תחומי הטריטוריה הצפון-מערבית צבועים בשחורלוח מתכת ועליו חקוק חלק מהתקנות, על המבנה בניו-יורק בו התקבלה ההחלטהבול שהוצא ב-1937 לכבוד 150 שנים לתקנות צפון-מערב ובו מפת הטריטוריה הצפון-מערבית ודמויות דיוקניהם של מנשה קטלר (משמאל) ורופוס פאטנם (מימין)
השטח נכבש על ידי בריטניה מצרפת במסגרת מלחמת שבע השנים ואושרר כשטח בריבונות בריטית במסגרת חוזה פריז (1763). עם זאת, ההכרזה המלכותית של 1763 הגבילה את ההתיישבות האירופאית בשטח ולפיה "אין לפגוע בזכויות הבעלות, לתפוס בעלות, לקנות או להתנחל בשטחים של האינדיאנים שלא עברו עד כה לבעלות התושבים החדשים. לשלטונות המקומיים אסור לרשום שום שטח מצפון או ממערב על שם אזרח אמריקני אם היה לפני כן שטח של אינדיאני. גם על שטחים ריקים שהיו בעבר מחוץ לתחום השלטון הבריטי אסור להתיישב, וזאת מפני שהממשלה הבריטית מבקשת לשמור את השטח לאינדיאנים. הדרך היחידה לקבל בעלות או זיכיון על השטחים הללו היא קבלת רישיון מיוחד מטעם הממשל הבריטי".[1]
בחוזה פריז (1783) שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית תבעה ארצות הברית את הריבונות גם על שטחים אלה, אולם נותרה פתוחה השאלה לאילו מן המושבות הקיימות יסופחו שטחים חדשים אלה, דבר שיצר מתחים בין נציגי מסצ'וסטס, קונטיקט, ניו יורק ווירג'יניה. ב-1784 העלה תומאס ג'פרסון את הרעיון לפיו המושבות הקיימות לא יתפשטו מערבה להרי האפלצ'ים ושהטריטוריה החדשה תחולק למדינות חדשות, שיצטרפו לאיחוד, בהתבסס על תקנון הקונפדרציה. לאחר מספר טיוטות של חלוקות השטח התקבל העיקרון הג'פרסוני, לפיו יחולק השטח למקטעים, שייחקרו על ידי משלחות מחקר ויימכרו לגורמים פרטיים שיכוננו בהם התיישבות, שתבשיל למערכת מדינתית-פדרלית שתצורף לאיחוד גדל של מדינות-ברית.
עקרונות
זכות קניין במקרקעין, רכישת אדמה ופיתוח פרטי - התקנות הבטיחו לראשונה בחקיקה את החירות האזרחית לרכוש קרקע, כאשר הרוכש הופך לבעל זכויות מלאות בשטח ויכול לפתח אותו, לחלק אותו לחלקות ולמוכרן כאוות נפשו ולהוריש את זכויותיו. עיקרון זה נקרא במשפט המקובל fee simple absolute.
השטח הפדרלי - שטח שלא נרכש על ידי בעלות פרטית שייך לממשל הפדרלי. בכך בטלו כל הטענות של מדינות קיימות על חלקים מהטריטוריה. בפרט קבע סעיף 4, כי נתיבי שיט יהיו לעד שטח ציבורי חופשי וקבע את רעיון הדרכים הפדרליות.
יצירת מדינות חדשות - התקנות קבעו כי בשטח ייווצרו בין שלוש לחמש מדינות חדשות, ולכל מדינה בעלת אוכלוסייה של 60,000 תושבים ויותר יהיה ייצוג בקונגרס הקונטיננטלי, לפי אותו מפתח ייצוג של 13 המושבות הקיימות. התקנות קבעו גם בפרוטרוט את דרכי הממשל ורשויות השלטון במדינות.
הקמת אוניברסיטה - בדחיפתו של הכומר ואיש המדע מנשה קטלר כללו התקנות, בצד אמירה כללית על חשיבות החינוך כמכשיר לאושרו של הפרט, להקניית ידע ואמות מידה מוסריות, גם התחייבות להקמת אוניברסיטה ציבורית. ב-1804 נוסדה אוניברסיטת אוהיו על סמך תקנה זו.
איסור עבדות - סעיף 6 של התקנות קבע את מעמדן של המדינות שייווצרו בטריטוריה כ"מדינות חירות" שהעבדות אסורה בהן.
יחס לילידים אמריקאים - התקנות כמעט אינן דנות בנושא, פרט לשתי התייחסויות: אכיפת החוק המדינתי על אינדיאנים שיוותרו בשטח ודרישה מוסרית להתייחס אליהם באופן הוגן ולא לגזול מהם רכוש. יתרה מזו, לילידים הובטח שחירויותיהם לא תישללנה על ידי בודדים, אלא "באופן חוקי כפי שייקבע על ידי הקונגרס".[2]
לקריאה נוספת
Duffey, Denis P. "The Northwest Ordinance as a Constitutional Document." Columbia Law Review (1995): 929-968. in JSTOR
Horsman, Reginald. "The Northwest Ordinance and the Shaping of an Expanding Republic." Wisconsin Magazine of History (1989): 21-32. in JSTOR
Onuf, Peter S. Statehood and union: A history of the Northwest Ordinance (Indiana University Press, 1987)
