שרפת פסולת היא תהליך לטיפול בפסולת הכרוך בבעירה של חומרים אורגניים הכלולים בחומרי פסולת.[1]
מתקן לשרפת פסולת בהונג קונג (2005), המתקן נסגר בשנת 2007
שרפה ומערכות אחרות לטיפול בפסולת בטמפרטורה גבוהה מתוארות כ"טיפול תרמי". שרפת חומרי פסולת ממירה את הפסולת לתוצרים של אפר, גזי פליטה וחום. האפר נוצר ברובו על ידי המרכיבים הלא אורגניים של הפסולת והוא עשוי לקבל צורה של גושים מוצקים או חלקיקים המועברים על ידי גזי הפליטה. במקרים מסוימים, ניתן להשתמש בחום שנוצר על ידי השרפה לצורך הפקת אנרגיה כגון חשמל.
מרבית המשרפות שנבנו לפני כמה עשורים לא כללו התקנת אמצעים לצמצום פליטת חומרים מזהמים וחומרים מסוכנים, כמו כן לא כללו שלבי מיחזור טרם הכנסת הפסולת לכבשנים ולא ייצרו חשמל. אף כי בשנים האחרונות מרבית המשרפות החדשות שהוקמו פועלות לצמצום כמות המזהמים הנפלטים בתהליך הבעירה, קיימים מחקרים המצביעים על הסכנות הנשקפות בתהליך השרפה והנזק אשר עשוי להיגרם לקהילות מקומיות כתוצאה מהחשיפה לתוצרי השרפה.[2][3][4][5] בנוסף, חלק ניכר מגזי הפליטה של המשרפות הם גזי חממה רעילים התורמים להתחממות הגלובלית.[6]
שרפת פסולת מצמצמת את המסה המוצקה של הפסולת המקורית בעשרות אחוזים (תלוי בהרכב ובמידת ההתאוששות של חומרים כמו מתכות מהאפר למיחזור). בתום תהליך הבעירה נותרים חומרים שאינם התכלו (פסולת שיורית), לרוב מתכות כבדות, חלקן נפלטות דרך ארובות המתקן ומרביתן נערמות בתחתית הכבשנים ומצריכות פינוי מיוחד.
תהליך הבעירה כולל פליטת מזהמים. מתוצרי השרפה הנפוצים והרעילים ביותר הן התרכובות הכימיות דיאוקסין הידועות כמסרטנות.[7] משרפות פסולת מודרניות, הנבנות על פי תקנים מיוחדים, כוללות אמצעים לוויסות והקטנת פליטת מזהמים, אך אינן מונעים אותם. במדינות רבות בעולם מתקיימות מחאות ציבוריות רבות נגד הקמת מתקני שרפת פסולת בסמיכות לתושבים[8][9], בחלקן אף הוקמו תנועות מחאה המוניות. בישראל החלה להתעורר מחאה נגד הקמת מתקני השרפה בעקבות כוונת המשרד להגנת הסביבה לתכנון הקמתן של מתקני שרפת פסולת ברחבי ישראל.[10]
היסטוריה
כמות הפסולת המצטברת בעת העתיקה הייתה מוגבלת יחסית עקב צריכה מופחתת ושימוש חוזר בחומרים. פסולת מזון כגון עצמות וקליפות הועברו לעיתים קרובות לניצולם על ידי חיות משק (בהמות, כלבים וכו'). בריכוזים עירוניים כמות הפסולת שניתן היה למחזר קטנה עקב שוני מאפייני הכלכלה העירונית, מוקדי שפיכת הפסולת באזורים אלו אשר נחקרו ונותחו (כדוגמת מחקר שבוצע בירושלים), מצביעים כי עיקרם כולל פסולת אורגנית בדגש על עצמות בעל חיים, ובנוסף ריכוזים גדולים מאוד של שברי כלי חרס.[11] שאר הפסולת אשר לא ניתן היה להפיק ממנה תועלת שימושית נוצלה כפי הנראה לצורכי הסקה.
משרפת הפסולת הראשונה בארצות הברית נבנתה בשנת 1885 בגברנרז איילנד (אי המושלים) בניו יורק. בצ'כיה הוקמה משרפת הפסולת הראשונה בשנת 1905 בעיר ברנו.
המשרפות נועדו לתת פתרון לצמצום נפח הפסולת הנדרשת לפינוי מרוחק משטח היישוב.
שיטות שרפת פסולת
מתקני שרפת הפסולת הפשוטים ביותר מתבססים על שרפת מצבורי פסולת בשטח פתוח. תהליך זה מקובל לכנות כשרפת פסולת פיראטית והוא נחשב למזהם ביותר עקב פליטת חומרים רעילים ומסוכנים המתפזרים לסביבה.[13] לאורך השנים התקנתן של משרפות פסולת המבוססות על מתקני כבשן נעשתה לעיתים קרובות בסמיכות לריכוזי ישוב במטרה לשנע בקלות רבה יותר את מצבורי האשפה. החל מהקמתן של משרפות הפסולת הראשונות ועד למתקנים שהוקמו בעשורים האחרונים מרבית המתקנים לא כללו אמצעי ניטור ובקרה של פליטת חומרים מזהמים ורק בשנים האחרונות גברה המודעות לנושא זה. כיום מרבית משרפות הפסולת פועלות תחת בקרה ואולם הצורך בהקמתן עודנו שנוי במחלוקת רבה סביב נושא הזיהום והסכנות הטמונות בחשיפה לתוצרי השרפה.[14]
