תסמונת המתחזה עוסקת בקושי של אנשים להפנים את ההישגים והיכולות שלהם. הסובלים מתסמונת המתחזה לרוב חשים שהם יוצרים מצג שווא וכי אין הם ראויים להצלחה או להערכה לה הם זוכים. בפועל, רבים מאלו הסובלים מתסמונת זו זוכים להכרה חיצונית ביכולותיהם והישגיהם אולם הם חשים כי אין הם אינטליגנטיים או כישרוניים כפי שמוצג כלפי חוץ.
רקע
תסמונת המתחזה היא מצב בו אנשים שהגיעו להישגים גבוהים מפקפקים בתרומה האישית שלהם להישגים אלו וחושבים שהשיגו אותם בדרכים לא הוגנות. אנשים אלו יתקשו להפנים משוב חיובי ויחששו תמיד להיחשף עקב חוסר יכולת או חוסר ניסיון[1]. המונח נטבע על ידי הפסיכולוגיות פולין קלנס וסוזאן אימס ב-1978[2].
אנשים שחווים את תסמונת המתחזה יטענו לרוב שההצלחות וההישגים שלהם נובעים ממקריות, מזל, תזמון, או הטעיה מוצלחת מצידם. התסמונת מלווה בחשש ש"המסיכה תיקרע" והמתחזה ייחשף.
תסמונת המתחזה אינה אבחנה פסיכיאטרית רשמית או הפרעה פסיכולוגית מוכרת (היא אינה נכללת במדריך ה-DSM לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות).
ההשפעה השלילית של התסמונת מתגברת כאשר מחשבתו של אדם משפיעה על המציאות שלו, כך שהאמונה שיש לאותו אדם על עצמו הופכת לאמת סובייקטיבית שמשפיעה עליו ועל אחרים ביחסי העבודה. תופעת ההסלמה של התסמונת במסגרתה מחשבה יוצרת מציאות, מכונה בפסיכולוגיה החברתיתנבואה המגשימה את עצמה (או אפקט פיגמליון).
נראה שתסמונת המתחזה מופיעה אצל גברים ונשים במידה שווה, אך גברים נוטים להיות מושפעים ממנה יותר בתנאי סטרס קיצוניים[3].
במחקרים מוקדמים נחשבת התסמונת לתכונת אישיות מושרשת, ומחקרים חדשים יותר מגדירים אותה כתגובה למצבים מסוימים.
מתוצאות מחקר שפורסמו בשנת 2011 בכתב העת International Journal of Behavioral Science עולה כי כ-70% מהאנשים יחוו לפחות אפיזודה אחת של תסמונת מתחזה במהלך חייהם. התסמונת עשויה להיות נפוצה במיוחד בקרב נשים עם צורך גבוה בהישג[4].
בעבודות מוקדמות יוחסה התסמונת בעיקר לנשים בעלות קריירה מצליחה[2], או לקבוצות מיעוטים כמו שחורים בארצות הברית, אבל עם התרחבות המחקר היא נמצאה גם בקרב גברים בקבוצות שונות[5]. היא נפוצה במיוחד בקרב ילדים ומבוגרים שסומנו כבעלי פוטנציאל או מחוננים[6]. מוצאים אותה לעיתים קרובות באקדמיה, בקרב תלמידי מחקר וגם אצל חוקרים בכירים יותר. מחקר משנת 2019 מעלה כי סטודנטים שנחשבים לחלוצים במשפחה בשבירת תקרת הזכוכית ללימודים אקדמיים נוטים יותר לחוות את תסמונת המתחזה, שמתבטאת אצלם יותר בתחושות של חוסר שייכות, היעדר כישורים או אינטליגנציה מספקת להמשיך בלימודים.
אותם סטודנטים המוגדרים פורצי הדרך וחלוצים במשפחתם, חשים כי הם מביאים כבוד למשפחתם, אך המפגש עם סטודנטים אחרים וההשוואה החברתית אליהם גורמים לתחושות שליליות של תחרותיות לא-פרופורציונלית. תחושות אלו יכולות להביא לקיבוע של אותם אלו הסובלים מהתסמונת בעמדת נחיתות שגורמת להם להסתכל מלמטה על קבוצת השווים שלהם. כאשר מתגברת תסמונת המתחזה אצל אותם הסטודנטים הם תופסים את התחרות לא כגורם מעודד אלא כגורם מעכב: כמשפיעה לרעה על הישגיהם במבחנים ועבודות, כמצמצמת מעורבות, נוכחות וביצועים וכמעלות את כוונות הנשירה[7].
אפשר לראות את תסמונת המתחזה כתופעה הפוכה לאפקט דאנינג-קרוגר, שהוא מצב שבו אנשים מעריכים את יכולותיהם הערכת יתר.
תסמונת המתחזה יכולה להתרחש גם בהקשר למחלת נפש ומהלך הטיפול בה. אינדיבידואלים מסוימים יתפשו עצמם כפחות חולים (נוטים פחות לדיכאון וחרדה) מאשר הסובבים אותם או מאנשים בעלי מחלות נפש מאובחנות בשל העדר סימפטומים מובהקים, מה שמאשרר עבורם כי אין מדובר בבעיה אמיתית. בשל כך, אותם אינדיבידואלים עלולים לא לפנות לקבלת עזרה, מתוך מחשבה כי אין מדובר בבעיה הראויה לטיפול נפשי.
סימפטומים של תסמונת המתחזה
דפוסים פסיכולוגיים המאפיינים את הסובלים מהתסמונת
אנשים הסובלים מהסינדרום חושבים שהקולגות והבוסים שלהם מעריכים אותם יתר על המידה
הם יוצרים מעגל המנציח את הספק העצמי הזה בכך שמשימות מעוררות בהם חרדה שגורמת לדחיינות
כאשר אדם מקבל פידבק חיובי הוא ייחס את החיוב למזל ולא להצלחה שלו
פחד מכישלון ומהצלחה
אינם שבעי רצון מעבודתם ולעיתים תקועים בקריירה
נמנעים מלבקש העלאת שכר
עובדים קשה מאוד כדי לפצות על התסמונת
נוטים לדחות הזדמנויות מחוץ למסגרת התפקיד המוגדרת שלהם
ד"ר ואלרי יאנג חקרה את התסמונת וכתבה עליה בספרה "The Secret Thoughts of Successful Women: Why Capable People Suffer From the Imposter Syndrome and How to Thrive in Spite of It". בספר מתארת יאנג חמישה סוגי טיפוסים אישיותיים המבטאים את התסמונת.
הפרפקציוניסט - התסמונת מופיעה בעיקר אצל אנשים בעלי צורך גבוה בהישג, המתמודדים עם חרדה גבוהה כאשר התוצאה אינה מושלמת.
הסופרמן - מתקשה לפגוש בתקרת יכולותיו, אבל התוצאה מתבטאת בפגיעה ולא בחרדה. אנשים שדוחפים עצמם לעבוד קשה.
הגאון מלידה - מתביישים בכך שלוקח להם זמן רב והשקעה ללמוד משהו חדש.
הסוליסט - טיפוסים המרגישים שקריאה לעזרה חושפת את החולשות שלהם. זה בסדר להיות עצמאי וסוליסט, אבל בתנאי שזה לא פוגע באדם המסרב לבקש עזרה על מנת שהוא יוכל להוכיח את הערך שלו, בכך שהוא "מסתדר לבד".
המומחה - טיפוסים המודדים את ערכם על סמך מה וכמה הם יודעים לעשות. מתוך האמונה הפנימית שלהם שלעולם לא יהיה בידיהם מספיק ידע, הם חוששים להיחשף בתור חסרי ניסיון או חסרי ידע ומודעות[9].
