תסמונת הגף הזרה היא אבחנה נוירולוגית נדירה, המתבטאת בתחושת אי-שייכות מצד אדם כלפי אחת הגפיים. הגורם לתופעה זו היא פגיעה באזורי ברודמן 4 ו-6 שנמצאות באונות המצח של המוח, האחראיות על הפעילות המוטורית, או נתק חלקי בקשר בין שני חלקי המוח, כתוצאה מאירוע מוחי, מחלות ניווניות או ניתוח מוח להקלת סימפטומים של אפילפסיה.
כתוצאה מן הפגיעה או הנתק, אין המוח מזהה עוד את הגף כשייכת לגוף שהוא שולט בו. הגף ממשיך לבצע פעולות רפלקסיביות, והחולה תופס את פעילותה כנשלטת על ידי גורם זר הסותר, לעיתים, את רצונו הוא ומפריע לו בחיי היום יום. ייתכן מצב שבו היד הזרה, לכאורה, תיאבק ביד השייכת ותפריע לה לבצע את תפקודיה בהתאם לרצון האדם. היד הזרה יכולה לבצע פעולות מסובכות כמו התרת כפתורים (שהיד ה"שייכת" רכסה) והסרת בגדים (שהחולה רוצה ללבוש). לעיתים לא יהיה הסובל מתסמונת זו מודע למעשיה של היד הזרה עד שיתבונן בה. הלוקים בתסמונת מאנישים את האיבר הסורר, מייחסים לו רצון משלו או מאמינים, כי הוא נמצא בשליטת גורם חורש רעתם, כמו שד או רוח רעה, שהם חייבים להילחם בו ולהשתלט עליו.
גורמים
נזק לכפיס המוח עלול לעורר פעולות לא רצוניות ביד האיטרת של הלוקה בתסמונת (כאשר אדם ימני לוקה בתסמונת - ידו השמאלית תהפוך זרה, כאשר אדם שמאלי לוקה בתסמונת - ידו הימנית תהפוך זרה), בעוד נזק באונה הקדמית של המוח עלול לגרום לתנועות בלתי רצוניות ביד הדומיננטית. פגיעות בקליפת המוח עלולות לעורר פעולות חסרות תכלית בשתי הידיים, ופעולות מורכבות יותר ביד הזרה קשורות בדרך כלל לגידולים במוח, למפרצת ולשבץ. לפי אחת התאוריות, תסמונת הגפה הזרה נגרמת מפירוד בין שני חלקי מוח האחראים על תנועות הגוף. כתוצאה מכך, חלקים שונים במוח יכולים לפקד על תנועות הגוף מבלי שיועבר להם מידע על פעילות החלק האחר של המוח. לתסמונת אין טיפול מוכר, בשלב זה.
מצב דברים זה מביא לכך שחולים מסוימים דורשים מרופאיהם לכרות את הגף הזרה, גם כשמדובר באיבר בריא לחלוטין. דרישה זו יוצרת קונפליקט קשה, בין האוטונומיה של אדם על גופו וזכותו להיפטר ממה שנתפס בעיניו כמטרד ומפגע, לבין רתיעתם של רופאים מביצוע הליך כירורגי מיותר ונטול צידוק רפואי. המצדדים בכריתת איברים בריאים לפי דרישת החולים טוענים, שאדם השואף להיפטר מאיבר זר, כפי שהוא תופס אותו, לא יוותר על רצונו וימשיך לחפש עד שימצא מי שימלא את מבוקשו, גם בתנאים סניטריים ירודים ומתוך סכנה לחייו. היו אף מקרים שאנשים ניסו לכרות גף במו ידיהם, תוך סיכון לבריאותם ואף לחייהם. ההתפלגות בין התומכים בכריתת איברים בריאים למתנגדים לה מציבה מן הצד האחד אנשי אתיקה ופילוסופים, שבעיניהם מדובר בבעיה מוסרית-פילוסופית טהורה, ומן הצד האחר רופאים, הנדרשים לבצע במו ידיהם את הפעולה הניתוחית, הנתפסת בעיניהם כמיותרת מכל היבט רפואי מקצועי.
בשאלת זכותו של הרופא לסרב לדרישת חולה לביצוע נוהל רפואי שאיננו מקובל עליו מנימוקים מקצועיים ואתיים, מתייצבת למעשה האוטונומיה של החולה מול האוטונומיה של הרופא להימנע ממעשה הנוגד את מצפונו, ערכיו או עמדתו המקצועית, מצב הקיים גם בנושא המתת חסד או מניעת טיפול מאריך חיים לפי בקשת החולה או בני משפחתו.
מסתבר שלא רק נתק בין חלקי המוח יכול לגרום למצב כזה - הנוירולוג האמריקאי אוליבר סאקס מספר, בספרו "על רגל אחת", שמוחו "שכח" את רגלו השמאלית, שהייתה נתונה זמן רב בגבס לאחר קרע בגיד הפיקה וניתוח. אחרי הסרת הגבס, סירב המוח להכיר בקיום הרגל, שנמחקה מתודעתו, ולהעביר אליה פקודות. במקרה זה היה מדובר במצב הפיך, משום שלמוח הייתה האפשרות "להיזכר" בקיום הרגל לאחר טיפולים מתאימים, אם גם ממושכים, בעוד נתק בין חלקי המוח או פגיעה באונות המצח אינם הפיכים.
אזכורים בתרבות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
