האווארים לשטחים המאוכלסים בשבטי האנטים הסלאביים. לבסוף הקימו את ממלכתם - החאנות (קגנות או חקאנות) האווארית - על הדנובה האמצעית בפאנוניה. הם הכניעו שבטים סלאביים רבים, בשטחי רוסיה ואוקראינה של היום, אבל אחר כך גם מערבה משם. הסלאבים היוו חלק חשוב ביותר באוכלוסיית הממלכה האווארית וגם בצבאה, כחיילים רגלים, להבדיל מהאווארים עצמם שהיו פרשים. במהלך המאה ה-7, אחרי תבוסת האווארים ובני בריתם במצור על קונסטנטינופול בשנת 626, פרץ מרד בקרב הסלאבים נגד אדוניהם האווארים.

התפשטות מצפון לים השחור ובאגן הקרפטים. התנגשויות עם הפרנקים במרכז אירופה

ב-560, אולי תחת הנהגתו של חאן בשם קנדיך, השיגו האווארים שליטה בשטחים שבין נהר הוולגה (איטיל) לשפך הדנובה. הם השתלטו על בסרביה (שנקראה אז אטיל - קוזי או "אטלקז"), והרגו את המנהיג המקומי מסאמר. פלשו אחר כך מערבה לפאנוניה (561) וניצחו שבטים בולגרים שהגיעו לשם, אולי קוטיגורים, וב-562 ירדו גם דרומה לדוברוג'ה. הם דחפו בשלב זה את הבולגרים לשטחי בסרביה ולוולאכיה. באותה שנה 562, בהגיעם לדנובה התחתית האווארים דרשו לחדש את הברית עם יוסטיניאנוס אך תמורת מחיר גבוה יותר, לא רק כסף אלא גם שטחים. מכיוון שרצו להתיישב במישור מדרום לנהר הדנובה, הם דרשו שטחים בסקיתיה מינור ובמסיה, בשטח בולגריה הנוכחית. הביזנטים סירבו לדרישותיהם וביצרו היטב את הגבולות, כך שהאווארים נאלצו לפי שעה לשנות כיוון - אל צפון הקרפטים והלאה צפון-מערבה. ב-562, משטח דרום פולין הנוכחית, יחד עם בני ברית סלאבים, תקפו האווארים את ממלכת הפרנקים המרובינגיים. המלך הפרנקי סיגברט הראשון, מלך אוסטרזיה, הצליח לעצור אותם בשנת 563 על נהר האלבה. אז הם נאלצו לסגת בחזרה אל "הדנובה הסקיתית".

אחרי מות יוסטיניאנוס הראשון בדצמבר 565 הקיסר הביזנטי החדש יוסטינוס השני סירב לשלם להם את סכומי הכסף שדרשו (את "שכר המשרתים" כפי שהתבטא בשחצנות). בחורף 565–566 האווארים ניסו לשווא לפרוץ לתוך האימפריה הביזנטית ואז נאלצו לפנות שוב צפונה ומערבה ובסתיו של שנת 566 הגיעו עד לתורינגיה וניצחו את המלך המקומי סיגברט הראשון. לבסוף הגיעו עם הפרנקים להסכם שביתת נשק ושני הצבאות היריבים נסוגו.

לאחר הפלישה לאירופה

החאן באיאן הראשון. הברית עם הלומברדים. הניצחון על הגפידים וכיבוש פאנוניה

בחורף 566–567 מצאו האווארים את עצמם בסכנה גדולה מפני אויביהם הוותיקים - שבטי ה"גק-טורקיים המערביים" שחצו את הוולגה ואיימו להשמידם "לא בחרבות אלא לדרוס אותם כמו נמלים מתחת לרגלי הסוסים". בחורף 566–567 נפגשו משלחותיהם של החאנים באיאן הראשון (562–602) ושל המלך הלומברדי אלבוין, ייתכן בתיווך סיגברט, גיסו של אלבוין. המשלחות הגיעו להסכם של "ברית נצח" (foedus perpetuum) ולהחלטה לתקוף את הממלכה הגפידית כדי להתיישב בה. באותו אזור, המוקף על ידי הרי הקרפטים מצפון וממזרח, קיוו האווארים למצוא מקלט מפני הגק-טורקים. ב-567 פלשו לאגן הקרפטים. באפריל 567, יחד עם הלומברדים, האווארים הביסו את הגפידים קרוב למבצרם המרכזי סירמיום ושמו קץ לממלכת גפידיה בטרנסילבניה ופאנוניה, אבל לאחר מכן בשנת 568 הם התנכלו גם לבני בריתם הלומברדים וגרמו להגירתם לצפון איטליה.

שיא הממלכה האווארית - מלחמות ביוון ובבלקן. מכיבוש סירמיום ועד המצור על סלוניקי

בשנת 568 החאן באיאן הראשון נכנס עם פרשיו לבלקן וקטע את הקשר היבשתי בין האימפריה הביזנטית ובין איטליה והמערב. בשנת 570, לאחר קרבות ממושכים, נפל המלך הפרנקי סיגיברט הראשון בשבי האווארי. לאחר ששוחרר תמורת כופר. חתם סיגיברט על הסכם שלום.

בשנת 578 כשפלשו הסלאבים פלשו לתוך האימפריה הביזנטית - לתרקיה וליוון, קרא הקיסר לחאן באיאן חאן לעזרה. הסלאבים נוצחו ומנהיגם, הנסיך דווריט נהרג.

בינתיים בשנים 570–580 האווארים השתלטו גם על שטחי צ'כיה וסלובקיה של היום. הם דחפו את השבטים הסלאביים המערביים - אבות הסרבים והקרואטים של היום, וגרמו להם לנוע מאזור נהר הויסלה דרומה אל הבלקן.

בשנת 581–582, בימי הקיסר הביזנטי טיבריוס השני קונסטנטינוס הצליחו האווארים, אחרי מצור של שנתיים, לכבוש מידי הביזנטים את המבצר בסירמיום. הם הפכו אותו לבירתם, ומשם תקפו תכופות בסיסים ביזנטיים סמוכים עד שהקיסר מאוריקיוס הוכרח לשלם להם מס שנתי של 80,000 מטבעות כסף. בשנת 583 פלשו האווארים עד לדלמטיה ואיליריה וזרעו הרס בדרכם. הם ניצחו את הכוחות הביזנטיים (אולי בפיקודו של גנרל טיבריוס) ובהסכם שביתת נשק השיגו מהקיסר סכום שנתי עוד יותר גדול - 100,000 מטבעות כסף. ב-587 או 586, במתקפה חדשה בהנהגת באיאן חאן, הרסו האווארים את הערים דורוסטורום (סיליסטרה), סינגידונום (כיום בלגרד) ומרקיאנופוליס (כיום דבניה, בבולגריה). לא ברור אם אז או יותר מאוחר, ב-597 הכוחות האווארו-סלאביים צרו על סלוניקי וכבשו אותה זמנית תוך שימוש במכונות מצור מתקדמות בזמנם - ה"טרבושה משיכה", כפי שהעיד הארכיבישוף של סלוניקי, יואניס, בחיבורו "הנס של דימיטרי הקדוש".

כשבשנת 590 לקחו האווארים בשבי 12,000 חיילים ביזנטיים, סיקב הקיסר מאוריקיוס לשלם כופר תמורתם וכל השבויים הוצאו להורג. האווארים לא הרפו גם בשנים הבאות - ב-592 וב-598 שוב פלשו לבלקן. בשנים 593 ו-601 פיקד פריסקוס על שני מסעות צבאיים מוצלחים של הביזנטים נגד האווארים, הסלאבים והגפידים בחבל באנאט מצפון לדנובה. שלושה מניצחונות הביזנטים התרחשו ביישוב עליבונאר - בעמק מורביצה, בבנאט הסרבי של ימינו

אחרי מותו של החאן באיאן הראשון הייתה הממלכה האווארית מפולגת בין מחנות שונים. אחד האירועים המשמעותיים בתקופה היה רצח המנהיג הבולגרי אלבורי בחצר החאן האווארי, מעשה שעורר זעמם של הבולגרים. הקיסר מאוריקיוס השאיר בגבול עם החאנות האוורית צבא גדול. אולם הסתבר שהלוחמים שלו נותרו ללא אמצעי אספקה ואף לא שולמו להם משכורות מתאימות. אז פרץ בתוכו מרד בהנהגת הגנרל פוקאס שהחליש שוב את כוחה של האימפריה באזור. לבסוף פוקאס הדיח את הקיסר מאוריקיוס ועלה על כס הקיסרות במקומו. המצב האסטרטגי אילץ את פוקאס לחזור לשלם לאווארים המס קבוע כד ביותר.

תחת הנהגתו של החאן באיאן הראשון, בסוף המאה ה-6 ובתחילת מאה ה-7, הגיעו האווארים לשיא עוצמתם. אחרי שבשנת 600, נכנסו מספר פעמים, יחד עם הסלאבים והלומברדים לחצי האי איסטריה, בשנת 610 ניסו האווארים לפלוש גם לאיטליה.

האווארים בשערי קונסטנטינופול

בשנים 610–620 יחד עם כוחות סלאביים התקדמו האווארים עמוק לשטחי יוון - ערכו גיחות לאפירוס, תסליה, אכאיה ולאזורים אחרים ביבשה, אך גם אל איי הים האגאי. ישנה השערה כי השם של המקום נאבארינו (פילוס) מקורו במילים היווניות "טון אווארינון" כלומר "של האווארים" שעוותו בפי הוונציאנים. לפי השערה זו ייתכן כי באזור השתקעה בעבר קבוצת אנשים ממוצא אווארי.

בשנת 615–616 פלשו שוב האווארים, יחד עם בעלי ברית סלאבים, לתוך השטחים הביזנטיים בסרביה ומערב בולגריה הנוכחיות - לערים Naissus (היום ניש), Serdica (היום סופיה) ובדלמטיה לסלונה (היום סולין (על יד ספליט) ולאפידאורוס (כיום צ'רטאט, על יד דוברובניק. הם גרשו חלק מהאוכלוסייה היוונית המקומית לכיוון האזור סירמיום. אחרי הניצחונות המרשימים האלה של האווארים, חזרו הסלאבים לכרות ברית איתם נגד הביזנטים. הקיסר הרקליוס הסכים להצעת החאן לבוא למשא ומתן איתו בהרקלאה בתרקיה אבל האווארים הכינו לו מלכודת וניסו לחטוף אותו. הרקליוס הצליח להימלט בחזרה לקונסטנטינופול כשהאוורים בעקבותיו. האווארים הגיעו אז לראשונה בשערי קונסטנטינופול אך נתקלו בחומות של תאודוסיוס השני, הסתפקו בפגיעה בכמה כנסיות ונסוגו.

בשנת 626 יחד עם בני ברית חדשים - הפרסים הסאסאנים - ויחד עם כוחות סלאביים ובולגרים, פלשו האווארים שוב לאימפריה הביזנטית וצרו על קונסטנטינופול. האווארים הרסו את אמת המים של ואלנס וגרמו לנזקים לכמה פרברים בחלק האירופי של העיר. קצין הטקסים של הארמון, בונוס, והפטריארך סרגיוס שנמצאו בעיר סירבו להיכנע. בסוף יולי החאן האווארי הגיע בעצמו למקום, הפעיל מכונות מצור ובסירות סלאביות התחיל להעביר אלפי לוחמים פרסים אל הצד השני של הבוספורוס. אולם אחרי הצלחה ראשונה של חציית המיצרים, הצליח הצי הביזנטי להטביע סירות סלביות רבות עם החיילים הפרסים שבתוכן. בנוסף, לידי הגנרל הפרסי שאהרווראז שנמצא באותה עת בסביבת קונסטנטינופול הגיע במקרה מכתב שבו פקד לו מלכו השאח חוסרוו בחשאי על אנשיו להוציאו להורג. שאהרווראז עזב את הלחימה ונמלט למצרים, והאווארים נותרו ללא בן בריתם החשוב וגם ללא אספקה ונאלצו להפסיק את המצור ב-10 באוגוסט 626.

בתולדות העם הטורקי העכשווי מציינים את התקפות האווארים על קונסטנטינופול כקרב הראשון שניהלו שבטים ממוצא טורקי על מנת לכבוש את העיר שתיקרא בעתיד איסטנבול, אם כי גם קודם לכן הייתה בשנת 559 המתקפה על העיר מצד בולגרים, קוטיגורים וסאלבים.

גאולת קונסטנטינופול מהמצור של האווארים, הפרסים והסלאבים יוחסה על ידי תושבי העיר להתערבות נפלאה של הבתולה הקדושה. המנון דתי ביזנטי אקטיסטוס הוקדש לאירוע ההיסטורי.

שקיעת הממלכה האווארית

נסיגות מפני הבולגרים והסלאבים

במהלך המאה ה-7 ממלכת האווארים נחלשה עקב מלחמות שבטיות פנימיות בין מנהיגים שונים, בנים של באיאן ואחרים, כפי שמעידה גם הכרוניקה של פרדגאר סקולסטיקוס. שלטונם על העמים הסלאבים התחיל גם הוא להיחלש. בשנת 623 פרצו מרידות מוצלחות של הסלאבים נגד החאן, ביניהן המרד הקרוי "של הוונדים". בין 623–665 מרדו סלאבים מערביים באזור צ'כיה וסלובקיה של היום באווארים, השיגו עצמאות והקימו, תחת שלטונו של סאמו, את המדינה הסלאבית הראשונה - הנסיכות של סמו.

בסביבות 630–635 הכוזרים והבולגרים בהנהגת החאן קובראט גרשו את האווארים מהשטחים שמצפון לים השחור. קובראט נקם אז את רצח אביו אלבורי על ידי החאן האווארי.

את התקופה היותר יציבה בין השנים 630–680 מציינים כתקופת החאנט האווארי השני (הממלכה האווארית השנייה) בסביבות 678 הבולגרים פלשו לבולגריה העכשווית מדרום לדנובה.

בתקופה המכונה לפעמים החאנות האווארית השלישית (685–795 בערך) שלטו האווארים בעיקר באגן הקרפאטים ובפאנוניה. מתקופה זו התגלו ממצאים ארכאולוגיים חשובים כמו האוצר של 23 גביעי זהב מסניקולאול מארה (נאג'סנטמיקלוש) שמקורו נחשב לפרוטו בולגרי .

תבוסה בידי קרל הגדול. נפילת ה"טבעת" האווארית

בשנת 788 ביצעו האווארים פשיטות שוד והרס לתוך האימפריה הפרנקית בבוואריה ובפריולי. בפשיטותיהם לא חסו גם על הכנסיות. בין השנים 791–796, עם הפסקות, ניהל קרל הגדול מלחמות נגדם, שקיבלו גם גושפנקא דתית בהיותן מכוונות נגד כופרים פגאנים. לקראת המלחמה כינס קרל ברטיסבון כוחות רבים של פרנקים, סקסונים, פריזים, תורינגים ובווארים.

הפרנקים ובני בריתם התקיפו משלשה כיוונים: מצפון לדנובה - בפיקודו של הרוזן תאודוריך, הקיסר עצמו מדרום לדנובה, בעוד כוח שלישי בפיקודם של פיפין, מלך איטליה ובנו של קרל, יחד עם אריך, המושל של פריולי תקפו מהגבול של חבל פריולי. הפרנקים השתמשו בדנובה כדרך תובלה ואספקה.

ב-791 צלחו האווארים להדוף התקפה של הפרנקים של קרל הגדול, זאת מכיוון שהקיסר הצטרך לעזוב ולהתפנות לדיכוי מרידות של הסקסונים ולקרבות עם הסלאבים. האווארים נקטו נגד הפרנקים בשיטת האדמה החרוכה. פפין הצליח לבסוף לכבוש מבצר אווארי ולשדוד אותו.

בשנת 795 מאבקים פנימיים שהתפתחו בתוך המחנה האווארי - בין החאן (או קגאן) ובין מנהיג בשם יוגורוס - היוו הזדמנות פז להתקפה חדשה ומוצלחת יותר של הפרנקים, במיוחד כאשר מנהיג אווארי אחר, ה"טוּדוּן", מושל ה"ארצות המערביות", שלח שגרירים אל הפרנקים והביע רצון להתנצר.

טודון כרת ברית עם אריך, המושל של המארקה פריוּלי ואחד מקציניו החשובים של קרל הגדול. סיפור כיבוש הממלכה האווארית מסופר בכמה כתבים, אחד מהם, הנחשב ליותר ספרותי ואשר מיופה במעשיות רבות, נמצא ב"כרוניקה של הנזיר מההר סנט גאלן".

בכרוניקה זו תוארה מערכת הביצורים שהגנה על הממלכה האווארית בפאנוניה ושנראתה בלתי מובסת. היא נבנתה בצורת מעגלי חומות: מהמעגל הראשון סביב לגבולות פאנוניה ועד למעגלי החומות הפנימיים ביותר - ה"טבעת" - מסביב למרכז השלטוני עם מושב החאן על ארמונו ואוצרותיו. החאן החזיק אוצרות רבים שנאגרו שם משלל המלחמות ומהמסים שגבה מקיסרי ביזנטיון. קרל הגדול החל את מלאכת כיבוש החומות בשנת 791 אך אחרי כמה הצלחות מזהירות נאלץ לסגת בגלל מגפה שהמיתה את סוסיו.

שאר הביצורים שנותרו נחרבו כעבור זמן במסע של המרקיז (או הדוכס) פריוּלי, אריך. החאן האווארי נרצח בינתיים על ידי ה"טודון". הלה, קרוי כנראה בשם קאיד, הכריז עצמו חאן ונכנע ללא קרב. למרות השלטון החדש הידידותי כעת, של האווארים, בנו של קרל, פיפין, ערך פשיטה נוספת, שלא נתקלה בהתנגדות, החריב את ארמון החאן ושדד את האוצרות שנותרו אחרי ההתקפות הקודמות. אומרים שבעזרת אוצרות אוואריים אלו (חמש-עשרה עגלות מלאות זהב) - הפכה המונרכיה הפרנקית מענייה לעשירה מופלגת.

החאן הידידותי השבוי הובא לבירת האימפריה הפרנקית אקס-לה-שאפל, שם התנצר בשם תאודורוס וזכה במתנות מכובדות. הוא התחנן בפני הפרנקים שישאירו לו שטחים מעבר לנחל ראב על מנת שיוכל להתגונן מפני הסלאבים.

בסופו של דבר ניתן לו לחזור ולהנהיג את האווארים בן חסות (וסאל) של קיסר הפרנקים. חאן אחר שהתנצר, בשם אברהם, נסע בתורו לאאכן לבקש עזרה נגד הסכנות הצפויות.

בשנת 800 הכוחות הבולגרים ובראשם החאן קרום שבצעירותו ייתכן ששרת תחת פיקוד אווארי, חדרו לשטחיה המזרחיים של הממלכה האווארית (אוואריה מזרחית) - אזור הקרפאטים, טרנסילבניה ומזרח פאנוניה ונתנו מכת מוות למדינה האווארית. אחרי אברהם כיהן עוד חאן בשם הנוצרי איזאק (יצחק) ששלט בערך עד שנת 835.

היבטי תרבות חומרית ורוחנית של האווארים

האווארים הצטיינו כעם של פרשים. היו ביניהם פרשים קלים וכבדים וכלי הנשק שלהם כללו קשתות מורכבות מכופפות לאחור, רומח פרשים וחרבות ישרות. יש המייחסים להשפעת הפרשים האווארים (או, לחלופין, לקרובי המשפחה שלהם ההונים) גם את הפצת השימוש בארכוף או משוורת מברזל בידי רוכבי הסוסים באירופה. האווארים השתמשו גם במכונות מצור מסוג חדש - טרבושה משיכה.

על פולחני הקבורה והמתים אצל האווארים נותרו עדויות בשטח אגן הקרפטים בצורת בורות נמוכים לקבורה שכללו חרבות, רסנים וארכופים. כמו כן נמצאו קברים מסוג "מזרחי" שנקברו בהם סוסים, רתמות סוסים וכלים בעלי ארבע ידיות על שפתם. קבורה במנהרות קצרות היוצאות מקצה אחד של הקברים כפי שהתגלו בעמק הטיסה במזרח הונגריה וקבורת חלקי סוסים ובעלי חיים אחרים מעידות על מסורות נוודים ממזרח אירופה של אותם הימים. בקונבאבוני Kunbábony במקום המשוער של בירת ממלכת האווארים במרכז הונגריה, בין נהר הטיסה לדנובה, נמצא ריכוז של קברים של קבוצות לוחמים ושל חאן אווארי. במישור ההונגרי הגדול, הפוסטה, ובטרנסדנוביה, במרכז ובמערב הונגריה נמצאו בתי קברות שבהם קברות לוחמים אווארים שנקברו בהתאם למעמדם יחד עם סוסיהם וכלי הנשק שלהם.

מבחינה אנתרופולוגית במעמד הגבוה של האווארים נמצא ששלט האלמנט המונגולואידי. דתם הייתה כאמור שמאניסטית.

השלטון האווארי באגן הקרפטים היה די ריכוזי והצליח להטביע חותמו על האוכלוסיות הכבושות השונות. מתחילת הפלישה האווארית בתוך מאה-מאתיים שנה הגיוון התרבותי החומרי של התרבויות השונות (סאלביות, גרמאניות, רומיות, יווניות) שהיו תחת שליטת האווארים התרופף והושגה אחידות רבה. יוצא מן הכלל הייתה התרבות קסטהיי Keszthely המאוחרת.

התרבות האווארית הייתה מאוד שמרנית ואיצה ואימצה רק כמה מרכיבים אמנותיים וטכניים מעמים אחרים. למשל, מהביזנטיים למדו כמה חידושים בתחום התכשיטים, הקדרות, החגורות וכו'. תרבותם לא השתלבה מבחינה כלכלית, פוליטית או אידאולוגית בתרבות האירופית מימי הביניים. התפוררותה הפנימית והמכות הקשות שספגה מהפרנקים והבולגרים גרמו לקריסתה.

סופה של ממלכת האווארים והשלכותיה

הכיבוש הפרנקי הביא למבצע של העברת האווארים לנצרות תחת פיקוחו של אַרן, הארכיבישוף של זלצבורג. הוא קיבל בהקשר זה עצות מידידו אַלקוּאין לנהוג יותר בנועם מאשר במקרה של התנצרות הסקסונים. למשל המליץ לו אלקואין לא לכפות טבילות בכוח, ולדחות את הטלת המיסים לטובת הכנסייה למועד נאות יותר.

לעם בפריולי בצפון מזרח איטליה השתתפותו בניצחון על האווארים נחשב עד ימינו אירוע מכונן בתולדותיו.

תבוסת האווארים איפשרה לקיסרי ביזנטיון לנשום לרווחה אחרי העלמות אויב ותיק. אחרי העלמות המעצמה האווארית, הסלאבים במורביה, בצ'כיה הנוכחית, הקימו ישות עצמאית תחת הנהגת הנסיך מוימיר. הבולגרים הרחיבו את שליטתם והגיעו עד לדנובה שבין בודפשט ובלגרד של היום.

האווארים עדיין השתמשו בשם זה שלהם בערך עד שנות ה-870 כשהתבוללו כליל בתוך העמים האחרים באזור - במיוחד בתוך ההונגרים והסלאבים. אצל סלאבים הופיע הביטוי: "נעלם כמו האווארים..." משמע "נעלם כלא היה", כפי שהיה גורל ממלכתם. בסוף המאה ה-10 ההונגרים כבשו את פאנוניה והקימו בה את ממלכתם.

רשימה של חאנים אווארים באירופה

? -552 לחאנה
552-562 קאנדיק
(565 -602 באיאן הראשון
602-617 באיאן השני
617-630 אוֹנוֹגוּנדּורי
(624- 659 מרד הסלאבים בהנהגת סאמו)
729/730 סוּראקאט
791-795 יוּגוּרוּס
795 -? קאיד תודון הראשון
803 -? זוֹדאן (בן חסות של הבולגרים )
?-814 תאודורוּס (בן חסות של הפרנקים)
814-? אברהם (בן חסות של הבולגרים )
?-835 איזאק טודון השני (וסל של הבולגרים)
899 קורסאן

גלריה

קסדת להבים אווארית משוחזרת מנידרשטולצינגן
מטבע אווארי, חיקוי של המטבעות של הרקליוס מראוונה
מדליון זהב המיוחס לאווארים באוצר הגותי מסניקולאו מארה
כלי מיוחס לאווארים באוצר מסניקולאו מארה, במוזיאון של סניקולאו מארה
זוג עגיליי זהב אוואריים

ראו גם

לקריאה נוספת

E. Breuer "Chronological Studies to Early-Medieval Findings at the Danube Region. An Introduction to Byzantine Art at Barbaric Cemeteries.", (Tettnang 2005)

R.Fletcher - the Conversion of Europe- from Paganism to Christianity 371 - 1386 AD FontanaPress, 1998 London

V.O Kliuchevski -

Russkaia Istoria 1993 Izdatelstvo Myslj - Moskva

וסילי קליוצ'בסקי - דברי ימי רוסיה -הוצאת הקבוץ המאוחד ,תל אביב 1978

Lászlo Makkai and András Mócsy, editors, 2001. History of Transylvania, II.4 "The period of Avar rule" (
A. Oţetea ,H. Matei et al.

Istoria lumii în date Editura enciclopedică română Bucureşti, 1969 (רומנית)

Tivadar Vida, Zsuzsa Mersdorf, László Schilling and Valéria Kulcsár . Institute of Archaeology of the Hungarian Academy of Sciences "Avars, Germans,Romans and Slavs in the Carpathian basin"

Warren Treadgold, "Two Fights for Survival: 610-668," Chapter 9 of his A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997, pp. 287-322.

Deguignes H. : Histoire générale des huns,des turcs et des autres tartares occidentaux avant et depuis JC jusqu'à présent ,Paris,1756-8
Awarenforschungen. Hrsg.: F. Daim. Archaeologia Austriaca, Monographien 1; Studien zur Archäologie der Awaren 4. Wien 1992.
Barkóczi, L.: A 6 th cemetery from Keszthely-Fenékpuszta. Acta* Archaeologica Hunagrica 20, 1968, 275-311.
Bálint, Cs.: -Die Archäologie der Steppe. Hrsg.: F. Daim. Wien-Köln 1989.
-Probleme der awarischen Landnahme. Ausgewählte Probleme europäischen Landnahmen des Früh- und Hochmittelalters. Methodischen Grundlagendiskussion zwischen Archäologie und Geschichte I. Hg.: M. Müller-Wille/R. Schneider. Vorträge und Forschungen XLI. Siegmaringen 1993, 195-273.
Bóna, I.: -Studien zum Reitergrab von Szegvár. Acta Archaeologica Hunagrica 32, 1980, 31-95.
-Die Geschichte der Awaren im Lichte der archäologischen Quellen. in: Popoli delle

Steppe: Unni, Avari, Ungari. SSIC 1988, 437-463

Daim, F .: -Das awarische Gräberfeld von Leobersdorf. Studien zur Arch. der Awaren 3. Wien 1987.
-„Byzantinische” Gürtelgarnituren des 8. Jahrhunderts. Die Awaren am Rand der Byzantinischen Welt. Hrsg.: F. Daim. Monographien zur Frühgeschichte und Mittelalterarchäologie 7. Innsbruck 2000, 77-204.
- The Avars (Archaeology). in: Regna et gentes. The Relationship between Late Antique and Early Medieval Peoples and Kingdoms in the Transformation of the Roman World. Ed by: Hans-Werner Goetz/Jörg Jarnut/Walter Pohl. The Tarnsformation of the Roman World 13. Leiden-Boston 2003, 463-570.
Fiedler, U .: -Zur Datierung der Siedlungen der Awaren und der Ungarn nach der 'Landnahme. Ein Beitrag zur Zuordnung der Siedlung von Eperjes. Zeitschrift für Archäologie 28, 1994, 307-352.
-Die spätawarenzeitliche Gürtelbestandteile vom Typ Vrap-Erseke aus Velino (Bez. Varna, Bulgarien). Germania 74/1, 1996, 248-264.
Garam, É.: -Das awarenzeitliche Gräberfeld von Tiszafüred. Cemeteries of the Avar Period (567-829) in Hungary. Vol. 3. Budapest 1995.
-Funde byzantinischer Herkunft in der Awarenzeit vom Ende des 6. Bis zum Ende des 7. Jahrhunderts. Monumenta Avarorum Archaeologica 5. Budapest, 2001.
Kiss, A .: -Das awarenzeitliche Gräberfeld von Kölked-Feketekapu A. Monographien zur Frühgeschichte und Mittelalterarchäologie 2. Innsbruck 1996.
-Das awarenzeitliche Gräberfeld in Kölked-Feketekapu B. I-II. Kötet. Monumenta Avarorum Archaeologica 6. Budapest 2001.
Kovrig, I.: Das awarenzeitliche Gräberdfeld von Alattyán.* Archaeologica Hungarica 40. Budapest 1963.
László, Gy.: Etudes archéologiques sur l'histoire de la société* des Avars. Archaeologica Hungarica 34. Budapest 1955.
Martin, M.: Awarische und germanische Funde in Männergräbern von* Linz-Zizlau und Környe Wosinszky Múzeum Évkönyve 15, 1990, 65-90.
Nagy, M.: Frühawarenzeitliche Grabfunde aus Budapest. Bemerkungen* zur awarenzeitlichen Tierornamentik. SSCI 34. Spoleto 1988, 373-411.
Popović, I.: Golden Avarian Belt from the vicinity of Sirmium Belgrade 1997.
Salamon, É./Erdélyi, I.: Das völkerwanderungszeitliche Gräberfeld* von Környe. Studia Archaeologia 5. Budapest 1971.
Somogyi, P.: Byzantinische Fundmünzen der Awarenzeit* Monographien zur Frühgeschichte und Mittelalterarchäologie 5. Innsbruck 1997.
N.A.Sidorova (red.pr) vol.III Istoria Universală (ed. E.M: Jukov), Editura Științifică București 1960 .תרגום מרוסית לרומנית
Cs. Sós Á.: Das frühawarenzeitliche Gräberfeld von Oroszlány* Folia Archaeologia 10, 1958, 104-124.
Sós, Á./Salamon Á.: Cemeteries of the Early Middle Ages (6 th-9 th c.) at Pókaszepetk. Ed by. B. M. Szőke. Budapest 1995.
Tomka, P.: Archäologische Studien zur Ethnographie der awarenzeitlichen Völker. Mitteilungen der Anthropologischen Gesellschaft in Wien. 116, 1986, 155-168.
H. Tóth E./Horváth A.: Kunbábony. Das Grab eines Awarenkhagans Kecskemét 1992.
Tóth, E.: Das Christentum in Pannonien bis zum 7. Jahrhundert nach den archäologischen Zeugnissen. in: Das Christentum im bairischen Raum. Von den Anfängen bis ins 11. Jahrhundert. Hg. E. Boshof/H. Wolff. Wien 1994, 241-272.
Vida, Tׂ : -Frühmittelalterliche scheiben- und kugelförmige Amulettkapsel ,zwischen Kaukasus, Kastilien und Picardie. BRGK 76, 1995, 219-290.
Die awarenzeitliche Keramik I. Varia Archaeologica Hungarica * 8. ,Budapest 1999.
Werner, J.: Der Schatzfund von Vrap in Albanien. Studien zur Archäologie der Awaren 2. Wien 1986.

קטלוגים של תערוכות:

Awaren in Europa. Schätze eines asiatischen Reitervolkes, 6.-8. Jh.* Ausstellungskatalog. Hrsg.: W. Meier-Arendt/B. Kürti. Frankfurt 1985.
Gli Avari. Un popolo d'Europa. Pubblicazioni della deputazione di* storia patria per il Friuli 22. A cura di: G. C. Menis/I. Bóna/É. Garam. Udine 1995.
L’oro degli Avari. Popolo delle steppe in Europa. A cura di: E. A.* Arslan/M. Buora. Milano-Udine 2000.
Reitervölker aus den Osten. Hunnen + Awaren. Ausstellungskatalog.* Hrsg. F. Daim. Eisenstadt 1996.
The Gold of the Avars. The Nagyszentmiklós Tresaure. Catalogue of the Exhibition. Ed. by. É. Garam/T. Kovács. Budapest 2002.