נולד לרבי שאול ישכר[1] ולפרל יהודית בקאמרין (אנ'). ב-1927 כשהיה בגיל ארבע עשרה היגרה משפחתו לארצות הברית. בהיותו כבן 19 בסוף סתיו תרצ"ג[2] נשלח לארץ ללימודי קודש ובמשך שלוש שנים (1935-1933) למד בישיבת מרכז הרב שם הכיר את הראי"ה קוק. במקביל היה מראשי תנועת "דת העבודה", ארגון סוציאליסטי רדיקלי דתי, בישראל.
לאחר לימודיו בישיבה במאי 1936 שב לארצות הברית,[3] נישא לבלהה אונגר,[4] התגורר בברוקלין והיה רבה של עדת "תומכי תורה", במזרח ניו יורק ועסק בעיתונאות. על החיים בארצות הברית כתב בספר דרשותיו שנדפס בשנת 1937, "במדבר האמריקאי ששם רגשי זיכרון[5] נרמסים תחת גלגלי הרעש והמהומה המיכנית".[6] ביק מתח ביקורת על המזרחי בארצות הברית. בהספד על סבו ר' יצחק ביק כתב: ”הוא היה מגדולי התנועה הדתית לאומית, בתקופה הראשונה של המזרחי בזמן הר"י ריינס ז"ל, אבל כשבא לארצות הברית, ארץ האינטרסים, יצא מתחום התנועה המזרחית שנעשתה כאן מקום הפקר לכל פוחז וריק להתגדר"”.[7]
ביק היה עיתונאי עצמאי וכתב במספר כתבי עת קומוניסטיים וסוציאליסטיים. ב-1945 הקים במנהטן את "המוסד לחינוך יהודי" (Institut far Yidisher Bildung) ששרד אך תקופה קצרה, המקום היה מעין ישיבה שבו למדו קורסים ברוח הסוציאליזם. בימי רדיפות הקומוניסטים בארצות הברית (1956-1950), שנקשרו בשמו של הסנטור ג'וזף מקארתי, נחקר ביק על קשריו עם הקומוניזם.[8] בשנת 1953 לא הורשה להיכנס לקנדה בשל פעילותו הקומוניסטית.[9] ב-1969עלה לישראל ודעותיו התמתנו.[10] עם זאת אידיאל הצדק החברתי המשיך להנחותו עד סוף ימיו, והוא צידד בעמדות של המרכז והשמאל הדתיים מהבחינה הפוליטית.
ביק נמנה במשך שנים רבות עם אנשי המחקר של מוסד הרב קוק. הוא נישא, אך לא היו לו ילדים. ביק פרסם ספרים אחדים בסוגות מגוונות כמו דרשה, ביוגרפיה ומחשבת ישראל (פילוסופיה, קבלה וחסידות), ואף ההדיר ספרי קדמונים וכתב מאמרים רבים.
