תותח 6 ליטראות (באנגלית: QF 6 Pounder Gun) הוא נשק נגד טנקיםבריטי בקוטר של 57 מ"מ שהיה נפוץ במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי והאמריקאי. פירושם של ראשי התיבות QF שבשמו האנגלי הוא מהיר ירי, ואכן התותח היה מהיר ירי יחסית לתקופתו.
השם הרשמי בצה"ל לתותח היה: "תותח נ"ט 6 פאונד בריטי".
השם הצה"לי למקבילו האמריקני היה: "תותח נ"ט 57 מ"מ אמריקני".
המונח ליטראות מקורו במשקל הקליע שנורה. ליטרה היא מידת משקל שמקורה במידות האימפריאליות הבריטיות (1 ליטרה = 0.4536 ק"ג).
רקע
צוות בריטי מפעיל תותח נ"ט 6 ליטראות בחזית צפון אפריקה, נובמבר 1942
התותח פותח כתוצאה מנחיתותו של התותח הישן, תותח 2 הליטראות בקוטר 37 מ"מ, שבו השתמשו הבריטים בתחילת מלחמת העולם השנייה. הפיתוח החל כבר בשנת 1940, אולם בתותחים מסוג זה נעשה שימוש בפעילות מבצעית רק באפריל 1942.
הוחלט על פיתוח תותח בקוטר 57 מ"מ. תותחים בקוטר זה היו בשימוש ספינות בריטיות עוד מהמאה ה-19, כך שהמכונות, הכלים והתוכניות לייצור היו קיימות. הבעיה הייתה לתכנן מרכב חדש ומתאים לשימוש יבשתי.
פיתוח
רק ב-1941 הסתיים הפיתוח של המרכב, אולם הייצור נדחה עקב הצורך הדחוף למלא את החוסרים שנוצרו בתותחי 2 ליטראות כתוצאה מהנסיגה מצרפת בדנקרק בה השאירו הבריטים כמויות גדולות של כלים אלה.
מצד אחד היה חשש לפלישה גרמנית לאנגליה ומצד שני הידיעה שייקח זמן לאמן את החיילות בשימוש בתותח החדש. שתי סיבות האלה גרמו להמשך ייצור של התותח הישן מסוג 2 ליטראות ודחייה בייצור והכנסתו לשימוש של התותח החדש. הייצור החל רק בנובמבר 1941 והשימוש המבצעי הראשון היה במאי 1942 בקרב אל עלמיין.
בניגוד לכרעיים של תותח 2 הליטראות הישן, היו הכרעיים של תותח חדש זה ניתנים לפתיחה ונבנו על מרכב פשוט של 2 גלגלים. סדרת הייצור הראשונה מדגם Mk-II אופיינה בקנה קצר (L/43) עקב מחסור במחרטות מתאימות. לדגם הבא מסוג Mk-IV נוסף בלם לוע על מנת להקטין את הרתע. אף על פי שהתותח הוכיח את עצמו בקרבות, כבר ב-1942 הוחל בפיתוח דגם מתקדם יותר. המטרה הייתה לקבל תותח עם קליבר זהה ומשקל דומה אבל עם יכולות גבוהות יותר. כל הניסיונות נכשלו ובפברואר 1943 הוכנס לשירות התותח שעמד להחליף את ה-6 ליטראות: ה-17 ליטראות בעל קליבר גדול יותר. למרות זאת המשיך הצבא הבריטי להפעיל את תותח ה-6 הליטראות שהיה קל ונייד מאוד לעומת תותח ה-17 ליטראות הכבד, גם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה לתקופה של כ- 20 שנים נוספות.
תותח נ"ט 6 ליטראות דגם Mk-IV
התותח צויד בטלסקופ מספר 22c.
לתותח הבריטי היו גלגלים בעלי קוטר קטן יחסית שמוספרו במידות בריטיות: "8.25 * "10.
מלחמת העולם השנייה
הדיוויזיות הבריטיות הכילו 4 סוללות כאשר כל סוללה כללה 12 קנים.
בהמשך קיבל כל גדוד חי"ר סיוע של פלוגת תותחי נ"ט בת 6 קנים. הגוררים הסטנדרטים במדבר המערבי היו נושאי ברן ומשאיות. יותר מאוחר בזירה האירופית הם נגררו באמצעות גוררי "לויד". ( Lloyd Carrier ).
הצלחת התותח בשדה הקרב מחד והמחסור הגובר בכלים נגד טנקים הביאו לייצור ואספקת תותחים לצבאות בנות הברית על ידי תעשיית הנשק האמריקאית שסיפקה אותם גם לחזית המזרחית.
גם לצבא האמריקני היה צורך בתותח זה שיחליף את תותחי ה-37 מ"מ הנגד טנקים.
התותח האמריקאי שכונה דגם 57 מ"מ M1, כלל כמה שינויים ושיפורים לעומת הבריטי המקורי:
הקנה הוארך מ-43 קליברים ל-50 קליברים.
קוטר הגלגלים הוגדל.
על הצירים ליד כל גלגל נוספה רגל מיוחדת שאפשרה לקראת הכנת התותח לירי, להורידה במהירות למטה ובכך להעביר את משקל התותח מהגלגלים לרגליים. הדבר הביא ליציבות משופרת ולהורדת זמן הכיוון לאחר כל ירייה.
במאי 1942 נעשה בתותחים שימוש מבצעי ראשון בקרב גזאלה. התותח הוכיח את עצמו בצורה טובה מאוד. בקרב אל עלמיין במאי 1942 השמידו התותחים של הארטילריה המלכותית 15 טנקים גרמניים.
עם הכנסת טנקים גרמניים כבדים יותר כמו הטייגר והפנצר, היה צורך להגיע לטווח קצר כדי לחדור אותם מלפנים. אולם מזוויות אחרות הוא היה עדיין בעל יכולת רבה. תותח כזה שהותקן על טנק בריטי מסוג "צ'רצ'יל", זקף לזכותו את השמדת טנק טיגר הראשון בזירה הצפון אפריקאית.
נעשו מספר ניסיונות להפוך אותו לתותח מתנייע כאשר הורכב על גבי משאיות קלות. דגם זה כונה בשם: portee 6 Pdr .
שיפור ניכר חל בביצועי התותח עם הכנסת תחמושת חודרת שריון משני סוגים: (APDS ו- APCR ) בשנת 1944. בגדודי הארטילריה המלכותיים, הצטרף כבר ב-1943 לתותח זה אחיו הגדול תותח נ"ט 17 ליטראות. אולם בגדודי החי"ר, שימש התותח כחוט השדרה העיקרי של נשק נגד טנקים עד שנות ה-60.
משתמשים נוספים
התותח יוצר על ידי התעשייה הצבאית האמריקאית בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השם M1. (כאמור לעיל נקרא בצה"ל: תותח נ"ט 57 מ"מ אמריקני"). במסגרת הסכמי ההחכרה הוא סופק לכוחות צרפת החופשית (653 יח'), לצבא הרוסי (400 יח') וכן לברזיל (57 יח').
התותח היה בשימוש נרחב על ידי הצבא הפקיסטני.
היות שניתן היה להשיג תחמושת אמריקאית טובה לדגם מסוג M1 בקוטר 57 מ"מ במשך תקופה ארוכה, ניתן לראות את התותח פעיל במדינות דרום אמריקה וכן באיים שונים של הרפובליקה הסינית במזרח.
בסך הכל היו לצבא הירדני 38 תותחים נגד טנקים 6 ליטראות לפי החלוקה הבאה: לחטיבה מספר 1 - 10 תותחים, לחטיבה מספר 3 - 8 תותחים, לחטיבה מספר 4 - 12 תותחים, בגדוד הארטילריה - 6 תותחים ועוד 2 תותחים במפקדת החטיבה.[1]
הצבא המצרי
אין מקורות מוחלטים על כמות התותחים שהיו בשימוש הצבא המצרי. ניתן להניח שצבא זה, שהיה דומה במבנהו לצבא הירדני, פעל לפי השיטות הבריטיות והיה גדול ממנו. היו לא פחות תותחים, כלומר לפחות כ- 38 קנים.
אנשי גדוד 53 גבעתי, ליד אחד משני התותחים שננטשו במשלט עבדיס, 9.7.1948
התותח בצורתו הנגררת המקורית שימש את חיל המשלוח המצרי בצורה נרחבת בכל הגזרות. לכל גדוד חי"ר מצרי הייתה פלוגה מסייעת שכללה מחלקה בת שישה תותחים.
לפי מקור אחר, לכל גדוד הייתה גונדה שכללה שתי סוללות עם ארבעה קנים בכל אחת. כלומר, בסך הכל שמונה קנים בגונדה.
אחד מקרבות הכיבוש הראשונים של הצבא המצרי בו נעשה שימוש בסוללת תותחי 6 ליטראות היה בקרב על יד מרדכי. הוכחה חד משמעית לשימוש זה, היא פיזור רב של קליעי תותח זה שמתגלים מדי פעם עד היום ברחבי הקיבוץ. סוללה אחת הוצבה ליד הכפר דיר סניד בו שכנה מפקדת החטיבה המצרית במרחק של כ- 2 ק"מ.
ככלל, חולקו התותחים לפי הצורך לחיזוק מוצבי חי"ר מצריים. גדוד תותחי הנ"ט המצריים כלל גם תותחי 6 ליטראות וגם תותחי נ"ט 2 ליטראות. חלק מתותחי 2 הליטראות היו רכובים על משאיות קטנות ונקראו pdr Portee 2.
התותח המצרי הראשון שנפל שלל בידי כוחות צה"ל היה אחד מהשניים שהשאירו המצרים במשלט עבדיס. כוחות גדוד 53 של גבעתי לכדו את התותח המצרי שהיה חלק ממערך גדודי ברכס משלטי עבדיס.
(ראו תמונה משמאל).
במבצע קדש בשנת 1956 היו התותחים עדיין מבצעיים בצורה מלאה בצבא המצרי. אין מידע מלא על כמות התותחים הפעילים, אולם בקרב סכר הרואיפה שממזרח לאבו עגילה, נתקלה חטיבה 7 במתחם מצרי שהכיל קנים מסוגים שונים, ביניהם פעלו גם שבעה תותחי 6 ליטראות 57 מ"מ.[2]
שימוש צה"לי
האירוע הראשון בו לכדו כוחות צה"ל תותח 6 ליטראות נגד טנקים היה בקרב על משלט עיבדיס ב-9 ביולי 1948. לאחר כיבוש המשלט נתגלו בו שני תותחי 6 ליטראות במצב כשיר לפעולה.
בהמשך הקרבות הותקנו כמה תותחי שלל על גבי זחלמ"ים של צה"ל והפכו לתותחים מתנייעים.
בקרב על שייח' נוראן (מקומו הנוכחי של קיבוץ מגן), פגע ושיתק תותח שלל שהותקן על זחל"מ צה"לי ופעל כתותח רכוב בשישה טנקים מצריים מסוג לוקסט M22 ובכך בלם את ההתקפה כולה. צוות התותח היה מגדוד 89, (גדוד הפשיטה) שהשתייך לחטיבה 8 המשוריינת של יצחק שדה. כנראה שאחת הסיבות העיקריות להצלחת הצוות הישראלי, הייתה בכך שתותחי הטנקים המצריים לא פעלו.
אריה עצמוני, רס"ל בסוללת תותחי 6 ליטראות היה התותחן היחיד שזכה לעיטור הגבורה בעת היותו תותחן.
הזמן: 5 לפנות בוקר 4.1.1949
האזור: משלט בית הקברות של רפיח.
האירוע: מבצע חורב, הקרב על משלטי רפיח בשלהי מלחמת העצמאות.
סיפור הקרב: באותו לילה יצאה שיירה בת 12 כלי רכב שכללה 3 תותחי 6 ליטראות נ"ט, מכונות ירייה, תחמושת, מזון מים ושמיכות תחת פיקודו של רב-סמל אריה עצמוני (מרקוביץ) ללוחמי גדוד 12 של גולני שהתחפרו במשלט בית הקברות אשר נכבש זמן קצר קודם לכן.
עם גמר פריקת הציוד שהתנהלה תחת אש, מבחינים עם אור ראשון בטור של כ- 20 טנקים מצריים שמנסים לפרוץ ליעד. סוללת התותחים כבר מוכנה לפעולה, אולם קומנדקר אחד שגלגליו מנוקבים חסם לתותחנים את שדה האש. עצמוני החליט לסלק בכל דרך שהיא את הקומנדקר. הוא זחל כ- 100 מטר עד לקומנדקר תחת אש צולבת, הצליח להתניעו והחל לנסוע היישר אל הטנקים המצריים. הטנקים נעצרו עקב חששם שהקומנדקר הוא רכב תופת. שדה האש נפתח לתותחנים שלנו שפתחו באש מדויקת. המצרים נסוגו תוך השאירם בשדה כ- 300 פצועים והרוגים ובנוסף - 9 טנקים שהושמדו.
בסך הכל לכד צה"ל שלל בחזית הדרום כ- 8 תותחים. (2 -בעיבדיס, 1 - בכרתייה, 1 - הושאר מקולקל בכיס פלוג'ה, 2 - בבאר שבע,1- בביר תמילה).
שני התותחים שלכד גדוד 53 גבעתי במשלט עיבדיס, היו הראשונים שנלקחו שלל.
בפקודת המבצע שכתב יצחק רבין קצין המבצעים של חזית הדרום ערב מבצע יואב, הוא רשם בסד"כ התותחים: 2 תותחי 6 ליטראות. ייתכן שעל אף שמספר התותחים הכשירים שנתפסו שלל היה גבוה יותר, עקב מחסור בתחמושת שובצו רק שני תותחים מסוג זה למבצע.
צה"ל אחרי מלחמת העצמאות
בשנת 1955 היו בידי צה"ל 157 תותחים. בשנת 1956 נרכשו בהולנד 100 תותחים נוספים.
התותחים עברו הסבה לקנה בקוטר 90 מ"מ מתוצרת חברה צרפתית ממפעלים בצרפת ובבלגיה. בצד הימני הפנימי של המגן, הותקן ארגז לאחסון שלושה פגזים תורניים. מלפנים נוסף מתקן לשאת כעין מטרייה שנשאה עליה רשת הסוואה. על המגן הפנימי מצד שמאל נוסף מתקן לאחסון הפריסקופ. הפריסקופ עצמו נלקח מתותח 75 מ"מ של טנק שרמן M3. גם בלם הרתע שונה.
התותח המשופר כונה: "תותח נ"ט קנה מוסב 90 מ"מ". (ראו תמונה משמאל למטה). התחמושת כבר לא הייתה תחמושת הנ"ט המקורית, אלא פגזי מטען חלול. זאת הייתה טכנולוגיה גרמנית שפותחה בשלהי מלחמת העולם השנייה. התותחים פעלו במסגרת החרמ"ש בחטיבות הממוכנות עד שלהי שנות החמישים. יחידות התותחים פעלו כיחידות אורגניות של חטיבות החי"ר כאשר המפעילים הם תותחנים. עם הוצאת התותחים והעברתם להגנה המרחבית, הם הוחלפו ב תותחים ללא רתע 106 מ"מ.
"תותח 6 ליטראות מוסב ל-16.5 ליטראות" - מרכב של תותח 6 ליטראות בו הוחלף הקנה המקורי, בן 57 המ"מ, לקנה בקוטר 90 מ"מ עם בלם לוע חדש
הגנה מרחבית
בסוף שנות החמישים הוצאו מהשירות הסדיר והועברו להגנה המרחבית ביישובים שלאורך הגבול, בחלקם עם הקוטר המקורי של 57 מ"מ ובחלקם בקוטר 90 מ"מ (16.5 פאונד). התותחים הופעלו על ידי צוותים של חברי הקיבוצים שעברו קורסים והשתלמויות. התרגולת לניידותם הייתה באמצעות טרקטורים. כל יחידה אורגנית (בכל קיבוץ) כללה 2 תותחים.
הפעילות המבצעית האחרונה שלהם הייתה במבצע קדש בשנת 1956 כאשר צוותי תותחים משני קיבוצים בצפון הרצועה: קיבוץ ארז ויד מרדכי התפרסו מול הכפר בית חאנון ירו מספר פגזים, ונכנסו אליו.
בשנת 1968 לאחר מלחמת ששת הימים הוצאו התותחים סופית מהשרות בהגנה המרחבית (הגמ"ר) ופוזרו בשטחי האימונים כמטרות.
למרות הנאמר לעיל, הוצבו מספר תותחים מסוג זה ליד גשר בנות יעקב כצעד אחרון לבלימת נחשולי הטנקים הסורים שהתקרבו כדי 5 ק"מ ממנו במלחמת יום הכיפורים[3]
אחרית דבר
בשנת 2004, כאשר מחירי הברזל בעולם האמירו, נגנבו רוב התותחים משטחי האימונים של צה"ל בדרום על ידי בדואים[4] סוחרי ברזל. כיום (נכון לנובמבר 2009), לא ניתן למצוא ולו תותח אחד.
