PROFILBARU.COM

בהלכות שבת, תכשיט הוא מונח המשמש כסימן הלכתי וככלל מוביל לעניין הוצאה לרשות הרבים. בשימוש במונח זה, הגדירו חז"ל, אילו דברים אותם מוציא האדם לרשות הרבים נחשבים למלאכה האסורה בשבת; ולעומתם אילו דברים שמוציא אותם בדרך לבישת בגד ותכשיט רגילה, ואינו נחשב כמלאכה. ישנם גם דברים שנחשבים ל"תכשיט רגיל" אך נאסרו על ידי חז"ל להוציאם, כגזירה שמא יבואו לטלטל אותם ברשות הרבים.

דברים האסורים משום גזירה או נתונים במחלוקת

דברים החוצצים בטבילת מצווה

חז"ל גזרו שלמרות שהוצאת תכשיט לרשות הרבים אינה נחשבת למלאכה, אסור לצאת בחוטי צמר ופשתן וכן ברצועות העשויות לקלוע בהם את השיער, למרות שהם עשויים ליופייה של האשה^[1], מכיוון שעל פי ההלכה יש להסיר רצועות אלו כאשר טובלים טבילת מצווה במקווה טהרה, כדי שלא יהוו חציצה. לעומת זאת, כפי שפסק רב לתלמידו רב כהנא, כל דבר שהוא אריג לא גזרו עליו שלא להוציאו לרשות הרבים, מכיוון שלא ניתן להדק אותו היטב לראש ומכיוון שאינו חוצץ בפני המים מותר לטבול בו ואינו כלול בגזירת חכמים זו. גם רב הונא בריה דרב יהושע, אמורא מהדורות האחרונים פסק כך, ולפי גרסה אחרת הוא הוסיף וסיפר שראה שאחיותיו אינם מקפידות להסיר את חוטי האריג שבראשם לפני שהולכים למרחץ, ומכיוון שגם הנשים אינן מקפידות שלא להסיר אותן האריג אינו נחשב ל"חציצה"^[2].

דנו החכמים מה תהא ההלכה בבגד הקשור על צווארה של האשה ליופי. בניגוד לסברא האומרת, שכאשר חומר רך מהודק על גבי חומר רך אחר (צוואר האדם) הוא מהודק היטב יותר מאשר כאשר הוא מהודק על גבי חומר קשיח (גולגולת הראש) פסק רב הונא, כי כאשר בבגד צוואר לא קיימות גזירות חכמים אלו, ורב יוסף תלמידו המובהק הסביר את הפסק לתלמידיו בכך ש"אין אשה חונקת את עצמה", שבור שאשה לעולם לא תהדק היטב את התכשיט בצוואה דבר העשוי לגרום לה תחושת מחנק, למרות שכאשר הבגד מהודק היטב לצווארה הוא יפה יותר. לעומת זאת, על בגד אחר מופיע במשנה שאסור לצאת בו גם אם הוא בצוואר האשה, ורבינא הסביר זאת שמדובר בבגד עבה שאינו גורם לתחושת מחנק כל כך, והאשה חונקת את עצמה בו כדי שתראה בעלת בשר ושמנה. גמרא מעניינת זו משמשת כתיעוד לעובדה שבעבר אדם שמן היה נחשב לבריא ויפה יותר^[3].

שמא תראה לחברתה

בנוסף אסרו חז"ל לצאת עם תכשיטים מיוחדים ויקרים, לדוגמה אסרו שני תכשיטים יקרים שנקראו בשם "טוטפת" - תכשיט של זהב שהיה מונח על הראש במאוזן - מאוזן לאוזן, ו"סרביטין" - תכשיט שהונח על הראש ותלה מעל ראשה במאונך משני צדדיה לחייה, אם אינם תפורים לבגד בגוף שלא ניתן להסירו מטעמי צניעות^[1], גזירה שמא תוציא את התכשיט היקר מעל בגדיה ותראה לחברתהּ כדי להתפאר בו וביופיו^[3].

תכשיטים יקרים

עיר של זהב

ערך מורחב – עיר של זהב (אגדה והלכה)

כתוב במשנה כי אסור לאשה לצאת לרשות הרבים בשבת בתכשיט "עיר של זהב"^[4], ולפי מה שמסר רבה בר בר חנה בשם רבו רבי יוחנן הכוונה היא לתכשיט עיר של זהב כמו שעשה רבי עקיבא לאשתו.

בברייתא מובאת מחלוקת תנאים האם אשה שיוצאת בעיר של זהב לרשות הרבים חייבת להביא קרבן חטאת, או שמא מדובר באיסור מדברי חכמים, או שמא הדבר מותר. רבי מאיר מחייב חטאת, חכמים אוסרים, ורבי אליעזר מתיר לכתחילה. בתלמוד הוסבר, כי רבי מאיר סובר שעיר של זהב אינה נחשבת לתכשיט כלל (ככל הנראה מכיוון שהוא תכשיט לעשירות כלל ואינו לבוש ותכשיט מקובל), שאר החכמים סוברים שמדובר בתכשיט למרות שרק עשירות נושאות תכשיט כזה אבל אסור לנושאו בשבת ברשות הרבים גזירה שמא תוציא את התכשיט ותראה לחברתה. שיטה שלישית היא של רבי אליעזר, המסכים לכלל שמדובר בתכשיט, אך סובר שלא קיים חשש שאשה עשירה, שרק לה יש תכשיט כזה, תוציא את התכשיט במקום ציבורי, דבר שאינו לפי כבוד אשה עשירה^[5].

חכמי התוספות מבהירים כי גם לאשה חשובה, שאין דרכה להראות את תכשיטיה לחברותיה במקום ציבורי אסור להוציא תכשיטים פשוטים לרשות הרבים, ודווקא בתכשיט כזה שרק עשירות נושאות אותו, מותר לנושאו ברשות הרבים, כי לא חילקו חכמים בין הנשים, והם הציבו גדר ברור מה אסור ומה מותר מבלי לחלק בין איש לאיש.

(מחלוקת דומה של תנאים אלו היא לעניין "כובלת" שהוא קשר שבו קשרו בשמים מיוחדים המיועדים להעביר ריח רע מגוף האדם. רבי אליעזר סובר שהדבר כרוך בחיוב חטאת שכן אין זה נחשב לתכשיט אלא למשוי מכיוון שמיועד רק לאנשים מסוימים, חכמים סוברים שיש איסור מדברי חכמים שמא תוציא את הבשמים כדי להראות לחברתה, ורבי אליעזר סובר שמותר מכיוון שבשמים מסוג זה הוא רק בשימוש נשים מסוימות שנודף ריח רע מגופן, וברור שבמקרים כאלו אין חשש שהן יוציאו את הבשמים מעל בגדיהן כדי להראות אותו לאדם אחר, שהרי גנות היא לה^[6].

כלילא

בנוסף נחלקו החכמים אודות כלילא, שהוא היה מלבוש יקר שענדו על הראש ליופי, ובו היו שני מינים: "ניסכא" - דבר העשוי כולו מזהב וממתכת יקרה, והשני הזול יותר היה "רוקתא" - רצועה שמצוירת בזהב ובאבנים טובות המודבקים עליה בצורה מפוזרת. לפי גרסה אחת, המחלוקת היא אודות הסוג הזול יותר. רב אוסר, כי סבר שהתכשיט העיקרי הוא זה היקר ולכן יש לגזור גם על התכשיט העשוי בצורה הזולה יותר, ואילו שמואל סבר שעיקר התכשיט מיועד בעיקרו בצורה הזולה, והתכשיט בצורתו של "אניסכא" הוא טפל, ואין לגזור על התכשיט העיקרי משום הטפל. לפי גרסתו של רב אשי, המחלוקת היא על התכשיט היקר "ניסכא" ונחלקו האם יש לחשוש באשה חשובה שתוציא את הכליל מראשה כדי להתפאר בו ולהראות לחברתה^[7]. גרסתו המקילה של רב אשי התקבלה להלכה^[8], על פי עדותו של רב שמואל בר בר חנה שהעיד בפני רב יוסף (לאחר ששכח את תלמודו) שממסר בעבר בשם רבו רב שכלילא מותרת, ומכאן שאפילו רב התיר את ה"רוקתא".

לפסקו המקל של שמואל הצטרף גם לוי, מגדולי חכמי ארץ ישראל. כאשר הוא דרש זאת, יצאו בעיר נהרדעא עשרים וארבע נשים הלבושות במלבוש זה. לעומת זאת, כאשר בדור מאוחר יותר, דרש זאת רבה בר אבוה בבית המדרש שבעיר מחוזא העשירה, יצאו ממבוי אחד לבד 18 נשים עם כליל.

דנו הראשונים האם מותר לגבר לצאת בתכשיט יקר. ברז"ה כותב כי באיש שאין דרכו להראות תכשיטים לחבריו מותר, אך הוא מביא את דברי התלמוד ירושלמי^[9] שמביא בפשטות שהאיסור הוא גם בגבר ואפילו לצאת בו לחצר, ולפי המובא בתלמוד הירושלמי, אף גערו ברבן גמליאל בן רבי שיצא לחצר במפתח של זהב. עם זאת, מסייג הרז"ה את הפסק וקובע שדווקא בתכשיט העשוי לאנשים ולנשים לא חילקו החכמים ואסרו על שניהם לשאת את התכשיט ברחוב, ולעומת זאת בתכשיט העשוי לגברים בלבד מותר לצאת לרשות הרבים, והוא מביא את פסקו של רבי שמואל הנגיד שפסק כדבריו.

דברים המותרים

התירו חז"ל לצאת לרשות הרבים בקמיע אם נכתב על ידי אדם שהוחזק כמומחה שלוש פעמים. חזקת שלוש פעמים זו מועילה רק לדבר הספציפי שאליו הוחזק הקמיע. כלומר: קמיע שריפא שלושה בני אדם, נחשב כקמיע מומחה, אך לא הוברר שכותבו מומחה. אדם שכתב שלושה קמיעות לשלושה בני אדם וריפא כל אחד מהם פעם אחת - הוחזק האדם ולא הקמיע. כתב שלושה קמיעות שריפאו שלוש פעמים - הוחזקו שניהם. כתב שלושה קמיעות לאדם אחד - הוחזק רק האדם שעבורו נכתב הקמיע, אך לא כותבו.

הסיבה שמותר לצאת עמו לרשות הרבים הוא מכיוון שענידת קמיע, המיועד לשמירה, נחשב כתכשיט ולכן אפילו חולה שאין בו סכנה או בריא החושש שמא תבוא עליו מחלה שבני משפחתו חולים בה, מותר לו ללכת עמו, אך רק אם הוא לבוש בו באופן של קמיע, כי אם לבוש בשרשרת שבה תלויה הקמיע, קיים איסור מפני מראית העין כי אין נראה שלובש אותה לשמירה, אלא לנוי, והקמיע אינו עשוי לנוי.

ישנם שני מיני קמיעות: קמיע כתוב, וקמיע העשוי מעיקרי ושורשי עשבין. בניגוד לקמיע מהסוג השני, שאין בעיה להיכנס עמו לשירותים, הרי קמיע שיש בו דברי תורה אסור להיכנס עמו לשירותים, ומכיוון שכך קיים חשש שמא כאשר אדם ילך ברחוב ויצטרך ללכת לצרכיו במקום צנוע או לשירותים יצטרך להוציא את הקמיע ויבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים, ולכן אסור ללכת עמו ברשות הרבים אלא אם כן מחופה בעור שמתיר להיכנס עמו לשירותים, מכיוון שהקמיע מכוסה^[10].

כלי זין

נחלקו החכמים בדין כלי זין, האם הם נחשבים לתכשיט או לא.

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי שנאמר^[11] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

— משנה, מסכת שבת, פרק ו', משנה ד'.

.

בברייתא מובא כי שאלו החכמים את רבי אליעזר, אם כלי הנשק הם נוי, מדוע לא יהיו קיימין בימות המשיח כמו שכתוב "וכתתו חרבותם לאיתים"? השיב רבי אליעזר, כי בימות המשיח כלי הנשק יהיו מיותרים, ולכן לא יהיו קיימים, ולא מפני שהם נחשבים לכלים מכוערין. אביי הוסיף והסביר את כוונתו של רבי אליעזר, בכך שכאשר הכלים יהיו מיותרין ולא יהיה בהם עוד שימוש, לא יהיה להם ערך גם כנוי, כמו שנר נחשב לדבר מכובד ומלכותי רק בלילה כאשר הוא מאיר את החשכה, ולא ביום לאור השמש.

בתלמוד הובאה גרסה אחרת, ולפיה רבי אליעזר השיב לחכמים שגם בימות המשיח לא יתבטלו כלי הזיין משימוש. התלמוד מביא כי דעה זו של רבי אליעזר מתאימה עם אמרתו של שמואל שפסק "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גלויות בלבד" כלומר החידוש היחיד בהנהגת העולם בימות המשיח יהיה בכך שהעם היהודי לא יהיו משועבדים לאומות העולם ויוכלו לעסוק בתורה ומצוות במנוחה, אבל העולם ינהג הלאה כמנהגו, ואילו הפסוק "לא ישא" כו' נסוב על תקופה מאוחרת יותר המכונה בתלמוד "העולם הבא". דעה זו מנוגדת לזו של רבי חייא בר אבא שקבע כי "כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא - עין לא ראתך אלוקים זולתך", שכן לפי רבי חייא בר אבא הפסוק "לא ישא" כו' נסוב על ביאת המשיח שבו לא יהיו מלחמות. לעומת זאת לפי הגרסה הראשונה, דעתו של רבי אליעזר מתאימה עם זו של רבי חייא בר אבא וחלוקה על זו של שמואל.

טעם אחר שנשמע מפי האמוראים (רב יוסף לפי גרסה אחת, אביי לפי גרסה שנייה) הובאה מהפסוק ”חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ”^[12] שממנה אנו רואים כי כלי נשק נחשבים לנוי לאלו המשתמשים בהם, ולמרות שמשמעות הפסוק היא על מלחמה תלמודית רוחנית בדברי תורה שכל המרבה בה הרי זה משובח, אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

דין הוצאת כלי מין אחד על ידי מין אחר

במשנה נפסק אודות רשימה של דברים שדרך נשים ללכת בהן בקביעות ואף לצאת עימם למקום ציבורי, כמו מחט תפירה שהוא כלי של מקצוע נשי, כלויאר - בושם נשי, ועוד, שאסור לאשה לצאת בהם. לפי רבי מאיר מדובר בדברים שהוצאתם היא דרך הוצאה ואינם נחשבים ל"תכשיט", ולכן הוצאתם היא מלאכה גמורה. חכמים החולקים עליו סבורים שמדובר ב"תכשיט", אלא שאסרו להוציאם מסיבות אחרות (כדוגמת האיסור שמא תוציא האשה את כלי הבושם כדי להראות לחברתה).

לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ב, עמוד א'.

על משנה זו פסק עולא, כי גם רבי מאיר מודה שהוצאת דברים אלו על ידי גבר, אינה נחשבת להוצאה. פסק זה, אותו פסק עולא, ספג ביקורת מידי רב יוסף, מכיוון שנמצאו פסקים סותרים לכאורה, של המשנה האומרת כי גם לבוש שיש אנשים מסוימים הרגילים לצאת בו (למשל רועים) נחשב כל היוצא בו כעובר על מלאכת הוצאה בדרך הוצאה, וזה בעצמו יישב והסביר את פסקו של עולא במשפט הידוע ”נשים עם בפני עצמן הן”, ולכן בגד שנחשב לאחד מהמינים כתכשיט או הוצאה מקובלת נחשב על בני המין השני כהוצאה דרך שינוי וההפך.