תמותת נשים בהיריון ובלידה או מוות אימהי (Maternal death) נוגע למקרי מוות של נשים בעקבות היריון או לידה.
ארגון הבריאות העולמי (WHO) מגדיר מוות אימהי "כמקרי מוות של נשים מכל סיבה הקשורה או מחמירה בהריון או בהתנהלותו (למעט סיבות מקריות) במהלך ההיריון והלידה או תוך 42 ימים מהפסקת ההיריון, ללא קשר למשך ההיריון"[1] הגדרה זו מקובלת גם על המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) בארצות הברית.[2]
תמותת נשים בהיריון וותחלואה שלהן הם סיכונים חשובים בבריאות האישה, במיוחד במדינות פחות עשירות. נכון לשנת 2020, כ-287,000 נשים מתו במהלך ואחרי ההריון והלידה.[3] כ־95% מכלל מקרי המוות של האם התרחשו במדינות בעלות הכנסה בינונית-נמוכה ונמוכה, ואת רוב מקרי המוות ניתן היה למנוע.[3] הפער בין מדינות עשירות לעניות בתחום זה רחב מאד. נכון ל-2014, במדינות אפריקה מדרום לסהרה, שיעור הסיכון למוות בלידה או בהריון של נערה בת 15 הוא 1 ל-40 בעוד שבאירופה נתון זה עומד על 1 ל-3,300.[4]
תמותת אמהות בהיריון ובלידה נמצאת בירידה מזה עשרות שנים תחילת השינוי בנושא היה באירופה וצפון אירופה בשלהי המאה ה-19 עם התפתחות הרפואה המודרנית ומשם הנושא השתפר בהדרגה גם במדינות אחרות. ב-1990 יותר מחצי מיליון נשים מתו בהריונן או בעת הלידה ואילו ב-2013 ירד שיעורן ל-289 אלף.[4] בין שנת 2000 ל-2020 שיעור התמותה של נשים בהריון ובלידה (MMR - היחס בין מקרי המוות לבין 100,000 לידות חיות) ירד בשיעור של 34% ברחבי העולם.[3]
היסטוריה
בעבר היריון ולידה היו מסוכנים בהרבה לאם ולתינוק, לעומת המצב כיום. באפריל 1749 אמלי דה שאטלה כתבה לחברתה כי: "אני בהריון ואת יכולה לדמיין... כמה אני חוששת לבריאותי, אפילו לחיי [בעומדי] ללדת בגיל 40."[5] באותה תקופה, היריון ולידה סיכנו חיי נשים בגלל מחסור בידע על היגיינה, העדר תרופות אנטיביוטיות או תרופות כמו אוקסיטוצין לעצירת דימום ברחם, והריון בגיל מבוגר היה מסוכן במיוחד.[6]
בעבר הרחוק, חלק ניכר מהנשים שילדו בניתוח קיסרי מתו תוך זמן קצר, בעיקר כתוצאה מזיהומים או מדמם שלאחר לידה.
ב-1847 הרופא אוסטרו-הונגרי, איגנץ זמלווייס גילה כי רחצת ידיים בחומר מחטא בבתי יולדות מקטינה מאוד את הידבקות היולדות באלח דם (מחלה שכונתה באותה תקופה "קדחת הלידה" ונחשבה קטלנית), וכונה בעקבות זאת "מציל האימהות". באותן השנים טרם נוצרה התאוריה לפיה חיידקים עלולים לגרום למחלות מידבקות, ההיגיינה בבתי חולים הייתה גרועה מאד. הרופאים לא היו שוטפים את ידיהם, ולעיתים קרובות היו מסיימים ניתוח לאחר המוות ועוברים מיד ליילד אשה צעירה. בתנאים אלה בבית החולים בווינה, בה עבד זמלווייס, אחוז תמותת היולדות עמד על 11% מסך היולדות. כיום אחוזי תמותה אלה נחשבים גבוהים מאד, אבל בבתי חולים אחרים באירופה דיווחו על אחוזי תמותת יולדות גבוהים עוד יותר בשיעור של 20-25%. יוצאי דופן היו מחלקת יולדות אחרת בבית החולים בווינה בה אומנו מיילדות מקצועיות, היה אחוז תמותה קטן בהרבה של 2.7%.[7]זמלווייס גילה כי הסיבה היסודית לכך היא שיפור תנאי ההיגיינה.
למרות הצלחות מוכחות, השערתו של זמלווייס לא הייתה פופולרית, שכן לא נתמכה על ידי תאוריות המדע המקובלות באותה עת. טענתו לקשר בין "קדחת הלידה" לניתוח גופות נתפסה כרעיון דתי או כאמונה טפלה, ועקב כך הוא כונה "הטיפש מפשט". ב-1861 פרסם זמלווייס את תגליתו בספרו "Die Ätiologie, der Begriff und die Prophylaxis des Kindbettfiebers" (קדחת הלידה, אטיולוגיה, עקרונות וטיפול מונע) ושלח עותקים שלו לרופאים בגרמניה, אנגליה וצרפת. בתשובה לכמה ביקורות צוננות הוא פרסם מכתבים בעיתונות, אך רעיונותיו עדיין נדחו. ביולי 1865 הוא לקה בהתמוטטות עצבים, או התקף של מחלת אלצהיימר, או שיטיון. ידידיו אילצוהו לנסוע לווינה, שם אושפז בבית חולים פסיכיאטרי פרטי. לאחר פרץ אלימות שלו שם, הוא הוכה נמרצות על ידי אנשי סגל המוסד, נפצע ולאחר שבועיים מת מפצעיו. ההכרה בצדקתו התרחשה באיחור של כ-40 שנה[8] מחדל דחיית הממסד הרפואי את ממצאיו של זמלווייס גרם למותן המיותר של רבבות אמהות צעירות. הפרשה הפכה לדוגמה למצב שבו התפיסה השמרנית של אנשי המקצוע הבכירים גרמה לבלימת ההתפתחות המדעית.
