אדי קינג

אדי קינג

כרזת הסרט
בימוי	גידי דר
הופק בידי	גידי דר, רפי בוקאי
תסריט	גידי דר, איתן בלום
עריכה	דני יצחקי
שחקנים ראשיים	איתן בלום רונית אלקבץ שולי רנד
מוזיקה	חן הרפז
צילום	אריאל סמל
מדינה	ישראל
חברה מפיצה	חברת ההפקה "אדי קינג"
הקרנת בכורה	1992
משך הקרנה	92 דקות
שפת הסרט	עברית
פרסים	ברדלס הברונזה בפסטיבל לוקרנו 1992
דף הסרט ב־IMDb

אדי קינג הוא סרט קולנוע ישראלי משנת 1992, שכתב וביים גידי דר. הסרט זכה ב"נמר הברונזה" בפסטיבל לוקרנו 1992 ופתח את פסטיבל הסרטים הבינלאומי השמיני חיפה.

עלילה

אדי קינג (איתן בלום) הוא שחקן מובטל שאביו גוסס, שנוסע ברכבת מחיפה לירושלים, במושב לידו יושבת חבורת אנשים מפוקפקים: מוריס (שולי רנד), אחיו יאקוש (אלברט אילוז) ואהובתו היפהפייה יוליה (רונית אלקבץ). אדי עד להיתקלות השלישייה בקולמן (שלמה בסן), טייקון טלוויזיה אמריקאי מושחת שזומם להשתלט על ערוץ 2. קולמן היה מאהבה של יוליה בניו יורק, ויש בידו תרופה למחלה המסתורית שיוליה חולה בה. אדי מזומן לחקירה, בה מבקש ממנו פקד ירון זהבי (יצחק (פיצ'ו) בן צור) להתרחק מהחבורה. אדי, שמאוהב ביוליה, מנסה להתערות בחבורה. הפושעים מבצעים פשעים בלתי ברורים, גונבים מסמכים ומשוחחים בטלפון. אדי מסתובב ביניהם בניסיון לתת לחייו משמעות, ולשכב עם יוליה. תוכניותיו כושלות, הפושעים אינם באמת פושעים, המסמכים חסרי חשיבות, החוטפים לא חטפו איש. עם יוליה אדי אמנם שכב, אבל היא בחורה לא נאמנה. אדי כושל בלמצוא משמעות לחייו וחי בפנטזיה ללא קשר למציאות.

אודות ההפקה

הפקת הסרט ארכה שנתיים וחצי, בשנים 1992-1989, כשגידי דר היה בגילאי 28-25.

דר הגיש סקיצה לתסריט לקרן לעידוד סרטי איכות, עליה קיבל חוות דעת קטלניות. הוא נסע לגייס כסף בניו יורק, הראה את סרטו "המשורר" וזכה לתגובות חיוביות, אולם לא הצליח לגייס כסף ולכן שב לישראל. במסיבה בניו יורק פגש את אריאל סמל והפך אותו לעוזר הפקה. הוא גייס צוות מקצועי, בין השאר את הצלם אמנון זלאייט וסיכם איתם על עבודה תמורת אחוזים. הם צילמו יחד שוט אחד מ"אדי קינג", עם השחקן אלון אבוטבול (לפני שאיתן בלום הצטרף). אחרי שאנשי הצוות נרתעו משיטת עבודתו, דר פיטר אותם ולקח צוות צעיר ופחות מקצועי. בסרט התחלפו שלושה מפיקים שונים.

אחרי שהצוות התפרק הפך דר את סמל למעצב אומנותי. השחקנים היחידים שהיו לו בשלב זה היו שולי רנד ורונית אלקבץ. ברגע מסוים הפך את סמל לצלם. סמל היה בעברו צלם סטילס, בלי כל הבנה ונגיעה בקולנוע. בלום הגיע להפקה (לאחר שאלון אבוטבול ושולי רנד סירבו לשחק בתפקיד הראשי כיוון שהתסריט שלו לא היה מגובש ולא היו דיאלוגים) שבועיים לפני התחלת הצילומים. הסיבה העיקרית לבחירתו הייתה יכולת הכתיבה שלו (לבלום יש חמישים אחוז מזכויות התסריט).

הם קיבלו אתר צילומים שנמצא על כביש ראשי, אף טכנאי קול לא היה מוכן להקליט שם, לכן הקליטו ערוץ מנחה, אלא שגם אותו היה קשה להבין בגלל הרעש מסביב. לבסוף עבדו באולפן דיגיטלי, בו מחשב מקינטוש מחובר לוידאו והקליטו את כל הסאונד מחדש. זו הפעם הראשונה שנעשה בישראל סאונד שכולו עבודת מחשב ודיגיטלי. הפסקול הוא שילוב של סוגות מוזיקליות שונות לחלוטין ובהן אום כולתום וברהמס.

דר מצא דרכים שונות על מנת לחסוך בתקציב. חומרי הצילום הגיעו בצורת שאריות מהסרט "נשר הברזל" שצולם בישראל, מייק ברנט, שהיה אז מנהל FTS, חברת הציוד המרכזית בארץ השאיל לדר ציוד בחינם. הוא קיבל אשראי ממעבדות הסאונד בלונדון, מכר מראש את זכויות ההפקה בישראל, מצא אמריקאי שהשקיע בסרט וקיבלו חסות מחברת "דלק". בשלב העריכה קיבל 6,000 דולר מקרן תל אביב. במהלך ההפקה דר פנה מספר פעמים לקרן הקולנוע ונענה בכל פעם בשלילה, רק לאחר הזכייה בפסטיבל לוקרנו, קיבל 15,000 דולר.

הסרט צולם במשך חמישה שבועות וכעבור שנה נערכו צילומים נוספים לצורך השלמה. היה שלב בו חשבו לצלם את ההתחלה והסוף בניו יורק, אבל הסתבכו בכך חצי שנה מכיוון שלא מצאו את הכסף הדרוש לכך. הסרט נוצר תוך כדי עבודה, בלי תסריט כתוב. התסריט והדיאלוגים נכתבו על ידי דר ובלום בכל בוקר צילומים מחדש.

זהו סרטם העלילתי הארוך הראשון של ארבעת יוצריו העיקריים: הבמאי גידי דר, שעד אז ביים את "המשורר", סרט קצר בן 30 דקות, בכיכובם של משה איבגי ושולי רנד; הצלם אריאל סמל, שהגיע מצילום סטילס; העורך דני יצחקי, שעד אז ביים כמה סרטים קצרים; חן הרפז, עורך הסאונד וסרטו הארוך הראשון של איתן בלום, שמגלם את דמותו של אדי קינג, הגיבור הראשי, שהיה שותף עם דר בכתיבת התסריט והדיאלוגים. הפצת הסרט לוותה בסיוע וידאו קליפ אותו ביים דני יצחקי.

גידי דר אמר:

"הייתה לי הנחה כמעט מיסטית שהצורה שבה אני עובד תשפיע על איך שהסרט ייראה, באופן כזה שיהיה מוחשי גם לצופה. אני חושב שב"אדי קינג" הלכנו על זה בצורה קיצונית. יש לי הצורך לחפש דרכים חדשות להתבטא כדי לעורר סוג חדש של רגשות."^[1]

ביקורות ופרשנות

הסרט שאל את שמו מהמחזה "אדי קינג" מאת נסים אלוני, שפורסם בשנת 1975, אולם נראה שמעבר לשם, הקשר בין שתי היצירות רופף.

הסרט הושפע מסרטי הגל הצרפתי החדש, בייחוד מסרטיו המאוחרים של ז'אן-לוק גודאר. חגי לוי כתב על הסרט בעיתון "חדשות":

"אדי קינג הוא אחד הסרטים המעניינים ביותר שנעשו בארץ... הוא סרט שמציב סטנדרטים חדשים בקולנוע הישראלי בכל מה שקשור בעיצוב פסקול ואיכותו, וכי הצילום והעיצוב שלו הם נועזים וייחודיים מאוד. זהו סרט חופשי, כמעט אנרכיסטי, באופן שבו הוא מנהל את עצמו. הוא אינו מגלה את העולם, אבל מה שהוא עושה לא נוהגים לעשות כאן: משחקים מחוכמים בפסקול, עריכה שאינה מצייתת לכללים מקובלים, עירוב מטורף של ז'אנרים ורובדי שפה, דיאלוגים אבסורדיים... בחיים לא ראית סרט כזה... אם יש דיבור על אנדרגראונד ישראלי, על קולנוע אלטרנטיבי, דר ראוי להיות המייצג הבולט שלו. הסרט שלו לא רק הופק בתקציב אפסי (ואין שמץ של ראיה לכך על המסך; הוא מלוטש ועשיר כמו מיליון דולר), הוא שונה באמת, הוא אלטרנטיבי גם בצורה שלו, הוא החופש לעשות הכול אחרת בלי מחויבויות מסחריות, הוא בדיוק מה שסרט ראשון של איש צעיר צריך להיות."^[2]

הסרט מסוגנן ובכך מושפע מקומיקס, הוא עוסק בפנטזיה ובקשר בין מציאות לבין דמיון. גידי דר אמר על הסרט:

"את ישראל מכירים צופי הקולנוע בארץ אולי יותר מכפי שבני אומות אחרות מכירים את מולדתם, מפני שתחושת המציאות כאן חזקה ומחייבת ביותר לגבי כולנו. זה כמובן משפיע גם על הדרך שבה נראית לנו המציאות. דיון פוליטי בישראל מחייב כל אחד מן המשתתפים, כי הוא משפיע על כולם. כל ויכוח הוא מאוד צר וצפוף, דורש נקיטת עמדה מידית... ...אם יש מסר ב"אדי קינג", זה הצורך שלנו כאנשים צעירים, ורוב הצוות צעיר מאוד – בני 25 בערך – לא לשקף את המציאות הזאת, אלא ליצור מציאות חדשה. מציאות קולנועית שאולי תשפיע באיזשהו אופן גם על המציאות האחרת שמקובלת על כולם... ניסינו לקחת את העולם כפי שהוא, לפרק אותו לגורמים נפרדים, ולהרכיב אותו חזרה באופן שייראה לנו... ... במקום לקחת את המציאות כפי שהיא, בחרנו לקחת את הפנטזיות של האנשים. עם כל זה שהסרט הוא לחלוטין לא ריאליסטי, אפשר לומר אפילו אסקפיסטי, ניסינו לתת למציאות להיכנס בדלת האחורית. מה זאת אומרת ? בדרך כלל, כשיש לך תוכנית עבודה ספציפית, הרי בגלל הלחצים המוכרים בעולם הקולנוע, אתה נדבק אליה ומנסה להישאר צמוד לה. במקרה שלנו, מאחר שתוכנית כזאת לא הייתה מעבר לכיווני מחשבה ורצונות כלליים, המציאות חדרה פנימה, המציאות חדרה פנימה במקומות שלא היו צפויים מראש: דרך מצב הרוח של האנשים באותו בוקר, באמצעות האילוצים הטכניים שבפניהם עמדנו מדי יום."^[3]

אורי שין כתב על "אדי קינג" בעיתון "דבר":

"מעטים הם הסרטים שנעשו בישראל כדי לנסות ולבחון את השפה הקולנועית על מרכיביה, כפי שעושה דר בסרטו הראשון. החלק הוויזואלי הוא הישג מרשים ביותר של הצלם אריאל סמל, שזה סרטו הארוך הראשון. סמל, שהיה אחראי גם על העיצוב האמנותי בסרט, מקפיד לשלב בין תאורה מעניינת לעיצוב האתרים המצולמים... רונית אלקבץ, המשחקת את הדמות הנשית בסרט, זו שכולם רוצים את קרבתה הגופנית, יוצרת דמות גדולה מהחיים, מסתורית, סקסית ומרתקת. .. ראוי לציון הפסקול של הסרט. הטוב ביותר ששמעתי זה זמן רב בסרט ישראלי. והמחמאות מגיעות לחן הרפז, שיצר סטנדרט חדש בתחום זה."^[4]

גידי דר סיפר בריאיון לעדנה ודן פיינרו על קו המחשבה שהנחה אותו בעשיית הסרט:

"מה שהחלטנו בצורה נחרצת לא לעשות, הוא לחקות את החיים. לא רצינו להגיע לסצנה שתהיה אמינה לחלוטין. אנשים שראו סצינות, עוד לפני העריכה והוספת הקול, אמרו לי שזה לא משכנע, זה לא אמין. והתשובה שלי הייתה תמיד שזו הייתה בדיוק הכוונה... ... אמרתי פעם למישהו שבעצם התסריט לא מעניין אותי כלל, זה יכול להיות כל סיפור שהוא. העיקר הוא שתינתן לי ההזדמנות לדבר על המשמעות הכפולה שיש הדברים, ולא חשוב מה המסגרת שבתוכה אני עושה את זה."^[5]

גידי דר הסביר בריאיון לעדנה ודן פיינרו על הדרך בה הוא ראה את דמותו של אדי קינג ומה הוא מייצג:

"בסרט, אדי... מייצג את העליבות והשנאה העצמית שבה אנחנו, הדור הצעיר, רואים את עצמנו. אנחנו דור שלא קשור יותר לאידיאולוגיות, שלא מתמודד כבר עם משבר הזהות הישראלי. זה כבר מאחוריו, כי הוא נולד איתו. וזה בדיוק מה שהסצינה האחרונה מנסה להעביר, אותה סצינה שבה אדי מנסה להבין את כל מה שקרה, להסביר לעצמו ולצופים בעזרת פילוסופיות מערביות ונאו-מרקסיזם את כל השטויות שאליהן נצמד לכל אורך הסרט."^[6]

גידי דר סיפר בריאיון לרוני פרצ'ק:

"הרעיון שלי היה ליצור תקשורת בין הצופה לסרט: אני מנסה להעיר את הצופה, לשחרר אותו, לקחתי תמונות וכתבתי אותן בצורה כזו שהחיבור בינן נעשה בידי הצופה... ... באדי קינג קיבצתי פרטי עלילה הגיוניים, וסידרתי אותם באופן לא הגיוני. התוצאה היא שהסרט הופך להיות סרט אחר כמעט בכל סצנה... ...זו הטרגדיה של האדם שהגשים את הפנטסיה הכי עמוקה שלו, ואין לו עוד מה לעשות בחיים. אדי נכנס לתוך הפנטסיה ונשאר אותו כלומניק שהיה קודם לכן. במובן הזה, הסרט יכול אולי להיות אלגוריה פוליטית על מקום שניסה להגשים איזו אוטופיה, ונותר עם מציאות לא מרשימה".^[7]

אלונה קמחי כתבה על אופן עשיית הסרט וייחודו:

""אדי קינג"... יוצריו מאמינים שמדובר ביצור יוצא דופן בזירת הקולנוע המקומית. אני נוטה להסכים איתם. ולא רק בשל היותו של "אדי קינג" מוטציה משונה, מחוכמת ופשטנית, ובעיקר מצחיקה מאוד, אלא גם בזכות החותם העמוק, שהשאירה בו עבודת הצוות הססגוני והנלהב. "אדי קינג הוא לא סרט של במאי אקסצנטרי. זהו סרט של חבורה ועובדה זו ניכרת בכל שוט ושוט. אנשים שגילם הממוצע בתקופת העשייה היה 25, רובם חסרי ניסיון קולנועי, במאי (גידי דר) שהשכלתו הרשמית כוללת אי אילו חודשים ב"בית צבי" וצלם (אריאל סמל) שכיכב שנים כצלם סטילס מצליח, אבל לו זו הפעם הראשונה מאחורי מצלמת קולנוע 35 מ"מ, והביאו את ההפקה לפיניש המיוחל. אין ספק שהדעות לגבי התוצאה יהיו חלוקות, אך קשה להאמין שניתן יהיה להתעלם ממנה. מבחינתו של דר, זה המצב אליו הוא שואף. זהו סרט שמצליח להפוך פאשלות של חוסר בתקציב, בתסריט ובניסיון, לקונספט קולנועי, ויזואלי ואידיאי, אך יותר מכל מהווה מסמך לכוח הרצון ולהרפתקנות אמיתית. מישהו הצליח לפרוץ את גבולות כוח המשיכה של המציאות הקולנועית המקומית, ורוח רעננה נושבת ועוקפת באלגנטיות את "הקרן לעידוד הסרט המקורי".^[8]

יוצרים

• במאי – גידי דר
• מפיקים – רפי בוקאי וגידי דר
• צילום ותפאורה – אריאל סמל
• עיצוב פסקול – חן הרפז
• עורך – דני יצחקי
• דיאלוגים – גידי דר ואיתן בלום
• מפיקים בפועל – רוני פלדמן ויפתח גבאי

שחקנים

שחקן	תפקיד
איתן בלום	אדי קינג
שולי רנד	מוריס
רונית אלקבץ	שושנה כהן, המכונה יוליה
שלמה בסן	קולמן
גבי שושן	שושן, נהגם של המאפיונרים
אלברט אילוז	יאקוש, אחיו של מוריס
יצחק (פיצ'ו) בן צור	פקד ירון זהבי
רפי בוקאי	בלש
יוסף אל-דרור

לקריאה נוספת

• עדנה ודן פיינרו, 'הבמאי מצהיר מראש שזה "כאילו" (ריאיון עם גידי דר), מגזין "סינמטק תל אביב" מס' 66, ינואר-פברואר 1993, עמ' 12-9.

• Hillel Tryster, "Surrealistic comedy has elusive charm", The Entertainment Supplement of The Jerusalem Post, Jauary 1-7, 1993, pg 5.

• רוני פרצ'ק, "סרט על התשוקה לעשות סרט אחר", מוסף גלריה של העיתון "הארץ", 29 בדצמבר 1992, ב-6.
• אורי קליין, "אם רוצים, גם זאת אלגוריה", מוסף גלריה של העיתון "הארץ", 29 בדצמבר 1992, ב-6.
• אורי שין, "לא צריך לחפש היגיון בסיפור הזה", בעיתון "דבר", 22 בדצמבר 1992, עמ' 12.
• חגי לוי, "איך לעשות סרט ולהצליח" (ריאיון עם גידי דר), מוסף "חדשות", 18 בדצמבר 1992. עמ' 52, 54.
• שמי זרחין, "הפלספנות המנותקת והמצחיקה מאוד", (ריאיון עם גידי דר), "כלבו", 16 באוקטובר 1992, עמ' 40.

• Dan Fainaru, "Eddie King", "Variety", August 31, 1992.

• ורד שפירא, "הממסד נגד הבועה", בעיתון "חדשות", 21 באוגוסט 1992, עמ' 5,
• אלונה קמחי, "קומדיה סוריאליסטית על עגבנייה ופטרוזיליה", "עיתון תל אביב", 1992, עמ' 70, 73.

קישורים חיצוניים

• "אדי קינג", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "אדי קינג", באתר AllMovie (באנגלית)
• "אדי קינג", באתר ספר הקולנוע הישראלי
• "אדי קינג", באתר אידיבי
• "אדי קינג", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "אדי קינג", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• הסרט במלואו לצפייה ישירה, באתר וואלה VOD
• אושרה שוורץ, אווירה של קולנוע ולא של מציאות, חדשות, 28 בדצמבר 1992
• אורי קליין, האזרח קליין - שובו של "אדי קינג", באתר הארץ, 24 במרץ 2013
• מרט פרחומובסקי‏, "אדי קינג": נזכרים באבא של הקולנוע העצמאי בישראל, באתר וואלה, 30 במרץ 2013
• אורי קליין, "אדי קינג" מעולם לא היה סרט מופת, אבל 30 שנה אחרי המיתוס שלו רק גדל, באתר הארץ, 28 ביולי 2022

הערות שוליים

1. עדנה ודן פיינרו, 'הבמאי מצהיר מראש שזה "כאילו"', סינמטק תל אביב מס' 66, ינואר-פברואר 1993, עמ' 9.
2. חגי לוי, "איך לעשות סרט ולהצליח" (ריאיון עם גידי דר), מוסף "חדשות", 18 בדצמבר 1992. עמ' 52.
3. עדנה ודן פיינרו, 'הבמאי מצהיר מראש שזה "כאילו"', סינמטק תל אביב מס' 66, ינואר-פברואר 1993, עמ' 9.
4. אורי שין, "לא צריך לחפש היגיון בסיפור הזה", בעיתון "דבר", 22 בדצמבר 1992, עמ' 12.
5. עדנה ודן פיינרו, 'הבמאי מצהיר מראש שזה "כאילו"', סינמטק תל אביב מס' 66, ינואר-פברואר 1993, עמ' 11.
6. עדנה ודן פיינרו, 'הבמאי מצהיר מראש שזה "כאילו"', סינמטק תל אביב מס' 66, ינואר-פברואר 1993, עמ' 11.
7. רוני פרצ'ק, "סרט על התשוקה לעשות סרט אחר", מוסף גלריה של העיתון "הארץ", 29 בדצמבר 1992, ב-6.
8. אלונה קמחי, "קומדיה סוריאליסטית על עגבנייה ופטרוזיליה", "עיתון תל אביב", 1992, עמ' 70.