התיאטרון האפי הונהג על ידי המחזאי הגרמני ברטולט ברכט בתחילת המאה ה-20. השם אפי נגזר מהמילה הלועזית אפוס. התיאטרון האפי הוא תיאטרון סיפורי-לירי המבקש לשמש בסיס לדיון פוליטי.
הסוגה פרחה בגרמניה בתקופה שבין רפובליקת ויימאר לשלטון הנאצי ומטרתו של ברכט הייתה להביא את הצופה למודעות חברתית שתוליד בקרבו את הצורך בשינוי.
"ניכור העבודה" והמחזה האפי
ברכט, אבי המחזאות האפית, דגל ב"ניכור העבודה" שהייתה נפוצה בתחילת המאה ה-20. התאוריה אומרת שהאדם איבד את ערכו האינדיבידואלי ונהיה חלק ממכונה ענקית, האדם אינו בעל חשיבות בפני עצמו, רק ככוח עבודה, וכאשר האדם מת - תוך שניות נמצא לו תחליף, שכן כל אדם יכול לעשות את אותה עבודה בדיוק במפעל. כתוצאה מכך, האדם הרגיש מנוכר לחייו ויצירתו ומדוכא- ומכאן ברכט הפעיל את התיאטרון האפי, שהניכור הוא אמצעי הכרחי בו.
חשוב לציין, כי הרעיון של הניכור במחזותיו ובהצגותיו נועד לגרום לצופים לקום ולעשות מעשה לאחר הצפייה בהצגה. לקום ולשנות את המציאות הקיימת.
אולם, נוסף על הניכור, יש להדגיש כי ברכט ניסה ליצור תחושת חמלה ואמפתיה אצל הצופים כדי שהם יזדהו עם הדמויות. למעשה, ברכט ניסה ללכת על חבל דק שבין ניכור לתחושות חמלה ואמפתיה כדי לשאוב את הצופה אל תוך הסיפור, אך תוך כדי לעורר אצלו חשיבה פעילה שבסופה הוא יגיע למסקנה שבאחריותו ומחובתו לשנות את המצב הקיים.
מבנה המחזה האפי
המחזות ה"אפים" ניכרים בסגנון המנוכר המוצהר שלהם, סגנון המשועבד ליצירת תחושת ניכור וריחוק בין הקהל וההתרחשות התיאטרונית על הבמה. באופן זה מקווה יוצרה לאלץ את הצופה להפעיל את המחשבה ולא להשאירו מונע על ידי מנגנוני הרגש.
ברכט קיווה שבאמצעות המחשבה ייווצר אצל הצופה הרצון לשינוי ופעולת השינוי, וכן, ניסה, באמצעות התיאטרון האפי, לקדם את התפיסה הסוציאליסטית (שהיה מתומכיה וממקדמיה הנלהבים בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה).
התיאטרון האפי מכוון את הצופה להקשיב לדברים, לחבר ולהפעיל את הדעת ואז לנקוט עמדה לוגית מתוך שיפוט הגיוני, אף שלא ניתן להתעלם מההכוונה של היוצר לתפיסת עולם מסוימת אותה הוא מבטא במחזה באופן שאיננו משתמע לשני פנים. רוב הנושאים בהם עוסק התיאטרון האפי הם חוסר בשוויון המעמדי/הכלכלי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל ברכט להשתמש בתיאטרון האפי לקריאה כנגד המלחמה ואף לפציפיזם, כל זאת ללא שזנח את האידאולוגיה הסוציאליסטית השמה את המרכיב הכלכלי במרכזה.
האמצעים בהם נקט התיאטרון הברכטיאני למען השגת המטרה
- זמן ועלילה: פריסת העלילה לאורך זמן (בניגוד לריאליזם, הפונה אל הרגש), כך שיהיה זה קשה לקהל לקחת חלק בחיי הדמויות ולהתרגש יחד איתן. במרבית ממחזותיו ישנם קפיצות בזמנים, כך שלקהל קשה לעיתים לעקוב אחר ההתרחשויות. מלבד עלילתה המקוטעת של ההצגה, ישנו גם גילוי העתיד לבוא בכל רגע, כדי שהצופה לא יופתע ויתרגש כשהמקרה יקרה. כך, למשל, במחזה "אמא קוראז' וילדיה", נאמר לקוראים עוד בתחילת המחזה שאמא קוראז' עומדת לאבד את כל ילדיה.
- שירים: שילוב של שירים במהלך העלילה, שוברים את אחדות הדרמה, קוטעים את ההתרגשות שמתחילה להיווצר אצל הצופה ברגעים מכריעים בהצגה.
- הדמויות הראשיות: הדמויות הראשיות במחזאות האפית הן לעיתים רבות דמויות שקשה להזדהות איתן. ברכט דאג שגם גורלן הטרגי ביותר של דמויותיו יהיה באשמתן. אמא קוראז', למשל, איבדה את שלושת ילדיה עקב תאוות בצע ולכן קשה לקורא להתחבר לסבלה, כאשר היא מתאבלת על אחד מילדיה, ומנסה להתמקח על כספה באותו הזמן.
- מספר: פעמים רבות הופיע מספר בהצגה או במחזה, והפך לעיתים לאחת מהדמויות. הפיכתה של דמות למספר הועילה ליצירת תחושת הניכור בכך שהקהל ראה את השחקן יוצא מהדמות והופך לחיצוני ומנוכר להתרחשויות. המספר עשה זאת לעיתים רבות באמצעות שירה. הדמויות פנו לקהל ושברו את הקיר הרביעי ובכך את אשליית האמת. ברכט נתן לצופים להתחיל להזדהות עם הדמות אך קטע הזדהות זו במהרה, על מנת "להזכיר" לצופה שאין מדובר בחיים האמיתיים.
קישורים חיצוניים
